צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

20,000 מיל מתחת למים

אל העבר אני כותב, אל מי שהייתי פעם בלי לדעת, אל העתיד ואל מי שאני עומד להיות. אל יצרים אפלים שאינני יודע מאין באו, אל התשוקות המכלות אותי. אני כותב כי אינני יכול עוד שלא.
לפני 4 שנים. 17 ביוני 2019 בשעה 11:59

לנה נראית נהדר עם הסטרפאון, אשה רעה ונהדרת חוגרת זין שחור וזקור שעומד לאלף  ולהעמיד אותי במקומי הראוי. כלומר לא קוראים לה באמת לנה, ולמיטב ידיעתי אין לה סטרפאון מתחת לשמלה האלגנטית הצמודה והמחויטת שלה. רק שנינו בישיבת עדכון, לנה ואני, יושבים זה מול זה במשרד שלה ודנים בביצוע היעדים של 2019 ואיך ישפיעו על תכנון היעדים של 2020. הנושא מרתק, במיוחד כשאני כבר רבע שעה מסתיר זקפה מתחת לקלסר ומנסה לשווא להתרכז במספרים. 

אני מסתכל לה בעיניים עד לגבול הסביר והמנומס בשיחה עסקית, כשהיא מתכופפת מעט לבדוק משהו במחשב העיניים שלי נודדות במעלה המחשוף המרומז שלה. הכל אצלה עושה לי את זה- התספורת האופנתית, העקבים, השמלה, המבטא הרוסי הקל. לנה היא מילפית אמיתית, אשה נאה שיודעת איזו השפעה יש לה על גברים. היא מן הסתם יודעת שהיא עושה לי את זה, אך בוודאי אין לה מושג מה בדיוק היא עומדת לעשות לי בדמיוני המשתולל. 

על שולחן העבודה שלה היא לוקחת אותי, מאחור, מפושק ומשופד על הזין הגדול שלה. תגנח, האלה הסובייטית מצווה עלי, תגנח כמו זונה, שכל המחלקה תשמע מי אתה באמת. ואני גונח, כמובן, ממלמל תזייני אותי בבקשה אני מתחנן אל תפסיקי לדחוף לי עמוק את הזין שלך. והיא מרשה לי לגמור הפעם, היישר בתחתונים, שאותם עלי ללבוש ולחזור למשרד שלי דביק ונוזל וחם. 

הישיבה עומדת להסתיים בקרוב, כיסינו את כל יעדי המחלקה. על היעד החשוב שלי, להפוך לצעצוע הפרטי שלה, דווקא לא יצא לנו לדבר. מי יודע, אולי נדבר על כך בישיבה הבאה....        

לפני 4 שנים. 16 ביוני 2019 בשעה 19:07

את בתוליי איבדתי על ספה מתפרקת של איקאה, בסלון ביתי, באמצע שנות השלושים לחיי. כלומר טכנית הייתי לבדי בחדר, ללא אשתי וילדיי, ואת כל הזימה הנהדרת שאתאר בהמשך ביצעתי אני בגופי, ובכל זאת נלקחו בתוליי ממני באכזריות נהדרת. 

היא הייתה גרושה, אני זוכר, מבוגרת ממני כמעט בעשור, קולה חרוך מסיגריות. את פניה לא ראיתי מעולם, רק את גופה כשהייתה מאוננת מולי במצלמה לעת ערב. כמה פעמים תקף אותנו היצר בשעות העבודה, והיה לי מקום מחבוא קבוע בבניין שאיש לא הכיר מלבדי, יציאת חירום נשכחת שהובילה למפלס נטוש מלא זבל, שבו הייתי יכול לדבר בקול רם בעודי מפשיל מכנסיים ומתאר לה בגבריות מתנפחת ומתלהמת איך אני מפרק לה את הצורה עם הזין הענק שלי.

היא הייתה אחרת הפעם, רעה ועצבנית.  אני לא דיברתי, כמובן, כשאשתי קלת השינה בחדר הסמוך, רק הקשבתי לקולה הצרוד קוטע אותי בעודי משתרע על הספה ומכוון את המצלמה על הזקפה שלי. תגיד לי, היא לוחשת לי באוזניה, עד כמה אתה פתוח? מאד, השבתי, בלי לדעת מה בדיוק אני נשאל. אז תראה לי, היא דורשת, וקולה נהיה מחוספס יותר מרוב יצר וחשק, תסתובב ותראה לי את התחת....

מבלי לחשוב כלל אני מציית, מפשק רגליים, מראה לה את החור....אין לי מושג לאן זה מוביל, אבל אני מתנשף, מזדקר, אוהב את מה שקורה כאן....תכניס אצבע, היא פוקדת עלי, תכניס אותה עמוק פנימה, תכניס אותה בשבילי....והיא גונחת לי באוזן שהיא הולכת לזיין אותי ואני כצאן לטבח, צייתן וממושמע, מחדיר את האצבע בהיסוס שמתחלף בלהט...והתחת שלי בוער והנשמה שלי בוערת עוד יותר, מחדוות הגילוי והעונג. 

ובמיטה לאחר המקלחת אני תוהה מה זה היה לעזאזל, אני הרי בכלל לא כזה. אני גבר מגודל, קצין קרבי, אני זה שנותן פקודות במיטה. זה משהו חד פעמי, אני מרגיע את עצמי, ניסוי נחמד שערכתי שלא יחזור על עצמו, אין מה לדאוג. הכל בסדר, אני נורמלי, לא קרה כלום. 

טעיתי כמובן, טעיתי מאד, שום דבר לא יהיה כשהיה לאחר אותו לילה, לאחר שנתקלתי באצבע אלוהים.