סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

המסע

לפני 4 שנים. 9 במרץ 2020 בשעה 21:03

בדיוק ככה. 

אני מוכנה להחסיר מעצמי, להתנזר, לא להסתשן, לא להיות שייכת, לא להזדיין חודשים.  כלום שום כלום. באמת שאחייה עם זה בשלום. 

אך לעולם לא אסתפק בשאריות, יחס פחות ממה שמגיע לי, מגע פחות ממה שהגוף דורש, מילים פחות ממה שהאוזניים זקוקות. 

לעולם לא אסתפק במקום שני ואילך. יש בי צורך תמיד להיות בפרונט. בעדיפות הראשונה. זאת אני 🤷🏻‍♀️

פשוט לא אהיה שם. ואף לא אצטער על עזיבה. להיפך, אעזוב בדילוגים. 

 

 

אני לא אתרגל לעולם לאוכל רע.

לפני 4 שנים. 19 בפברואר 2020 בשעה 11:20

 

נקודה, סוף פסוק

לפני 4 שנים. 12 בפברואר 2020 בשעה 11:09

יושבת עם עצמי... ופתאום אני מבינה שהרגשה הכי טובה זה כשאין רגש. ריק. משוחרר. רגוע.
ולחשוב שפעם הייתי מאוהבת רק בהרגשה הזאת של להיות מאוהבת. בפרפרים בבטן.


פתאום אני מבינה שהכי טוב לי ככה. ריקה מרגשות. 

 

נאטמתי?

לפני 4 שנים. 17 בדצמבר 2019 בשעה 14:57

חלק המשמעותי מתוך תיאור הסשן הראשון בחיי

 

...שבירת שבלונה הראשונה הייתה כשדום שלי שיחרר את הידיים וחיבק.

כאילו, מה הקשר? זה לא מה שאני יודעת. לא מעניקים חיבה כשמכאיבים.

מבחינתי, שם נשבר הקרח. שם נפלה החומה הראשונה, הותיקה ביותר, היציבה ביותר. שם כבר ידעתי שאני בידיים אחרות. טובות יותר. חזקות ועוטפות יותר...