בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

It's all a Dream

The unreal ramblings of a real girl. And vice versa.
לפני 6 ימים. 22 במאי 2020, 6:11

כל לילה מבליחה שוב שעה קטנה מירכתי היום, פאתי הזמן. וזו השעה שתקבע אם אני הזונה שלך, או הנסיכה. אישה או ילדה. חתולה או כלבה.

וכבר הכרנו, וגילית שאני יכולה ורוצה, וזקוקה למדי, להיות כל אלה. לשחק מסירוֹת עם גחל לוהט, ולהדגים מסירוּת רותחת. להיצמד לקצה ולדחוק בו מעט, כל עוד אתה מביט בי כל הזמן. אל תפסיק להסתכל עליי ולמצוא בי יופי חדש. תן לי מגע גולמי, אוצר בלום, סקרן, עורג. תאהב אותי חזק.

והשעות יחלפו ושוב תגיע העת שתקבע מי אני. עד אז, אני מותחת את שרירי התחינה ומדמיינת את העור שלך תחת הלשון שלי, ואת הידיים שלך אוחזות, ובשפתיים אתה לוחש לי פסק-דין מלוכלך ויפה. שעה קטנה, רעב גדול.

לפני שבוע. 21 במאי 2020, 0:59

אני מרבה לטעון שרגשות מסוימים מצטברים כמו אבנית. כעס, למשל. אכזבה והחמצה. שברון לב. האחרון נכנס בי היום בקמ״ש זהה לכל הדקות שחלפו מאז. כבר חמש שנים שהלב שלי מנותץ. וכן, יש אחרים. יש את החדש ואני מגששת סביבו לאט, לוקחת את הזמן. שומרת עליי, שלא אפגע. אבל עיני הקרחון התכולות עוד מאז, והאיש מאחוריהן, תמיד יהיו אהבתי הגדולה. אהבה פרוזאית וטרגית - אין איך לעקוף את זה, ואי אפשר לעקור את זה. 

ובימינו, כשאני שוב יושבת על זין שמשווע לי ועל פנים שמבקשות לזלול אותי, הכל די מוחזק. הכל מאוחסן היטב באחורי הלב, והתודעה פיתחה חתיכת שריר בצוואר, ועכשיו היא מסובבת את הראש ומעמידה פנים שזה לא שם באופן יעיל להפליא. 

נכנסתי למכולת ואיזה שיר פגש בי - מסוג השירים שאני חומקת מהם כי המלודיה והטון פשוט הופכים לי את כיסי הרגש לגמרי, ואני נשפכת ממני, ניטחת בתחתית ההבנה שאין יותר דבר בינינו ושפספסתי אותך לחלוטין, ושיתכן שבעולם האמיתי או לכל הפחות בלבם של אנשים, לפעמים מאוחר מדי. מה אם תמות פתאום, הרהרתי שעה שהתייפחתי באמבטיה. מה אם תחשוב שלא אהבתי מספיק. אבל אהבתי יותר מדי; יותר ממה שהייתי בשלה להבין בכלל. וכל יום, כבר חמש שנים - כל יום - לא עובר אחד מבלי שאחשוב עליך וארצה בך. הייתי פחדנית, אני מספרת לך בלבי. הייתי פחדנית ופגעתי בך, ועכשיו אני מאזינה לשירי בכי ליד האסלה ולא אכפת לי מחדשים או מזין עומד - למרות שיאמי. רק מהלב שלך. והלב שלי. ומה שתמיד יהיה ביניהם - ותמיד יהיה. מהרגע הראשון תמיד היה.

אני רוצה לא להתאבל עלינו בבוקר. אחשוב עליך הרבה עכשיו, ואולי תרגיש את זה. סביר שלא. ואז, אקום בבוקר כמו החדשה שלמדתי להיות. ואמשיך לחדשים. ולא אהרהר בזה. לא. לא.

לפני שבועיים. 12 במאי 2020, 1:38

"את יכולה לקרוא לי אבא", אמר. וזהו, נדמה לי ששם אבדה ההכרה וסביר שטבעתי ברטיבות של עצמי. רושמת בפניי: להצטייד במצופים לקראת הקיץ.

זה התחיל טוב. ממש טוב. אני מתעבת התחלות משום שהן כל-כך מתעתעות. הניצוץ תמיד בוהק וברור, וההפתעה כנה. הוואקום ששרר ברדיוס האישי של כל אחד מאיתנו עוד משתחרר והטריות עומדת באוויר, וזו בדיוק הנקודה בה היקיצה מתוקה והתקווה בשיאה. זה התחיל מזה שהוא פתח את הדלת ורגע אחרי, לא יכולנו להוריד את הידיים זה מזו. רגע אחרי כבר ישבתי על כל חלק בגוף שלו שמאפשר ישיבה ונחנקתי מהזין שלו כמה פעמים, וגאד נואוז שזה היה נחוץ לי. ולא תכננתי, כן? להפך, הגעתי חפה מפשעי ציפיות. ככה, כמו שאני: עטופה ומייחלת להיפתח, אבל סקפטית מספיק כדי להשאיר את הסרט קשור. ונכנסתי הישר ללשון האש וזה חרך אותי יותר מהליכה בת חמש דקות למכולת ביום ממוצע של אוגוסט. "את יכולה לקרוא לי אבא". ג'יזס פאקינג קרייסט. וכשאני שם, על הזין שלו, מתחת לו, בתוכו ובתוכי, ובכל מנח שגוף האדם יכול ליצור, אני מבקשת שיגיד לי מי הוא ומי אני ומה בדיוק קורה כאן, ואם זה מותר או אסור, וכמה הוא נהנה מזה, וכמה הוא זקוק לי - כמה אתה פאקינג זקוק לי ולא יכול בלעדיי? תגיד את זה. תגיד שוב. עכשיו תחנוק אותי עד שאגמור ואמות בין זרועותיך. יותר חזק - והכל עבד. "זה אלוהי", הוא סיכם. ולא רציתי להסכים, אבל לא יכולתי שלא. ואז ההתחלה מתהווה למן אמצע קיים. למן יש. ואז פשוט יש, ולא צריך לחשוש שמא אין. והנה אנחנו.

תקשיב; אם הייתי רוצה להילקח כמובן מאליו, לא הייתי מחפשת דבר מעבר לקשר העיקרי שלי, שפתוח במיוחד כדי שאוכל להרגיש כל מה שאני רוצה. טבעה של שגרה מבורכת הוא להישאר שם, כפי שהיא, כל הזמן; ואלה מאיתנו שרוצים עוד, שהרעב מקנן בהם בכל שעות היממה, וממתק (בצורת זין? פליז כן) עבורם הוא משחק מסוכן כי סוכר כידוע הוא חרא ממכר נורא - אלה ממשיכים לממש את סקרנותם. ואני מאלה. ואני רוצה שהסקרנות תשיב לי לטיפה - וגם ספאנק הגון שישאיר סימן.

אז אל תיקח אותי כמובן מאליו, כי אין לי שמץ אם החיבור הזה אלוהי או חלקיקי, אבל אני יודעת שלא תמצא אותי שוב - לא בי, ולא באף אחת אחרת. איתן תמצא דברים יפים אחרים ואני בטוחה שתיהנה מהן, עד שגם הן יטשטשו ויטמעו בנוף חייך. וניוז פלאש, אבא: כדי לגרום לדברים להרגיש שווים את זה, אתה מוכרח לתחזק אותם ככאלה. כן. גם ריגוש דורש תחזוקה. מסתבר שכל תינוק יודע, וכל אבא צריך ללמוד. 

ואני צריכה מצופים לקיץ, אגב, אם נמשיך. וזהו. עכשיו תחנוק חזק ותשאיר לי סימן על התחת, ותגיד לי שוב שיש לי טעם של נעורים. אבא.

לפני חודש. 19 באפר׳ 2020, 17:20

זה תמיד קורה, ואולי לא רק לי: הדינמיקה ההיררכית סוגרת אותי שוב במתחם הריצוי החד-צדדי, שמצויד היטב, מתחתית הבלטות ועד קצות הקרניזים, בכל הרגל מרצה שצברתי אי-פעם. המקום הזה מוכר לי כל-כך שאני נסחבת אליו במכנסי טרנינג וסווטשירט סוף-קורס: רק מיטב בגדי הבית עבור הבית שלי. פלוס גרביים ורודות וצמריריות. 

אבל מה שאני רוצה, באמת רוצה, זה להרגיש שהוא צריך אותי לא פחות. נכון, הוא הדאדי שלי, האבא, הגדול והחזק, ואני כמהה לעשות לו הכי טוב שגוף אחד יכול לעשות לאחר, ונפש אחת לאחרת. מענג אותי לענג אותו, בכנות. אבל אני רוצה גם. אני חייבת להרגיש שהוא לא יכול להשיג מספיק ממני. שהוא מוכרח להרוויח ולקבל אותי, עכשיו. שגם הגוף שלי חשוב, והלב וכל מה שהוא הולם בו בפנים, ואני רוצה שנעשה את זה ביחד - לא כשירות חד-צדדי מעצם המעמד.

אבל זה טריקי. אני מתקשה להגיד את זה מבלי לחשוש שזה ירחיק או יבלבל - ולא שזה אמור; כלומר, אני לא חושבת שיש משהו מביך בלרצות להירצות. ונדמה לי שיש לזה מקום בינינו, ולפעמים הוא פשוט חושב שאני רוצה להיות המרצה הלאומית ולפצוח בטקסי סיפוק, ולהגיש לו כוריאוגרפיית דגלנות מרצה ומוצצת שחייבים להעביר בשידור חי (מטאפורה חריגה, אבל נניח שענייני השעה טורדים את מנוחתי גם). אולי הוא חושב את זה ומניח לי כביכול לקבל מה שאני רוצה. ואני מתה להגיד לו, תסתכל עליי; תראה אותי באמת רגע; תראה את הגוף שאתה אוחז בו; תראה איך אני מביטה בך; תרגיש כמה אני חייבת אותך; וקח את כל זה, את כולי, ותאכל לי את הצורה ותשתה אותי, תצמיד ותהפוך, תחנוק ותמלא, תרסק דק-דק ותשאף אותי ותתמלא בי גם, ותביט בי ותלחש, ״בייבי, אני לא יכול בלעדייך״.

לא אומרת כלום. אבל רוצה להגיד ולא מוצאת את המילים. או האומץ. או די ערך עצמי כדי להשתכנע, באמת, שאני שווה את זה.

לפני חודש. 4 באפר׳ 2020, 20:21

לא שאני מחדשת כאן - אבל לדבר על רגשות ורצונות, זה דרעק. אני יודעת: חדשות עתיקות. משחר העולם שכזה. אבל זה המטווח שלי וכאן אני פורקת נשקים שהלב לא ממש יודע לנטרל או לתעל באופן מרשים. וזו המחסנית שלי להיום: ללמוד להגיד מה את רוצה, זה נהדר; ואז את מגלה שבכל אינטראקציה, ובפרט המורכבות והאינטימיות שבהן, את נדרשת לתקשר את מה שאת רוצה כל הזמן. ראבק. חלקנו רק נולדנו לתוך המיומנות הזו, והיא הרגע נבראה בנו, ומה עכשיו כל שיחה היא מניפסט נזקק.

ושעה שאנחנו מנסים לדבר איש ואישה על רגשות וצרכים - לא המופרשים - אני מרגישה ששנינו בולמים, אולי כדי לא להכביד ואולי מחוסר המיומנות הנזכרת. בעיני רוחי אני מדמיינת אותי הילדה במגלשת מים, כמו במימדיון, והיא סוחפת ומתפתלת כך שכל עיקול הוא תעלומה. ולפעמים, כמשחק, ניסינו להצמיד ידיים לדפנות ולראות אם אפשר לעצור, אבל זרם המים והשיפוע, והחשש שהגולש הבא יגלוש ישר לצלעות שלך, גרמו לידיים להחזיק רק בקושי, ובעל כורחך נסחפת הלאה. אז כזה. ממש כזה.

בסופו של דבר הוא הסיר את הידיים מדפנות השיחה וכתב מה הוא רוצה. זיהיתי שאני לגמרי יכולה להיות החזקה ונוסכת הביטחון, ועניתי מה שידעתי שיעשה לו טוב לשמוע, ואני יכולה לעמוד מאחורי זה. ואז הסרתי את הידיים גם אני וכתבתי מה אני רוצה. וזכיתי לדממה. לא, סליחה: זכיתי לאישור שההודעה נקראה, ודממה. עכשיו, שיחות משמעותיות בטקסט, מאבדות משמעות כמעט מיד, והגדרתן כ״שיחה״ די רופפת; ובכל מקרה, זה לא פוגע או משהו, סתם קצת מאכזב. אבל השיפט החד בין סקס פסיכי ומחובר ומילות אהבה ושיחות צפופות, לבין הריחוק הלאה והמוזר של הימים האחרונים, הוא מה שקשה לי הכי. ואם אני לא מרגישה שרוצים אותי - שחושקים בי מאד ומכירים בערך שלי - אני לא מסוגלת להמשיך. וגרוע מכך: לא מסוגלת להימשך. 

היו לנו שבועיים גדושי רצון שפתאום נעצרו. ואמרתי לעצמי כל הזמן, ״מה שמתחיל מהר, נגמר מהר״, ועניתי לעצמי שזו אחת השטויות. אולי זה הווירוס המטופש. אולי יש איזה גרם שמימי בנסיגה, למי שחוגג. אולי זו אני. אולי הוא. אבל אני לא מרוצה כרגע, ולתקשר מה אני רוצה ומרגישה זה, כאמור, דרעק שלא מהעולם.

לפני חודש. 3 באפר׳ 2020, 20:03

אי-אז כשעיני הקרחון התכולות הביטו בי ומבלי שהבחנתי, הציעו מאחוריהן לב הולם וחם, לא חשבתי שזה אמיתי. כלומר, לא תפסתי שמישהו כמוהו ירצה בי. חשבתי שיש בטלים בשישים ויש אנשים שכמוני, בטלים מלידה. מפגש של חינוך מעוות ונפש רכה. ומעבר לכך שזה עיוור אותי לרגשות שלו, זה סימא אותי לגמרי בכל הקשור לרגשות שלי. הם היו המכשול הגדול ביותר - כי הם הפכו אותי לעצמי. וחשבתי, באמת, שהדרך היחידה להיאהב היא להפוך לאדם שמולי ולבטל את עצמי לחלוטין - גם כי אני בת ביטול; וגם כדי שלא אפריע לו לראות בי את עצמו באופן טוטאלי, ולזכות באהבתו בצורתה הגולמית והאנוכית ביותר. זה היה כשעוד לא תקשרתי עם עצמי בכלל, ובטח שלא עם גבר רגיש, חכם, בשל ומאוהב שרצה אותי. זו החמצה מהסוג הפרוזאי, ואני משתדלת לדחוק אותה לאחורי התודעה לרוב, ורק מדי פעם להכיר בה.


ועכשיו אני כבר אחרת. מעזה להרגיש ולהראות את עצמי. מעזה לחשוף את הגוף והלב, ומסתכנת מרצון בדחייה או במילים לא לרוחי. למדתי לבטוח ואני יכולה להתמודד; וזה שווה את זה, כי בזה מתמלאים החיים; ואני שווה את זה, ואני לא מבוטלת. אז עכשיו, עם ר׳ שהוזכר כאן לאחרונה, אני פשוט אומרת מה אני רוצה ומרגישה. וזה עובד. ואני מתקבלת כאדם, כנפש שהוא רוצה להכיר וכגוף שהוא רוצה לצרוך, וכזיון ממכר שאין לנו אלא להיכבל אליו מרצון. 


למדתי, לאט ובעבודה, להביא את עצמי. להיות שם, בחוץ. לנכוח. ועכשיו אני מיישמת את זה, ואני המומה מכמה מלאה ועשירה אני מרגישה. וכמה רטובה כל הזמן. פאק. אני עולה על גדותיי בעונג קיומי.

לפני חודש. 31 במרץ 2020, 21:03

כידוע - ואם לא, אז מעתה - אני חובבת גילאי אב ומעלה, ובהתאם לצבירת השנים שלי, כך גם החיבה שלי משתכללת. והבחנתי, לאורך שנות מימוש ופיתוח התחביב, שגברים מבוגרים מנסים להוכיח, יתכן שבאופן תת-הכרתי וכמעט אוטומטי, שהכוח שעוד במותניהם שווה לכוח של אנשים בגילי, נגיד. וזה פספוס בעיניי כי, דאדי או אבא או קרוב משפחה בוגר מדרגה קרובה מספיק כדי שזה יהיה די סוטה - אם הייתי רוצה בחור בגילי, הייתי בוחרת בהם. אבל יצא שלרוב, כמעט תמיד, הם לא מציתים בי דבר; למעט אולי דאגת אחים קטנים בלתי מזיקה. לא את זה אני רוצה. לא זה מה שמדליק אותי, ועושה לי נעים בשריטות וגורם לי להעביר יותר נוזלים מהמוביל הארצי. אל תנסה להיות בגילי. אל תנסה להיות משהו שאתה לא - הרי אני יודעת איפה ועם מי אני. ואני אוהבת את מי שאתה כן. חושקת בו, על כל שנותיו וכל המצב. הכל. תהיה עצמך. תהיו עצמכם, בגדול. דיל? 

לפני חודש. 30 במרץ 2020, 13:05

הוא ישב על הספה. ישבתי על הזין שלו, והוא עטף את המותניים שלי. השפתיים שלנו מחוברות ואנחנו מביטים זה בזו. זה חיבור ששווה להתמיד בו במבט, ובכל מקרה, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. ״חיבור אלוהי״, הוא אמר וצחקקתי כאחרונת הגיישות. סימן מובהק להתרגשות ילדותית שאני מקפידה לשבור בנשיקה עמוקה וברטיבות מיידית.

יש איזה ניואנס קטן שאני תמיד מבחינה בו, כי אני קצת מחפשת אותו. וכשהוא מתגלה, רטט מענג מתלקח בתוכי ואני מרגישה אותו מטפס בכל הגוף: ישבתי עליו והוא הביט בי והשתאה, ״הכל במקום. הכל צעיר. הכל חדש״; וכל כמה דקות הוא בוחן אותי ומתפלא, והבחנתי שזה נראה כאילו הוא בוחן אותי מהצד - שלו, לא רק מתוך עצמו. הרגשתי שנכחתי בחוויה חוץ-גופית ונפל בחלקי המזל להבחין בה. זה היה ממש זעיר, מן ערפול רגעי שמפצל אותו לשניים לפחות, ובזמן שאני עליו והוא ממלא אותי, הוא מדסקס על המצב עם עצמו ומסיק, באין מנוס או ברירה שרירה אחרת, שמה שקורה עכשיו אכן מתרחש, ואת הזין העבה שלו עוטפת בחורה שצעירה ממנו מספיק כדי להסביר לו בפעם המאה למה שיחות טלפון זה מעיק, ולגלגל עיניים כשהוא מתבדח על זה שאזל נייר הטואלט בסופרים כי המצב חרא - אם כי, הוא לגמרי לא מתקשר אליי, ויש לו הומור פי זיליון ראוי מזה. כשמגיע, וזה.

נדמה לי שאפשר לקבל אדם בכמה רבדים: רגשות, תשומת הלב, היכרות כנה; והוא מתחיל לזכות בי חלקית, בחלקם - אני לוקחת את הזמן. אבל אפשר שהרובד הקשה ביותר בי, החמקמק והמתעתע, נכבש בינתיים כמעט במלואו: החשק שלי. זכית בחשק שלי. עכשיו, אני רוצה שתמשיך לצרוך אותי כאילו הייתי סם; ובוא נבחן ביחד כמה אני לא יודעת שובע. 

לפני חודשיים. 25 במרץ 2020, 0:50

כמה זמן שלא. זמן רב שלא. אבל שבתי, סתם כדי לעדכן שאני שוכבת עם מישהו, ועבורי אלה חיים אחרים. לא שכבתי עם אף אחד זמן רב. זמן רב שלא. בגלל טראומות ומורכבויות ועניינים שעמדו ביני לבין הגוף - שלי, וכל גוף אחר. והנה הניחו החיים את הקולמוס על הנייר שלי. ולאחרונה הם כותבים בקדחתנות, החיים, והם שוב בשלב מקאברי ומורט; אז כשאת צופה בהם כותבים אותך, גואה מן הסתם החשש שכל מה שהם ישרבטו על העמוד שלך זה "זיבי" בגוטמן יד בראש. הרי מגיע לי יותר מזה, וזה. 

לפני שיבש הדיו כבר פגשתי את ר'. הוא ממיס אותי - אני פשטתנית כשאני נלהבת - גם משום שהוא באמת יוצא דופן ונהדר; אבל גם כי אני מניחה לעצמי להימס. זה גדול, שכן אני עוד בקושי מרשה לעצמי לאכול כמו שצריך, אז להכניס איש ואת איבר מינו לרדיוס שלי במן פשטות כזו, כאילו רכבנו על אותו הגל והגענו יחד לחוף - unheard of. לא זכרתי כמה אני מסוגלת ליהנות. כמה אני נרטבת. כמה אני משוועת לזין שימלא אותי שעה שהוא מושך לי בשיער וחונק ותוחב אצבעות עד הגרון שלי, ולוחש לי מילים מתוקות. ולרגע אפילו חשבתי שאני לא צריכה שום דבר אחר, וקצת נזפתי בי שכל-כך מהר שחררתי את שאר חיי - ומי ישמע כבר במה מילאתי אותם בשנות המשבר האחרונות - ואימצתי לי חדשים: חיי מין. פאק יה.

אני נשואה, אבל שנינו מנהלים קשרים אחרים במקביל. גם ר' נשוי. לבעלי יש חברה. עולם משונה למחיה. ולתוך בליל החיים המבעבע שלי נבזקה תובנה כואבת: קשה לי לשכב עם בעלי. רק עם בעלי, אני חושבת. ואני כותבת את זה בצער נורא, בכנות. אני חושבת שזה קשור בהיסטוריה זוגית מקולקלת. עזבו, אני יכולה לחפור מיליון סיבות שכלתניות להפליא - אבל התוצאה נותרת: קשה לי לשכב איתו. כואב לי ולא נעים. לא מעורר חשק ולא מרטיב. וחשבתי, כאמור, שזה קשור לטראומות עבר מגברים וגוף, ואולי אפילו להיסטוריה שלנו. חשבתי שנהרסתי לתמיד, ולעד אמשיך לחשוק בסקס ולחרוק שיניים, ולא אהיה מסוגלת ליהנות מהגוף שלי. ואני כל-כך משקיעה בו, מחטבת ומתאמנת ומביימת אותו כדי שיגרום לי להרגיש מלאת ערך, איכשהו. חשבתי שהוא לראותו בלבד: יפה ומהפנט, אבל מרצד ודועך. כמה נורא לחשוב שאת פגומה באופן בסיסי כל-כך, מרגע שאת פוקחת עיניים בבוקר ועד שאת מצליחה להירדם.

החיים לא כתבו לי "זיבי", ובטח שלא בפונט גוטמן המכבה. שמו של ר' נפרש שם, ועוד נחרטה האמת לגבי התחושה שלי בזוגיות. וזה מכביד עליי, משום שאני אוהבת אותו. הוא יקר לי. אבל אני מרגישה רמאית עכשיו והלב שלי נסדק. המצב אפור עמוק, ואני רוצה צבעים. 

לא. זמן רב שלא. אבל מדהים כמה מעט זמן צריך ה"כן" כדי להפוך ל"מאז ומעולם". 

לפני 3 חודשים. 17 בפבר׳ 2020, 0:02

יש לי הרבה ממנה, והיא לא משקרת. גם כשהיא טועה: היא צודקת בטווח הארוך, ואני מביטה אחור ומסכמת שטוב שקרו הדברים כפי שקרו. בצד ההגיון והמודעות, תחושת הבטן שלי - שמתפרשת מהבטן לקצות הגוף בגיצים מדגדגים שגורמים לי להרגיש מבעבעת וחיה - תמיד יודעת. 

ביליתי את היום בכתיבה ולא נותרו בי מילים. רק מחשבות שכמנהגי ולמרות כוס היין, צפות כולן בו-זמנית; ותחושה עיקשת שמתערבלת מהמרכז הלאה, ואני מנסה שלא לפטור אותה כאופטימיות נאיבית, אלא כאמון בעצמי. כי אני יודעת. הרי אני יודעת. 

וזהו. תחושות בטן הן נשגבות והכל, אבל לפעמים אני צריכה חיבוק. ולפחות שתי אצבעות בפנים.