כשביקש הוכחות, הרגשתי איך גל של חום וקור ביחד עוברים בתוך הגוף, לרגע לא הבנתי מה אני מרגישה. נאחזתי בידית של הדלת לכמה שניות והתיישבתי על הכיסא.
מנסה להתרכז במה שעובר לי בראש, אבל לא היה שם כלום, ניסיתי להבין מה קורה בלב, אבל גם שם לא חשתי פגיעה או השפלה, לא היה גם כעס, רק כאב עצום שעטף את כולו.
אנשים נכנסים ויוצאים, אומרים לי משהו ואני לא מבינה או בכלל לא שומעת אותם, וקשה לנשום, כל נסיון למלא את הריאות כבר לא מרגיש כפעולה טבעית.
אף פעם לא פגעתי באמון שלו, לא נתתי לו אף סיבה לא לבטוח בי, אז מה זה?
מאוחר בלילה הרגשתי צורך עז לבכות אבל אף דמעה לא זלגה, יש כאב משתק כזה שמייבש את הדמעות, הוא עצום מידי בשביל לשחרר אותו עם בכי.
המחשבה האחרונה שעברה לי בראש לפני שעצמתי את העיניים הייתה על זה שלפעמים אנשים שמכאיבים לנו, באמת אוהבים. זה נוגד את ההגיון, אבל זו האמת. אהבה זה אוסף ענק של רגשות, ובינהן יש גם כאב.
וזה היה רק עוד יום בין כל ימי הייסורים
