שייכת

אני מוזרה, אני נשבעת. כשאני במתח לקראת מבחן אני מתחרמנת.
בחיים עוד לא שמעתי על מישהי שכחלק מההכנות שלה למבחן היא מאוננת.
נדמה לי שאני סוטה.

יאללה, עפה להתכונן.

מאהבה
מקרבה
מחיבוק
ממגע
מהצלפות
ממממ...
מהרבה הצלפות...

ועכשיו תסלחו לי, אני חוזרת אל גברתי :))

מתחילים ממש עוד מעט :)

כל כך התגעגעתי לטיזינג ההדדי שלנו, למשחק המכור מראש בו אני תמיד מפסידה בכזה אושר 😄

הבית לא מסודר היום. תכננתי לסדר אבל היינו חייבים לרוץ לסידורים וניקיון הבית נדחה.
"השפחה שלי שכחה מה זה להיות שפחה?" שואלת גברתי.
"גברתי, אני לא יכולה לתת לעצמי פקודות כשאת בפסק זמן. אני רק שפחה." אני נענית בתמימות.
המבט שלה הופך לזדוני, אני מטורפת על הזדוניות הזו.
"השפחה שלי צריכה להיות קצת משמעת של משרתת צרפתית." היא חושבת בקול רם, "מוצא חן בעיני לחשוב עלייך כעל משרתת צרפתית עם בגדים של משרתת. ממממממ, צריך להחזיר אותך לתלם שפחה שלי, מעכשיו במשך שבוע את מנקה כל יום את הבית למשך שעה וחצי. כבר בחמישי הקרוב אני מתכוונת לעשות למשרתת הצרפתית שלי מסדר ניקיון."
"מה תרצי שאעשה?" אני שואלת אותה בצרפתית ומתענגת על החיוך שלה.
"תתחילי מלנקות אבק, אבל בכול הבית, ואני אבדוק. אני טובה במציאת פילים בקנה." מבהירה גברתי ואני מצטמררת בעונג.
"אבל שימי לב, אם לא יהיה נקי את תענשי." היא מוסיפה.
"ישששששש..." אני חושבת. החיוך מסגיר את ה"יש" שלי.
"זה יכאב." מזהירה גברתי.
"טוב מאוד." אני מעודדת.
"יכאב לא נעים, יכאב עם שוט רכיבה על הפטמות." היא מוסיפה.
"זה באמת כואב..." אני חושבת, "אבל במחשבה שניה, אני הרי מזוכיסטית."
"ישששששש..." אני אומרת לה בקול.

אני מעסה את גברתי על המיטה שלנו. יותר מדי זמן לא נגעתי בה, לא עיסיתי אותה, לא הרגשתי את העצלות המתפנקת מתגנבת לשרירים שמתחת לאצבעותיי.
"נדמה לך שאני לא מרגישה את הכוס החם שלך נצמד אליי?" שואלת גברתי.
אם עד לפני רגע אני לא הייתי מודעת לזה, עכשיו אני מודעת מאוד. אני מוסיפה קצת עיסוי לגבה של גברתי באמצעות שדיי, ואז גברתי מסתובבת על הגב ואני מעסה לה את הבטן והשדיים.
"כשאני צובטת חלש אני מצפה שתעסי חלש." אומרת גברתי ואוחזת בפטמותיי, "כשאצבוט חזק את תעסי חזק. ברור?"
"ברור." אני גונחת. טיפה קשה לי עכשיו להתרכז במסג'.
"חלש.... חזק... חלש... קצת יותר חזק... ממש חזק..." משנה גברתי את אחיזתה בפטמתי ואני עוד רגע נטרפת. בחיי שאני לא שמה לב לכך שאני נעה עם הכוס שלי על הירך שלה תוך כדי. אני לא עומדת בטיזינג שלה.
"הכלבה שלי מיוחמת?" היא שואלת אותי, "זו עונת הייחום של הכלבה שלי?"
די, עד כאן. אם עד לפני רגע עוד הצלחתי להתרכז בלעסות אותה מכאן הכלבה משתלטת על התנועות שלי. הכלבה המורעבת של גברתי :))

אנחנו נחות. אני מלטפת את הגבירה שלי, אלוהים כמה טוב ללטף אותה שוב. את הגב, את התלתלים. לאט היא נרדמת, אני מחבקת אותה ונרדמת לצדה. זו השינה המתוקה ביותר שישנתי בשבועות האחרונים.

ברוכה השבה גברתי 😄

במזל טוב הסתיים לו שבוע הספר. לא תשמעו עוד קיטורים בסגנון "כואבות לי הרגליים... לא מכרתי מספיק לדעתי... או אני הרוסה." מעכשיו יכאב לי רק מהצלפות, ואהיה הרוסה רק מספייסים. שום קיטור אחר לא מקובל עליי. מספיק זה מספיק! רב לי ממני! 😄

כבר לא הכרתי ת'עצמי בזמן האחרון מרוב קיטורים. ועכשיו אני מקטרת על איך שהייתי. נו די כבר יה שפחה. 😄

שלום אנשים, חזרתי, והכי טוב בעולם לחזור אל החיוך של הגבירה שלי. אל הצחוק בעיניים שלה, אל האהבה.

טוב לי היום, שמח לי, שמח באמת, בכול הגוף, בנשמה, באצבעות שמתקתקות. חיוך אחד מגברתי וכולי שמחה.

כמה פתטית אישה אחת יכולה להיות?
אני יושבת מול סמולוויל, רואה את קלארק (האלוהי) בוכה על אביו, ואני בוכה איתו.
אנשים, שמישהו ינער אותי, אי אפשר להמשיך ככה. מה זה לבכות בגלל סופרמן? התדרדרתי קשות.

קרוע לי, אני מתה מעייפות, ולא, זה לא בגלל שגברתי הצליפה בי שליטה. זה סתם כי קרעתי (שוב) את התחת בעבודה. עוד שישה ימים למנאייק.

מיום רביעי אני עובדת, בנוסף על עבודתי במשרד, גם בדוכן ספרים בשבוע הספר.
עשרה ימים של 15 שעות עבודה ביום, בהם אני פוגשת את גברתי לפגישות חטופות של קפה וחיבוק.
עשרה ימים של גוף כואב מתשישות ושנת מתים.
עשרה ימים של רעב למגע וגעגוע לגברתי (המון געגוע, טונות של געגוע).
ואת הרעב הזה אני מביאה לדוכן. חרמנית עד טירוף אני הופכת לאשת מכירות שאי אפשר לעמוד בפניה. :)))
אני מפלרטטת עם כל הקונים שלי.
אתמול ניגש איזה הורס לדוכן, לפני השלום, לפני הכול אני אומרת לו "יש אני זכיתי."
"במה זכית?" הוא שאל.
"בזה שההורס עצר בדוכן שלי." עניתי. החיוך שעלה לו על הפרצוף מכר עבורי שני ספרים ברגע...

יש גם שיחות שמתפתחות להן ביני לבין הקונים. אתמול בא איזה חמוד, מתוק, חתיך... מהמכללה של אריאל. לא היו קונים אחרים באותו הרגע, ובתוך דקות התפתחה לה שיחה על דתות, על ההבדלים ביניהן, על המכללות בהן הוא לומד ואני לומדת, על בנים, על בנות... הוא היה מתוק אמיתי. בסוף הסכמנו, שבסופו של דבר כולנו שם בשביל הדשא בהפסקות, ושהדשא של מכללת ברל יותר שווה מזה של מכללת אריאל. אני אוהבת את ההפוגות שבין המכירות. הן מחייכות לי את כל הערב 😄

מול הקונים שלי אני גם נהנית להסית את נשים נגד הגברים שלהן. מוכרת להן את ספרי הפינוק ודורשת מהגברים שאיתן שיתחילו להשקיע... מוכרת ספרי אתגר לגברים ומדרבנת אותם להפסיק להיות רכיכות ולנכס לעצמם מחדש את הגבריות... זה מה זה עובד. הן/ם מתות/ים על זה, ואני מפעילה את שני הדוכנים שמוכרים הכי הרבה :))
.
בקיצור, אני נהנית. החלטתי מראש שאשבור את כל שיאיי המכירות בשבוע הזה. אז זה קצת קשה, משום מה אנשים לא מגיעים השנה לשבוע הספר, אבל אני נהנית לשבור את שיאי המכירות בין כל הדוכנים שיש באזור שלי :))

ומאתמול בחצות אני סופרת 40 שעות בהן הספר היחיד שאחזיק הוא זה שאבחר לקרוא. איזה כייף :)

זה לקח חודשיים אבל בסופם משרד הביטחון מחזיר לאבי את כל זכויותיו.

הם פשוט החליטו לפני חמישה חודשים שהוא מת. ככה סתם המיתו אותו ולא התקשרו לברר את מקום המצבה.

אז החזרנו אותו לחיים מולם, והם אפילו טרחו להתקשר אלייו לצרפת כדי להתנצל אישית על המתתו, וזהו. כל זכויותיו מושבות לו 😄


נ"ב... הוא יגיע לביקור בארץ בעוד חודשיים וישהה אצלי עשרה ימים שלמים. זה הופך אותי לבת אחת מאוד מאושרת של אבא אחד ויחיד במינו :)

תתחיל תקופת הבחינות שלי. הגעתי לישורת הראשונה בדרך לתואר.
כשהתחלתי ללמוד השנה הייתי מלאת התלהבות. בדרך נשברתי לא פעם. יש שחיקה, היא טבעית, אבל הפחד מלאכזב את אמא שלי, גברתי שעודדה בלי סוף, והרצון להוכיח לעצמי שאני יכולה, הביאו אותי לסוף השנה הראשונה.
אני מחכה כבר לשנה הבאה. השנה נתנו לנו את הבסיס אבל בשנה הבאה יתחיל הכייף. תתחיל ההתעמקות בחומר, יהיה קשה ומעניין, ואני מחכה לזה.
עד אז, צריך לעבור את הבחינות ואז ליהנות מהחופש 😄
אני אוהבת ללמוד ואני אוהבת אותי לומדת. זה כייף אמיתי.