|
|
|
אמרו לי היום שהם חשבו שאבא שלי מת, אז ככה בלי לברר יותר מדי הם פשוט מחקו אותו.
נדמה לי שעובדת הרווחה של מחלקת השיקום התחרשה מהצרחות שלי.
איך, שאלתי אותה, איך יכול להיות שאתם קובעים קביעות כאלה בלי להרים טלפון אחד, בלי לשלוח מכתב? הרי יש לכם את מספרי הטלפון שלי אצלכם כבר שנה.
לא היו לה תשובות בשבילי, הן לא היו כתובות במחשב שלה, אבל היא הבטיחה לטפל בעניין ממש בימים הקרובים.
המערכת בוחרת לה מוחות קטנים, בירוקרטים ואטומים שיעבדו עבורה.
זה היה חג שתובל כולו בנוכחותה של גברתי.
שעות של מגע, קרבה, חיבוק... אפילו צפייה בטלוויזיה הופכת למלאה בעונג כשהיא נעשית בחברתה.
יש בי שלווה שאני בטוחה שאחרוג ממנה כבר מחר אחר הצהריים. גברתי הודיעה שכדאי שאכין את הישבן שלי לסשן שהיא מתכננת.
לא רק הישבן שלי מוכן. כולי מוכנה, מזומנה ומתרגשת.
כבר עכשיו מחר, אחת בלילה. אוף, שיעברו כבר השעות :)
יומולדת למדינה שלנו הוא זמן לחגוג.
שתהיה לכולנו ולמדינה שנה נפלאה :)
בשבועיים האחרונים שומעים כל בוקר על איזה מקרה רצח מזעזע, בחלק גדול מהמקרים של אישה.
בימים האחרונים ילד בן שלושה חודשים נחטף כשאמו השתינה.
בחודשים האחרונים חתיכות מתכת נגנבות אפילו מאנדרטאות ופסלים נעלמים, ואתרי התייחדות וקדושה הפכו לאמצעי פרנסה של מי שחיים יאוש.
בשבוע האחרון התגלה שבמשך שנה בסיס שלם זיין ילדה בת ארבע עשרה וכולם חשבו שזה בסדר כי היא נראתה בת שש עשרה.
בשנים האחרונות כבר לא מצלמים את האנשים שמוצאים את מזונם בפחי האשפה - הם כבר לא נחשבים לחדשות.
בשנה האחרונה כתבות על נשים שנחטפו לזנות, ממקדות את עדשת המצלמה בעיקר בשדיהן השופעים.
משהו רע קורה במדינה שלנו. לבנו גס בכאבם של אחרים ואם הוא נצבט לרגע, אנחנו שוכחים מהצער כשאנחנו עוברים לאייטם הבא.
הלילה כולנו נחגוג עצמאות, ואני אוהבת את מדינתי ושמחה לחגוג את שמחתה, אבל יש הרבה אנשים מיואשים, העוני מתגבר, מפלס האלימות עולה והקדושה הפכה לעוד חתיכת מתכת למכירה ולבשר כשר.
** ובהמשך לתשובתה של גברתי לפוסט הזה...
סוקרטס חיפש את הטוב המוחלט שבאדם, הוא נאלץ בסופו של דבר להכיר בעובדה שטוב מוחלט אינו אפשרי.
אני לא מחפשת מדינה שאין בה משברים, עוני, שחיתות וכאב, אבל כל אלה חייבים להיות יחסיים לכמות האוכלוסיה. כשלמיעוט רע ולרוב טוב, המדינה יכולה להמשיך להתקיים ביציבות ולפעול כמיטב יכולתה כדי לשפר את מצבם של החלשים שבקרבה. אבל כשכמות העניים במדינה מתקרבת לשליש מהאוכלוסייה הכללית, וכשהמעמד והכוח חשובים מהאידיאלים (אותה מילה מגונה), השטח מפסיק לצעוק ומתחיל לרחוש.
אין בי תמימות שגורמת לי להאמין שמי מהמפלגות תעמוד מאחורי הבטחותיה לבוחרים, ועצוב לי כל כך שבי ונדמה לי שבאף אדם בוגר אחר שאני מכירה, אין את התמימות הזו.
לראות ממשלה שמספר שריה 27 אם אינני טועה, שיש בה כמה וכמה שרים חסרי תיק, שבשם תואר ריק מתוכן, גוזלים מקופת התרופות והטיפול בעוני או בילדים בסיכון מיליוני שקלים - חורה לי.
הפוליטיקאים הללו התחילו את דרכם, ברוב המקרים, כצעירים שרצו לשנות את העולם. אבל הפוליטיקה מעניקה כוח, והכוח מסאב, וככה אנחנו נראים.
אני לא מאשימה את התקשורת, היא היחידה שעוד מנסה להתריע על העוולות. היא עושה את זה בדרך היחידה בה נרותק למסך שמולנו - היא הופכת את הטרגדיה לפורנוגרפיה.
לא התקשורת אשמה, אין אשמים, יש רק צער ותחושה שלא משנה מי יצעק וכמה, עולם כמנהגו מסתאב, והעין מתרגלת לייאוש וכבר לא רואה את האנשים שמאחוריו.
** טוב אני חייבת להמשיך את זה לאחר שגברתי שאלה אותי מה מטרת הדברים שכתבתי ואם יש לי פיתרון למצב.
אני לא פוליטיקאית ולא מומחית בניהול המדינה, אבל נדמה לי שיש כמה פתרונות. רק שביצועם מחייב התעלות מעל לאג'נדות פוליטיות אישיות.
1. ניתן לקבוע בחוק יסוד שמספר השרים בכל הממשלות לא יעלה על מספר השרים שיש בהם צורך בפועל - ולמדינה, לא למפלגות.
2. ניתן לקבוע בחוק (יסוד גם הוא), שלא יתקיים עוד מעמד של שר בלי תיק שעולה למדינה המון כסף, מועיל לכיסו וליוקרתו של האדם המכהן בתפקיד אבל לא מועיל למדינה במאום.
3. ניתן לאסור בחוק על חברי מרכזי המפלגות לקבל ג'ובים מהמדינה. אני בטוחה שזה ישאיר את האידיאליסטים בפנים וינקה את מרכזי המפלגות מאינטרסים אישיים.
4. אם תשונה שיטת חלוקת התיקים בממשלה - אם יוחלט שיש נגיד 18 תיקים זמינים ושכל מפלגה שמצטרפת לקואליציה תקבל את חלקה היחסי מאותם התיקים, יחסך המון כסף. היום נלחמים על מספר הכסאות בממשלה בלי להתחשב בכלל בשאלה האם מספר התיקים מועיל למדינה או פוגע בה. אם סעיףבהצעתי 1 יתקיים, יוכל להתקיים גם סעיף 4 והמפלגות יקבלו בדיוק את הכוח אותו העניק להן הבוחר. כיום לדוגמה מספר השרים גדול כל כך כי הוחלט שעל כל 4-5 חברי כנסת תקבל המפלגה שר אחד. צריך לשנות את השיטה כך שלא יהיה שר על כל מס' מסוים של ח"כים, אלא שהמשרות יחולקו על פי אחוזי הח"כים שכל מפלגה מביאה. כך ישארו 18 שרים וכל מפלגה תקבל את נתח השררה שלה מתוך אותו המספר המוחלט.
ארבעה חוקים כאלה כבר יחסכו מאות מיליוני שקלים למדינה ויפנו את הכספים הללו לטיפול בשכבות החלשות ובלי לפגוע בביטחון.
בנוסף:
ניתן לאלץ את המדינה לקבוע מהי רמת השתכרות מינימאלית - המדינה התחמקה מהשאלה כשהשופטת דורנר דרשה עליה תשובה, לאחר שהוגש בג"ץ נגד הקיצוץ בקצבאות הזקנה. בסופו של דבר, לאחר פרישתה של דורנר הוסרה השאלה מסדר יומו של בג"ץ. תשובה כזו תאלץ את המדינה לשלם לזקנים העריריים שבה קצבאות שניתן לחיות מהן בכבוד ולא תהפוך אותם לפושטי היד שהם היום.
אפשר לעשות הרבה דברים אם רוצים ואם המחויבות היא מחויבות אמיתית לדברים שנאמרים לפני הבחירות. אבל מחויבות כזו לא קיימת עוד ואם בשנות השמונים אנשים עוד הפגינו, נדמה היום שאף אחד כבר לא מאמין שהשינוי אפשרי.
ביצוע: יהורם גאון
מילים: דן אלמגור
לחן: אפי נצר
הם התקדמו לאט. הכל היה רגוע.
מנגד הנהר וגומא מרשרש
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע!
אני כבר בא- ענה לו החובש.
עלינו על מוקש! - צעק אז הפצוע,
אני כאן, לצידך - ענה לו החובש.
ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,
מעבר לנהר, לגומא הרוחש.
ה?שאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע,
עזוב שטויות - ענה אז החובש.
תציל את עצמך - ביקש אז הפצוע.
אני נשאר איתך - ענה לו החובש.
והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש.
אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע,
אחוז בי טוב - ענה לו החובש.
נפצעת גם אתה - מילמל אז הפצוע
עזוב, זה לא נורא - ענה לו החובש.
האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע.
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש,
אזכור אותך תמיד - נשבע אז הפצוע.
רק לא ליפול - מילמל אז החובש.
שלך עד יום מותך - נשבע אז הפצוע.
היום הוא יום מותי - ענה לו החובש.
פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח,
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש.
ניצלנו! הם באים! - ייבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש.
אחי, אחי שלי! - ייבב אז הפצוע.
מעבר לנהר הגומא מרשרש,
אחי, אחי שלי
אחי, אחי שלי
אחי!!!
בנקודת החיבור שבין הלב לרגש
עוברים היצרים, הפחדים והקבלה.
לא תמצאי אותם במחזור הדם,
גם לא בקצוות העצבים החשופים...
בין פעימה ליניקה,
ברגע התערבלות האוויר בריאות -
שם הם נמצאים.
אהבתי אלייך שרוייה במרחבי
העורקים והוורידים,
מציצה מבין צלעותיי
מאיימת לפרוץ את הלב
שדופקו צועק באוזניי
אחרי שאת גומרת איתי.
בנקודת החיבור שבין הלב לרגש
נמצאות עינייך שמביטות בי מתוכי.
(אור)
גופו ונפשו של אבי מרוסקים כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. הלום קרב עם גב קרוע הוא יצא חי מהפגז שנחת על האמבולנס הצבאי שהוא נהג. חי, אבל הרוס.
מאז שהשתחרר מבית החולים בשנת 74, נמנע אבי מכל קשר עם רשויות הצבא. רדוף פחדים וסיוטים חשש אפילו כשהתדרדר מצבו מאוד בשנים האחרונות, לפנות אל אגף השיקום ולבקש שיעלו את אחוזי הנכות שלו. הוא רק רצה שיתנו לו לחיות בשקט.
אתמול אבא שלי התקשר אליי, "ילדה שלי," הוא אמר, "אני צריך שתעזרי לי. כבר שלושה חודשים שלא נכנסת הקצבה שלי מהצבא ואני לא מבין מה קרה.".
מיד התקשרתי לאגף השיקום, שם הודיעה לי הטלפנית שאכן רשום שהסטטוס שלו בוטל.
רתחתי אבל הבטיחו לי שבהקדם תתקשר אליי עובדת רווחה ושאוכל לברר מולה את כל הפרטים.
עד לרגע זה איש לא התקשר אליי.
התקשרתי עכשיו שוב לאגף השיקום, כשהפעם אני פשוט מפוצצת מעצבים.
"תקשיבי לי," אמרתי לטלפנית "אני מחכה מאתמול להסבר איך משנים סטטוס של נכה צה"ל שלו 80 אחוזי נכות, מחליטים שהוא לא זכאי יותר לסיוע, ולא מודיעים לו על כך בכתב או בעל פה. עכשיו יש לכם זמן עד הערב," המשכתי, "הערב מתחיל יום הזכרון ואני מבטיחה לך שאם עד אז לא אקבל תשובות ברורות, מחר יופיע הסיפור על התעמרות המערכת בנכה צה"ל, בכל כלי התקשורת."
היא הבטיחה שיתקשרו אליי אבל אני רותחת.
אבא שלי סובל 24 שעות ביממה מכאבים בגב שבגללם הוא כבר נותח פעם נוספת. הוא מועמד לניתוח נוסף בימים אלה, שאחריו הוא עשוי להישאר משותק. הסיבוכים במצבו נובעים ישירות מהניתוחים שהוא עבר אז בגב. הוא נאלץ לחיות כבר ארבע שנים על אופיום ומורפיום רפואיים, כי אחרת הוא פשוט מתעלף מהכאבים. שלושים שנים אחרי המלחמה ההיא הוא עדיין פוחד, עדיין רדוף, ואז בא איזה בירוקרט, ובלחיצת כפתור פשוט משנה לו את הסטטוס, ואפילו לא מודיע לו על כך.
אור כתבה פעם שבכל יום זיכרון אנחנו עומדים לזכרו של האב שהיה לנו, לזכרו של האדם ששמחת החיים והבטחון שהוא הקרין לעולם לא ישובו. האבא ההוא כבר לא יחזור, אבל האבא שיש לנו, הוא אדם שאי אפשר שלא להערץ את נחישותו, את אומץ לבו ואת גדלותו של אותו הלב. שייזהרו ממני כשבאים לפגוע באבא שלי. על הרבה עוולות אני מוכנה לעבור בשתיקה, אבל עד לאבא שלי. בא לי להרוג מישהו מזעם.
המילים נעתקות מול האהבה.
כל כך פשוט לאהוב באמת.
אני זוכרת שקראתי פעם שהאהבה היא האקט האגואיסטי ביותר, היא נועדה לעשות לנו טוב. אבל לפעמים האהבה חורגת ממגבלות הטוב העצמי. לפעמים בשם האהבה אנחנו מדברים אל האהובה שאולי כבר לא שומעת, מתוך תקוות אמת שמשהו מהמילים יחדור.
ריגשו אותי מילותיו של שטן בבלוג שלו. אהבה פשוטה, אמיתית, שמייחלת רק לתגובה, ולפעמים אפילו לא לזה.
האתר הזה, שכביכול מקבץ בו אנשים שחורגים מהנורמה, שבאים ומצהירים על מיניותם בקול, בהתרסה לפעמים, הוא גם אתר מלא באהבת אמת בין אותם האנשים.
היום ראיתי אהבה. ראיתי אותה נוגעת נטולת מניירות של אגו או פוזה. נוגעת ומלטפת במגעה.
לפעמים אני נטולת מילים מולה.
בקושי נרדמתי הלילה מרוב פנטזיות שעברו בראש הזה. והכי גרוע... כשנורא עייפים, מחשבה מסויימת מתחילה להסתובב בראש בלופ משוגע ולא מצליחים להיפטר ממנה. ככה ראיתי שוב ושוב קטעי סשנים, ואני רואה את הזין מחובר לגברתי והיא מתקרבת איתו לישבן הכנוע... ואני מחורמנת עד מוות אבל עייפה מדי מכדי לאונן, ובנוסף חם לי מתחת לשמיכה אבל אין לי כוח לקום ולהחליף אותה בשמיכת קיץ...
זה נשמע מצחיק, אבל זה מעייף. נכנסתי למיטה בחצות ובשתיים בערך העפתי מעליי את השמיכה ופסעתי עצבנית אל השירותים. אם אי אפשר לישון בבית הזה ולא לאונן, לפחות נעשה פיפי. חזרתי לחדר, עברתי בדרך אצל ארון המצעים והבאתי שמיכה דקה, וסוף סוף הצלחתי לעצור את הלופ המטריד (נשבעת שגם אם זו גברתי שמככבת, מטריד לראות את אותה הסצינה 100 פעם, בלי שהיא תגיע לאיזה מיצוי וסוף). נרדמתי.
היום מתחיל שבוע חדש, ולמרות הלילה הלופי שלי אני מלאת מרץ לקראתו. אתמול בלילה שלחו אליי עבודת עריכה דחופה, וזה עושה לי נורא טוב להתחיל את השבוע כשאני יודעת שכבר בימים הראשונים שלו יש לחץ של עבודה.
בשבוע שעבר עוד עישנתי כמה סיגריות. לא הצלחתי להפסיק את העישון בבת אחת. החל מהיום: הסיגריות - אאוט, ההתעמלות - אין. פשוט החלטתי שבכל פעם בה ארגיש תשוקה בלתי נשלטת לסיגריה, אני אקום מהכסא, אשכב על הרצפה ואתחיל בכפיפות בטן. ככה גם אתחטב וגם אשכיח את העישון מעצמי. בטוח אמצא עד מחר דרך עוד יותר סדיסטית להשכיח ממני את הסיגריות, ואולי... גברתי תמצא, זה יהיה הרבה יותר מעניין 😄
יאללה, מספיק קישקשתי על הבוקר.
שבוע נפלא לכולכם.
תשכבי
...
עליי
איתי
בתוכי
חדרי לי לפי הטבעת
זייני אותי במילים גסות
בתחת
עכשיו
...
תמצצי לי את הפטמה
ההיא שעוד כואבת
מהאצבעות
שסובבו בי צעקה
תפתחי
...
את הרגליים שלך
לרוחב המיטה
שאטבע במראה הכוס
הרעב ללשוני
שגוועת מתשוקה
משכי
...
לי את שפתי הרעב
שעוטפות דגדגן
שצועק את שמך
בקולי
קחי
...
אותי גסה עכשיו
טרפי אותי לארוחת
הבוקר שתי את הגניחות
שלי בשיניים שמתהדקות
לבשרי
...
