לפני 18 שנים. 28 באפריל 2006 בשעה 16:33
צהוב עולה זה מכבי :))
ורגע של רצינות...
איזה כוסונים הורסים הם פארקר ובאסטון?...
שייכת
גווי זקוף ראשי מורכן / בבואך לדרוש את ששלך / רקמת בי שייכות / תוחלת שונה לקיום מלא / יצקת את נשמתך לתוכי. התפרסם היום: שוב מקולרתלפני 18 שנים. 24 באפריל 2006 בשעה 17:36
ילד פלא כחול עיניים
גש בקש מהשוטר
שיראה לי את הדרך
אל בית אבא הקמל.
ילד פרח משתקפת
דמות אמך בחיוכך
ענוגה ואף אוהבת
בערה במשרפה.
ילד אור עצור לרגע
מרוצתך בין הכוכים
זוג שרוכים בפת של לחם
החלף עם הצרים.
ילד זעם שן אהוב
התכרבל אל האימה
עוד תשוב ותזרח השמש
גם על גטו ילדותך.
שוחחתי בימים האחרונים עם חברה, סיפרתי לה על השנאה שלי לגרמנים. אני השמאלנית, אוהבת האדם מתעבת אומה שלמה. היא אמרה שאני נשמעת לה פתאום כל כך קיצונית. אני מודה, אני קיצונית בשנאה שלי אליהם. אני רואה אותם ושואלת את עצמי מה עשה הסבא, כמה יהודים הוא הסגיר או רצח? אני לא יכולה להשתחרר מזה. במונדיאל אני תמיד אעודד את הקבוצה מהמדינה היריבה, אני לעולם לא קונה מתוצרת גרמניה, ואני לעולם לא אדרוך על האדמה המקוללת הזו בעיניי.
בגיל 15 בקיבוץ בו חייתי, הכנתי עבודה על השואה. קראתי שם את כל העדויות ממשפט איכמן. עדויות שנחרטו בי זועמות, שואלות, לא מבינות איך אפשר להרוג ככה עם שלם בלי סיבה. את אחת העדויות תוכלו לקרוא בבלוג של נמש: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=11317
אין בי סליחה לגרמנים. היום הזה הוא יום של זעם ושל חוסר אונים כמו גם יום של זיכרון.
לפני 18 שנים. 24 באפריל 2006 בשעה 17:18
יומי הראשון נטול הניקוטין עבר בשלום. בינתיים. מאחר ובנוסף לקריז קיבלתי מחזור, אני לא יכולה להחליט מה משניהם גרם לי לאבד את השפיות ולחוש נטולת גפיים במהלך היום הזה.
בשלב מסויים ויתרתי. שאפתי ארבע שכטות ממכרות ובום... נשכבתי על הספה כשאני לא מסוגלת לזוז בגלל הסחרחורת שתפסה אותי. אז נרדמתי. גם ככה אמרתי ללקוחות המשרד שלי שאני בקריז ושלא יטרידו אותי אם זה לא דחוף. כולם העדיפו לחכות עם ההטרדה למחר ואני יכולתי להתמסר לאומללות של חיי נטולי הסיגריות.
האמת... זה ממש לא נורא כל כך. ובכל מקרה הבטיחו לי שמחר יהיה הרבה יותר גרוע. אז יש למה לצפות.
בכל מקרה, היום הקול שלי נשמע הרבה פחות צרוד (וסקסי) מהרגיל. הוא נקי יותר בלי העשן שנדחס לי לריאות בממוצע שלוש פעמים בשעה.
די, בסוף אני אשמע כמו איזו מטיפה לחיים בריאים. אז זהו שאני לא. אני חולה על סיגריות, אבל החלטנו להפסיק ובאמא שלי שאני יפסיק גם אם זה יעלה לי בבריאות. 😄
זה היה הדוח. אני חוזרת להכין שיעורים. לא בא לי להכין שיעורים. בא לי לכתוב היום סיפור חדש ומדהים. אבל אם לא אכין את השיעורים אסתבך עם המורה שלי והיא טיפוס של פאסיב אגרסיב מעורר חלחלה... רק מלכתוב עליה אני מתכווצת. אני יושבת לסיים את השיעורים. ביי.
לפני 18 שנים. 24 באפריל 2006 בשעה 8:35
איך יודעים שהשווארמה נגמרה בלי הסיגריה של אחרי?
איך נותנים לי לעלות על הכביש כשהחסך בניקוטין גורם לי לרצות לחתוך בסיבובים על מאה קמ"ש בגשם?
אני הולכת לתבוע מישהו! איך זה לעזאזל שכל כך קל להתחיל לעשן אבל כל כך קשה להפסיק?
בפעם הראשונה בחיי אני מלאה בתאווה לדם. פשוטו כמשמעו, בא לי להרוג מישהו ועדיף בייסורים. אני הכי שפחה בעולם ומכורה לגברתי, אבל בימים הללו, שהתחילו היום, יותר עדיף להרחיק מהגוף העצבני שלי את השוט. למה? כי כבר אתמול הכרזתי על חוסר שפיות זמנית מודעת עד כאב, ופאק, אני בדיוק שם עכשיו.
המוח שלי מסוגל לחשוב רק על עשן כרגע. אנשים אומרים לי "שלום" בטלפון ובא לי לכסח אותם על היציאה המכוערת הזו... אני בכאלה רמות של עצבים שאני מעורפלת מרוב הזדקקות. ואמרתי לעצמי שביום הראשון ארשה לעצמי, אם אטרף, סיגריה אחת שתסייע לי לעבור את המשבר. כוסאומווווווווווווווו אם גברתי יכולה אז גמני יכולה, רק למה זה חייב להיות כל כך קשה?
נ"ב
הורדתי עכשיו מהקו לקוחה של המשרד שלי. אמרתי לה שהיא לא אשמה בכלום אבל שאני מרגישה כמו דמות מסרט מצוייר, שהעצבים טסים לה מהאוזניים בצורת... עשן... אוי עשן...
אני מתה כבר אמרתי? עידוד, אני צריכה עידוד. בזכות העידוד שלכם סיימתי לכתוב את "צומת חולון", הייתי מחויבת לא רק לעצמי ולגברתי אלא גם לקהל שלי. בבקשה, תביאו עידוד. כל דבר יעזור עכשיו, אני מתה... תביאו שכטה... רק שכטה...
נ"ב 2 ותמה...
התופעה הכי מוזרה של הפסקת העישון היא שאני פשוט מתה מעייפות. או שאני רוצה להרוג או שאני כמעט נרדמת בכסא שלי.
לפני 18 שנים. 23 באפריל 2006 בשעה 16:59
חמש שעות יחד שאומרות כמה התגעגענו, כמה כולנו אוהבים.
הבית מחייך איתנו, כשאת שוב כאן גברתי.
הגוף שלי לבוש בחולצה שהבאת מתאילנד, מריח מהבושם שקנית ועל החלון מטלטל בעדינות, מובייל הצדפים היפהפה. כלי המיטה ספוגים שוב בך גברתי, ובאושר.
אני עוברת איתך על התמונות מתאילנד, משתאה מול היופי המעודן שבמדינה היפהפיה שצילמת כדי להראות לי. אני נושמת אותך, נושמת עמוק. התגעגעתי לחיבוק שלך גברתי.
ומחר...
מחר מתחיל יום של אימה בו שתינו מפסיקות לעשן. את ואני, יחד ולחוד, לא נשאף יותר עשן אפרורי ומענג אל הריאות.
ממחר אני מציעה לכולם להיות זהירים בתגובות מולנו. אנחנו מראש לא אחראיות למעשינו. שבוע של חוסר שפיות זמנית ייכנס לחיינו ובסופו - לא נעשן עוד.
גברתי,
אני שומרת על המוראל כשאת אינך, אבל אני מאושרת כשאת כאן.
אני אוהבת אותך עד להתפקע 😄
שפחתך.
לפני 18 שנים. 22 באפריל 2006 בשעה 19:27
בעוד כמה שעות גברתי תנחת. אני נשבעת שכבר הגיע הזמן, 'תגעגעתי 😄
הגג שלה מוכן, נקי, צבוע, עכשיו נשאר רק שהיא תהיה מרוצה מהעבודה.
מחר זה שוב יום של עבודה ואז גברתי תגיע אליי. השגרה הזו שחוזרת מבורכת לי.
שבוע טוב לכולכם.
קלייר.
לפני 18 שנים. 20 באפריל 2006 בשעה 5:43
היום גברתי חוזרת מהמלון המטריף שלה לבנגקוק, מחר לאיסטנבול ובשבת בלילה היא כבר פה שוב 😄
היום אני על הגג שלה לסיים את העבודה ולנקות אותו.
גברתי חוזרת!
יששששששששששששששששש.
לפני 18 שנים. 19 באפריל 2006 בשעה 15:52
אין הרבה סופרים שמעניקים לקוראים שלהם רומן מרתק שגם מעשיר אותן אינטלקטואלית כמו הסופר דן בראון (מחבר צופן דה-וינצ'י), בספרו מלאכים ושדים. במשך שש השעות האחרונות לא הצלחתי להניח מידי את הספר.
בראון הוא מסוג הסופרים (המועטים כל כך), שיש להם ידע כללי עצום אותו הם חולקים עם הקורא. הידע של בראון מלמד על התפתחות הנצרות, על כתות שהיו פעילות בה, על רומא, על המדע, על הקונפליקט שבין הכנסיה למדע, ואת כל אלה הוא מביא בעטיפה מרתקת של רומן בלשי משובח.
רוברט לנגדון, גיבור הספר צופן דה וינצ'י, נקרא גם הפעם לסייע בפתרון תעלומת רצח. את הרוצח/ים הוא רודף לצדה של מדענית מבריקה בארכיוני הוותיקן כמו גם בכנסיות הפזורות ברומא. בדרך אנחנו לומדים להכיר את כת ה"אילומינטי" שנרדפה על ידי הכנסיה עד להשמדתה, והיו חברים בה טובי המדענים בכל התקופות כולל גלילאו ודה וינצ'י.
אני ממליצה על הספר הזה בחום למי שמבקשים להם חוויה אינטלקטואלית לצד רומן מותח ועוצר נשימה.
הספר מלאכים ושדים בהוצאת מודן 435 עמודים בכריכה רכה.
נ"ב את הגג של גברתי אסיים מחר. פשוט לא יכולתי להניח לספר 😄
נ"ב 2 - אחרי שבוע של מצות אוכל היום סוף סוף שווראמה בפיתה :)
לפני 18 שנים. 18 באפריל 2006 בשעה 20:23
החברה שהייתי אצלה ביקרה באתר מד"א וזה מה שהיא מצאה שם בין ראשי התיבות הרפואיים:
"חר"א - חבישה רטובה אוטמת "
אני כל הזמן מדמיינת את החובש אומר לחובש שמטפל לידו בפצוע, "זרוק עליו חר"א".
טוב לצחוק :)
לפני 18 שנים. 18 באפריל 2006 בשעה 18:51
הגג של גברתי מתחיל להיראות ממש מגניב.
הכלבה שלי ירדה עם חבר לטיול. כשהוא חזר קצת חיוור הוא סיפר בהתחלה שהיא התנהגה ממש יפה, אבל אני מכירה את הפסיכית שלי. חקירה קצרצרה שכללה את המילה "באמת?" בטון ממש מופתע, הוציאה ממנו את האמת. הפסיכית ניסתה להרוג בדרך את כל מה שזז. אבל היא עשתה קקי 😄
שלוש שעות עם חברה עברו בהתקפי צחוק שגרמו לה להשתין במכנסיים ולי כמעט.
זה היה יום טוב.