אדוני הורה לי לכתוב על הכלבה שאני והבדסמ שלי באמצעות 5 שלבי רגשות.
להלן השלב הראשון:
1.הכחשה
אני רוצה לספר על הכלבה שאני. לא כלבה עם זנב ואוזניים (תלוי את מי אתם שואלים). כלבה נשלטת. מרצוני הפכתי להיות כזו,
כלבונת מתמסרת שטוענת שהיא רוצה רק לשרת.
המקום הזה של הכלבה לפעמים נראה תלוש מהמציאות. כל מיני חוויות שאנשים אחרים היו מקבלים חלחלה.
אבל במקום הזה של הכלבה, שהוא המקום שלי, יש המון שקט.
כל מיני מצבים שפשוט משקיטים את הרעשים החיצוניים של החיים
והשקט הזה מביא איתו שלווה ונחמה שאני לא מוצאת באף מקום אחר.
אני צריכה להרגיש כלבה כל הזמן.
להיות שייכת, להיות של. לפעמים אני שולחת הודעה לאדון שלי רק כי אני רוצה שהוא ידע שאני לא מפסיקה לחשוב עליו. שלרגע זה לא ייראה כאילו החיים שלי מתנהלים בלי הקיום שלו בתוכם.
ההוויה שלי ככלבה זה משהו שאני לא יכולה לשלוט בו.
דחף שנוגס בתוכי ללכת עוד צעד ועוד צעד קדימה.
לפעמים זה כן נראה כמו משהו שאני יכולה לשלוט עליו.
כשעולות מחשבות כמו 'מה זאת את? זה מי שאת רוצה להיות? '
כשאני מתיימרת להיות משהו אחר .
כשאני חושבת שאני לא אמורה להיות במקום הזה. שהוא שייך למישהי אחרת בכלל.
אני רוצה לברוח כי אני לא רוצה להתמודד עם הפרצוף האמיתי שלי. כי זו לא יכולה להיות אני , כאן במצב הזה במקום הזה.
כי איך זה הגיוני שאני ירצה משהו כזה.
להיות במקום משפיל , להיות מעוכה לרצפה להיות לא קיימת.
וכל השאלות האלה סותרות את הרצון הפנימי שלי . את האש שבוערת בתוכי שדורשת רק עוד ועוד וכמה שיותר נמוך זה יותר טוב.
בלי שיהיה לי אכפת מאיך שאני נראית או מאיך שרואים אותי אחרים.
פעם לא הייתי כזו. פעם עוד ראיתי את עצמי בתור בנאדם חופשי
שיש לו רצונות, דרישות, דברים שכן רוצה לעשות דברים שלא רוצה לעשות.
הגילוי העצמי הוא שזה ההפך ממי שאני באמת.
כי אני לא רוצה להרגיש בנאדם חופשי.
מצחיק כי זה אינסטינקט של כל אדם. להיות חופשי ומאושר.
אבל דווקא כשאני כבולה גם לא פיזית, נפשית ומנטלית כבולה ועם כף רגל על צווארי, דווקא שם זה הכי חופשי ומאושר שיש.
אז אני מביאה את עצמי לספוג ולהרגיש ולהישבר ולהתמסר.
לפעמים רק מתוך המקום הזה של לראות את הסיפוק בעיניים של אדוני. רק מתוך האושר שזה מביא לי.
לפעמים מתוך המקום שאני מרגישה בו בטוחה ושהוא נכון לי . שאני מרגישה שהפנימי שלי שר מתוך זה
מקום שהוא מעבר לפנטזיות שמעוררות אותי מינית .
שהגוף לא גומר זה כבר המוח. המוח מגיע לאורגזמה מטורפת.
עצם המקום הזה שהוא יכול להיות נמוך ומשפיל או כואב ברמה שאני רוצה להילחם בזה, מגרה את התאים האלה במוח .
השאלה היא האם כשאני מתמסרת אני עושה את זה בשבילי או בשביל האדון שלי.
כשאני מתכחשת למצב שבו אני נמצאת ורק רוצה לברוח , למצוא את היציאה מהמקום הזה מהרגשות האלה מהכאב. אני לא מצליחה לראות שום דבר חוץ מאת עצמי , ניצבת מול מראה שמראה לי בדיוק את המצב בו אני נמצאת מנטלית ופיזית, ולפעמים זה כואב עד שאני רוצה לגרד מעצמי את העור.
ומתוך המקום הזה אני רוצה לקום בחזרה ולא להיכנע. לא לתת לזה תוקף. לעמוד זקופה ולהילחם.
אני רוצה להיות במקום הזה ולהגיע לכוחות פנימיים שלא ידעתי שקיימים בי.
להתמסר כי זה מה שהאדון שלי רוצה ממני לא כי זה מה שאני רוצה מעצמי.
למחוק את האגו. למחוק את עצמי במראה להשאיר רק את הסובב אותי .
אני מגיעה למקום הזה מתוך השלמה פנימית.
הייתי רוצה להיות מעוצבת כמו פלסטלינה עד שאני בדיוק לפי הרצון של אדוני. שלא יהיה בי גרם אחד של חשיבה על עצמי , של רצונות עצמיים.
שההתמסרות שלי תהיה טהורה נטו בשבילו לא בשבילי.
לפעמים אני מרגישה אנוכית. שיש לי רצונות ודברים שאני חולמת עליהם ורוצה אותם. הגשמות אישיות.
וזה נובע מעצם העובדה שאני אמורה להיות ברמה אחרת לגמרי.
להגיע לנקודה בה הערך העצמי שלי הוא אפס אבל מתוך זה הוא הכי גבוה שיש.
כלבה שהיא 100 אחוז כלבה בכל המחשבות שלה ובמעשים שלה.
שמקדישה את עצמה ונותנת את עצמה בלי היסוסים.
שמנגנון המחשבה שלה פועל רק כדי לזהות איפה עוד אפשר לשפר איפה עוד אפשר לתת מעצמי.
שהגוף שלה בכלל והנפש בפרט, פשוט לא נתונים לה יותר.
שהיא רק כלי לשימוש האדון והוא האלוהים שלה הוא השולט בנפשה
נקודה ששמה אותה במקום שהיא שקופה בעיני עצמה ורק האדון רואה אותה.
זו הכלבה שאני רוצה להיות
שלא יהיו בי מחשבות נוספות על המקום שאני נמצאת בו.
שאדע להעריך את המקום שלי ברמה שהוא הדבר הכי טוב שיכול להיות לי בעולם
כי אין יותר טוב מלהיות כלבונת. מלהיות במחיצת אלוהים.
