בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Rosenrot

ממצולות הנפש.
לפני 22 שעות. שני, 18 בנובמבר 2019, בשעה 11:10

כבר זמן מה שלא הייתי בסיטואציה אינטימית. נמנעתי מהן - ובכלל זה מכל דבר שהרגיש כמו חיים והריח כמו אש - כדי להישאר באיזור בטוח. וכשזה הופך למתחם קטן ואקסקלוסיבי, אני יכולה לשלוט בכל תמיד. בפוסט-טראומה, את חייבת לשלוט בכל, תמיד. את צריכה לדעת מי נכנס ומי יוצא, ומי הרשה ומה עכשיו. את מפתחת אובססיה צמאה למודעות ומשכך, היא נהפכת לאלמנט עצמאי. אין לה קשר ליומיום הנמרח, הנשכח מזיכרוני התשוש להחריד. אז אני מביטה על החיים מהצד חיים ומקפידה להקדים הימנעות מסיטואציות שנושקות ומתחככות בחיים, והמגע ביניהן זורע גצים בעיניים. 

אבל נמאס לי. לתבוע את המיניות שלי ולבנות את עצמי מחדש, נשמעים לי טוב זה זמן. נשמעים, בעיקר - כי עדיין מפחיד אותי קצת לצלול פנימה, ואני לא ממש יודעת מה לעשות. ואולי זה חלק מקפיצה למים: זו תנועה נרכשת; אבל החלק השתלטן והמגן משתולל מכעס. בפוסט או שניים הקודמים, הזכרתי שאני בחו״ל לבד - אז עדיין. והגוף פשוט מטיח בי חולי חרדתי כל הזמן. אחד אחרי השני, וירוס, חרדה, סיוטים, עייפות בשרירים, אלרגיה. הוא מוציא את כל הצבא, עם כל העוזי. הוא אומר לי, ״אל תתעסקי איתי. ואל תצאי מאיזור הנוחות. יהיה מחיר. מישהי תשלם״. ״אני יודעת״, משיבה לו המישהי ודוחפת קדימה - אבל, אני אומרת לה, שימי לב שאת מתקדמת ולא סתם מסובבת גלגל בתוך הבוץ. כי אני מעולה בלהיראות מתפקדת - אבל די, אני רוצה יותר. 

הייתה איזו תקופה בה צפו כתבות שגרסו ש-BDSM מושך לא מעט פוסט-טראומתיים, ושם, באופן מפתיע, שוכנות יכולות ריפוי עצמי מובחנות. לא חשבתי על זה כשהצטרפתי בפעם שעברה, וגם לא עכשיו. ואני לא תולה יהב בדבר, ובכלל מוטב שיהב ישאר בלתי תלוי וצמוד ללב. רק רציתי להגיד שנמאס לי מההימנעות הזו. ונמאס לי לפחד מהגוף שלי ומגופים אחרים. המעגל ישבר. איזור הנוחות יתרחב וילמד לספק לי הגנה ולא לסגור אותי בתוכו. וזהו. בא לי גאג בפה וקר בחוץ. עוד בוקר בנכר איז אה גו.

לפני 4 ימים. חמישי, 14 בנובמבר 2019, בשעה 17:04

11 מעלות לכל היותר וטפטוף עיקש לא עצרו בעדי. התעטפתי מעט פחות מהיטב וטופפתי עם מגפיי ברחובות הרטובים, בחתוליות עליזה. תפאורה אירופאית וגשומה מזמנת, לפחות במופע הראשון, טרום המבול וסחיבת שקיות מגושמת בין ציפורניים כחולות, גם חשקים. השמיים פרשו שמיכת עננים עבה, ובחסות האפלה הנפשית אני משוטטת בין תערוכות, ספונה בין יצירות, ומרגישה עטופה מספיק כדי ליצור את עצמי מחדש ולהיות מי שבא לי. "בא לי" תמיד נדמה לי ביטוי קפריזי ועילג, אבל בטיפול למדתי שמוטב למתג ה"בא לי" להיכנע לאצבע עד שראשו יישק לשפת בסיסו, ומדי פעם יכול אדם להואיל בטובו להרפות מעט מלחצן הגחמה - וזה היחס הראוי, שכדאי שיפעל בי. דברים שקרו איך שקרו גרמו לי לשכוח ממיקומו של המתג, והתוצאה נחלקת בין גישוש נרגש ועקר, לאוטומט הישרדותי. אין "בא לי". אין "ככה". אין יד חזקה יותר משלי כשזה מגיע למלאכת הלפיתה העצמית המחושבת שהינדסתי. אין חבל קצר וקוצני מספיק. אין "בא לי", חמודה: יש משמעת, יש ייסורים ואשמה, ויש פעולות. אבל היי, אני לומדת. מאז השיחה ההיא בטיפול, אני מנסה מדי פעם לזרוק ביני לבין עצמי, "בא לי". כי העניין עם מקל וגזר הוא, שהם זקוקים זה לזה כדי להתקיים מלכתחילה. זה לא איזון: זו הגינות בסיסית. זה גיב אנד פאקינג טייק. זה נימוס. אלה הליכות בין אדם לעצמו. המילה "איזון", למשל, היא טרנדית ומתיימרת, ואין לי כוח אליה. "את חייבת", אמרה המטפלת, "ללמוד גם לקחת. קחי את מקומך בעולם. פרשי ידיים רחב-רחב, וקחי את המקום שלך". ואמנם בשדה הכוח האשלייתי המקיף אותי, אני יודעת להדס ולהרים את הסנטר; אבל לתבוע את החשקים שלך, את ה"בא לי" שלך, מבלי לחשוב עד זרא, מבלי להרגיש אשמה או מבוכה או מודעות-על, בלי לשפוט את עצמך ובלי לסגת - לתבוע את ה"בא לי" שלך, זה משהו שבא לי לעשות. ונדמה לי שכך קורה, אבל אני מחכה לשמוע איזה קליק קוסמי שיבשר שהצלחתי - משהו בין הצלפת השוט לנגיסת הגזר.  

ועכשיו, פינת ההשראה של חמישי. הפעם: טיל לינדמן על הסדר הטבעי של הדברים בעולם. בא לי כפול טריליון.

לפני 5 ימים. רביעי, 13 בנובמבר 2019, בשעה 21:59

אוקיי. או-קיי. יש בי די יום טוב ומספיק יין כדי לשלוח אותי למחוזות המוכנות הטוטאלית. בהמשך לפוסט הקודם: לקחתי פסק זמן מהכל, ועכשיו אני לבדי בנכר. והיום עבדתי כמו מכונה - אוי, איך אתה, כל אתה שתהיה, היית גאה בי - ולכן הרווחתי סלט וכוס יין, כפי שמתירים החוקים האישיים לילדה המתקדמת. אם כי, מודה, במקום כל העבודה זו, הייתי מוכנה לבלות על ארבע ולהיחנק מזין, ואז להתמסר לליטופים ומבט שיגרום לי להרגיש קצת יותר שרירה ואמיתית. 

אני רטובה לאחרונה באופן מחשיד. כלומר, גם כשאני לא מבחינה - ואני מנותקת מהגוף תדיר, מסיבותיי - פתאום אני מתעוררת ללחות מפתיעה בין הירכיים ואש פנימית שניצתה בתוכי מחדש, ואני עדיין מגלה אותה וחושדת מעט שהיא מקרית. אל תלכי, אני לוחשת לה כגחל רוחש. תבערי בי עוד, שרפי אותי כליל, תעבירי אותי על דעתי. אז יצאתי לתבוע את קערת הסלט שלי ושתי כוסות יין בצידה. התלבשתי יפה, ישבתי עם עצמי. אני משקיפה על אנשים שעה שם מצחקקים עם חבריהם לשולחן, מרגישה גדולה מכל זה. חזקה, חלקה, משתוקקת. ושיכורה, מאד. אבל הנה: אני בנקודה בה הקולות המאיימים בי כבים, ואני נותרת רק אני מול חשקים שביום-יום, קשה לי לממש. עכשיו כבר אין מחשבות שאולי לא אדע להתמודד ואולי אשבר בבכי. אני רוצה להרגיש, בבקשה. אני זקוקה לזכוכית מגדלת: לשדר לי את המציאות פי עשרה. בבקשה. זקוקה להיות ילדה טובה ורעה ורטובה. כל גווני הילדה שיש בי.

אני יושבת בבר ומפנטזת עליו - מי שלא תהיה - נוטל ממני את המושכות. ואני לופתת אותם כל הזמן, עד שהאצבעות לבנות מרוב לחץ. אני הסוהרת שלי. אני התא והסורגים. אני מפתחות מקרקשים בחריץ חגורה המהדקת מדים. אני השומרת והילדה. אני רוצה הכל. תן לי הכל. תן לי את זה עכשיו.

לפני שבוע. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 22:57

לבד בארץ זרה. הדקות נוקפות והצליל חלול, כי מאחוריהן לא עומד דבר וממתין להתבצע, עד שאני מחליטה שכשרה השעה. או הנפש. הזמן, סך הכל, הוא בצק. ואני עובדת בלעצב ולהכין אותו, מעבדת ולשה ומתפיחה את הזמן שלי, עד אינסוף לו. אין ממש קתרזיס: לא זורעים על גבו שומשום והוא לא נאכל, ולא גורף וסופח רטבים ריחניים. זה עניין של דרך. אם הזמן שלי משובח דיו, הוא מבטיח לי תוצאה - כתבים! דדליין! מוצר! - טובה יותר. אבל כל מה שאני רוצה, זו ההבטחה. הבטחה שאינה מתממשת היא דלק אופטימי. אפשר שאני מכורה לאשליות, או לכל הפחות מסורה להן מאד. אשליות הן חתיכת אדון - וזמן הוא כל מה שיש לי, וכל מה שלא יהיה לי.

שתיתי שני קוקטיילים טעימים, אבל כמו עשן, הם עלו מהאש שלי רע למדי ומשהו בווייב החביב התעכר פתאום. הסתובבתי ברחובות האירופאים עטורי העמודים ופסלי האישים שהצליחו בחיים רבתי, חבויה חלקית בתוך צווארון גולף צמרירי, ורציתי שהוא יבלע אותי. רציתי שמישהו כבר יבוא ויבלע אותי, עכשיו. שלא אצטרך להיות אני עכשיו, אפילו שאני עכשיו אני בעיר שיודעת עונות נוספות חוץ מ"חם" ו"קצת פחות חם, אבל עדיין גל חום בדצמבר" - אחרי צמד הקוקטיילים, בשדרה קרירה, במצבי הנוכחי, אני זקוקה להקלה מיידית. חשבתי על זה מתחת לחולצה ומתחת לשמיכה, ותחת כל שכבה בי שביקשה להיקרע ממני. בבקשה, התחננתי בפני מאזין נסתר, בבקשה קח את זה ממני עכשיו. תבטיח לי שהמשקל על כתפי הנפש שלי הוא רק מים שאגרתי, ותזכיר לי שהבצורת תמה. ומשהו צומח בכל זאת.

זו העונה לצמוח. לפחות, זה מה שאומר הזמן שלי, שתפח יפה. 

לפני שבוע. רביעי, 6 בנובמבר 2019, בשעה 20:56

מדי פעם צף לי זיכרון שלי מגיל שבע. אני זוכרת את הבית שלנו והחדר שלי, ולא לגמרי זוכרת את המבוגרים שתחמו את חיי הצעירים אז. אני זוכרת אותי שוכבת במיטה, בכל לילה, ומדמיינת גברים מבוגרים ממני מאד ששוכבים איתי גם, והם אוהבים אותי כמו שחשבתי שאנשים אוהבים אותך כשהם אינם ההורים שלך. אני חושבת שעד לפני כמה שנים, זו הייתה ההגדרה הקרובה ביותר לאהבה ואינטימיות שהצלחתי לחצוב בקיומי. דמיינתי שאני הכל עבורם, ולא מזמן הגעתי למסקנה שכדי להיות הכל - ממש הכל, במובן הרחב ביותר של המילה - את מוכרחה להיות כלום מספיק. הרי הם נושקים, השניים הללו. הדימוי הפיזי הקרוב ביותר לתחושה הזו הוא אבקה. אבקת אדם. אני רוצה להיות סם. "שימושית", כפי שכינה אותי אחד. ואוסיף על כך: גם הכרחית. והאיש ההוא, בדמיוני, יכנס למיטה עם חומר גולמי טהור. מבטיחה לא להינגע בדבר. מבטיחה להיות אנרגיית חיים טהורה שתתקיים אולי רק בתוכך, ולא בזכות עצמה. החומר הזה לא משתנה, לא מתאייד ולא מתקשה. הוא חנוט עבורך. הזמן שלי כמו קמע: סגור ומצפין בתוכו לופ אנושי, המתקרא אני. אין לי מושג מה הפך אותי לכזו. כנראה מהשנים ששכחתי, אי-אז, בהן הזמן עצר מלכת והמבוגרים מלכו בחיי ועשו בי כרצונם. לא הייתי חוזרת אחורה לעולם: אני מאחורה תמיד, גם כשאני בחזית חיי.

היום יום ההולדת שלי. אני תמיד אומרת שאני בוגרת לגילי וצעירה משנותיי. לא בשום גיל, או באיזה גיל שארצה. גם כך, תמיד שואלים אותי מה אני מתכננת לעשות אחרי שאשתחרר - ואני משוחררת כבר כעשור. וגם כך, דיפ דאון וגם די על פני השטח, חלק ארי בי מאוכלס על ידי הילדה. ואנחנו מחליפות מבטים חשאיים תמיד ואוחזות ידיים, ואני מתירה לה להוביל. היא עושה את זה בטבעיות כזו של ילדים, בלי תכנון ובלי חשש. אני צופה בי מהצד ומתמוגגת מהרעיון שמניץ בתוכי גבעול רענן.

אבל משהו קורה ביום הזה, ובו בלבד. השנים ממגנטות אותי אליהן ואני הופכת לחייל מתכת קטן שכל מבוקשו הוא רק להיות ממושמע ולהיטמע היטב, ואני ניטחת בגילי באחת ופתאום מבינה שג'יזס פאקינג קרייסט: אני בת שלושים ואחת היום. ואז נפערת שוב סאגת השנים והציפיות, והיכן אני בכל המשוואה הזו. והאם חיי מתנהלים בהתאם לחיים שאמורים אנשים בגילי לנהל - מה שלא יהיו. וברור לי שלא הכל ביי דה בוק, על אף חיבתי לספרים. 

ולא מאד אכפת לי. אולי קצת, לכמה שעות של חשבון נפש וחישובים חברתיים. מעולם לא הצטיינתי בחשבון וחישובים. בנפש - כן. אז אני סרה מטיבי ושבה לסורי, אחת לשנה.

אני יודעת, השיר הזה נטחן עד דק. אבל קמתי איתו הבוקר, מה שאומר שהוא ימשיך להדהד בתודעה עד שמספיק ריפיטים ידחקו אותו מהמערכת. שתי הגרסאות אהובות עליי במידה שווה, אבל נדמה לי שממש כרגע, אני בגרסה הזו שכאן. אני רוצה להיות כל-כך משגעת.

 

לפני שבוע. שלישי, 5 בנובמבר 2019, בשעה 23:31

הייתי פעם עם מישהו שהזכיר לי תדיר כמה שאני ילדה עדינה. ולא שזו שגיאה, כן? אבל ראבק, בא לי פעם אחת להיות חזקה. פעם אחת, לפצח ראשים בין הירכיים. להרים את הקיום ולשאת אותו עליי, ולא להרגיש נישאת ותלויה. אני חזקה באופן בו אנשים עוברים דברים ולא מתים מהם - מכובד בפני עצמו ובוודאי מחייב פרס כלשהו; למה אנחנו לא מממנים את זה, וזה? - אבל זו חוזקה ממוצעת ומטה. 

מאחר שניחנתי בכישרון-על לבחינת המציאות מהצד בלבד, נכנסתי לפרופיל האינסטגרם של איזו בחורה שנדמתה לי חזקה מספיק, נחושה לאשש שאני לחלוטין מסוגלת להיות היא. ובכן, אני יכולה להיות אני ועוד כמה נשים אחרות לפחות, ועוד ילדה - אז טייק דאט. אבל האינסטוש הוכיח חד-משמעית: מדובר ברמת הארדקור שהייתי מייחלת לה, אם לא הייתי מתכווצת וממצמצת מאתיים פעם בדקה רק מללטוש עיניים בגלריה שלה.

הנה היא באמצע הפריים, וזוג ידיים מכל כיוון מעפרות אל פיה הפתוח, ישר על הלשון. והנה היא מתקעקעת ומסירה בלייזר קעקועים אחרים, בו-זמנית. והיא כותבת שזה מרגיש כמו צבא של מצתים שנדלק כולו באחת, ואז חטיבה של שוטים שמצליפים באותו המקום ביחד. אני, לעומת זאת, דומעת כשצועקים עליי ולא מסוגלת, פור דה לייף אוף מי, לדלג על סטילטו. 

אבל אני ילדה, הזכרתי לי. אנחנו לא באותו הקיום בכלל, אלילת ההארד ואני. הגוף שלי רוטט ונרגש מעבר למה שהוא מסוגל לשאת, ואני אוהבת שממלאים אותי עד שאני לא יכולה לנשום, ואז אוחזים בי חזק כדי שאשכח שאי-פעם הרגשתי ריקה. הייתי מתה להיות חזקה פיזית, ולשאוב את מי חיי מהבאר באותה הקלות בה אני מסובבת פקק. אבל אני ילדה, ואין בי חספוס צרוד, ואין בי גישה קשה שהצטברה כמו אבנית. אני אופטימית מדי, גם אם בתוכי מקנן כעס שמדי פעם מתלקח. אני רוצה להאמין, ועבורי זה האמון עצמו. כנראה שלא אפצח ראשים בין הרגליים או השדיים שלי; אבל המילים והתשוקה שלי תופסות בקרביים, וצליל הפריך שם כשמשהו נשבר, מהדהד חזק בהרבה. זה גנב שקט ומיומן שמחליק מטה ולופת ולא משחרר, ואיש אינו חושד. גם לא אתה. זו אמנות שמעריכים בדיעבד. 

ודיעבד, לפעמים, הוא סם מעצים. תיזכר בזה בהמשך.

לפני שבועיים. שני, 4 בנובמבר 2019, בשעה 18:33

חשבתי לכתוב על איך חזרתי, אבל מצאתי שזו מחמאה כבירה למדי, כי אנשים שעוזבים, חובטים בהכרתם של הנשארים; אבל אלה שחוזרים, מוציאים מהנוכחים מקסימום משיכת כתפיים ואולי משיכת אף ידענית. סירייסלי: כל אדם שעזב את המשרד שלכם וחזר אחרי זמן מה, וכל הודעה מכל אקס - מרפק קל לתודעה, ואז מבט מוכיח. החוקים הבלתי כתובים של האנושות, פרק א'. ובכל זאת: חזרתי. הכינוי הקודם, tishaa girl, נותר תפוסה במערכת, ומצאתי עצמי מנסה לאלתר כינוי נושק וכמה שפחות עילג - מה שנכשל למדי. אז אני תקועה עם הדבר הזה בינתיים. 

לא זוכרת מה עדכנתי כאן בפעם האחרונה: היה את תכול העיניים, עם קרחוני הרגש שבמבט אחד היו גורמים גם לגרטה טונברי להתכלות ולקטבים להיערם מחדש. תקציר הפרקים הקודמים: היה בינינו משהו לפני חמש שנים. התחדש אחרי שלוש שנים. ומאז שוב נפרדו דרכינו, ושוב הבנתי שהוא אמנם אוהב אותי אבל לא מעוניין בי - אם זה הגיוני, ונדמה לי שכן. ולא שנשבר לי הלב - לא, את השיט הזה כבר עברנו, אני והלב, אי-אז לפני חמש שנים, כשהבועה שניפחנו בתוך החיים התפוצצה והתמזגה עם המציאות בגסות אכזרית ממש - אבל קרה משהו אולי חמור יותר: קפאתי. נדמתי. הפעם האחרונה ששאלתי את עצמי מה אני מרוצה ומה מדליק אותי, ומה עושה לי טוב, קיימת רק מסיפורים שאני מספרת לעצמי. היא ברמת הצ'יזבט, למעשה. אין לי מושג מי אני, מינית. אני מינית, כן. יש לי חשק. יש לי בעיקר חשק לממש את היכולת שלי לרצות ולספק ולהעניק, אבל באופן שמתאים לי, ולאדם שאני מרגישה שיכול להיות גם קצת אבא שלי בנוסף למאהב. לילדה יש תנאים. גידלתי אותה די בסדר. 

---

לפעמים כשאני יושבת על הספה - כל ספה, אגב, אז התנצלותי בפני ספות זרות ותמות - אני חוזרת לפגישה הראשונה בינינו, כשהוא ישב על ספה באיזו דירה, אוחז בי ומצמיד אותי אליו. והרגשתי אותו ממלא אותי, אחרי חודשים שזה נבנה לאט ובעדינות, ובשיחות שגרמו לי להרגיש כל-יכולה וכל-נראית. ידענו שזה יקרה וידענו שזה אסור ורע, אבל הנסיבות שלנו גרמו לזה להיות טוב. אני מאמינה גדולה בנסיבות. אולי זו אחת הסיבות שקשה לי כל-כך לשחרר את זה: התפקיד של תכול העיניים בחיי, מרגע שהכרנו, היה להיטיב עם הנסיבות שלי. וכשהוא היה בשיא תפקידו, בשעתו היפה ביותר, הוא זרח. הוא זכה באוסקר של לבי, באמת. הוא עשה חסד עם בת העשרים וחמש שהייתי ועם בת הארבע-עשרה שאני תמיד. הוא מסמל עבורי שחרור ועצמאות וערך עצמי, ואני רוצה ללמוד לייצר אותן בעצמי. ואולי, עם מישהו אחר. בנסיבות אחרות. בתפקידים אחרים. 

אני מתמודדת עם מצבים רגשיים שבחיים האמיתיים הם כורח, וכאן הם לא מוכרחים להתקיים. לפחות לא בכתב. אני יכולה פשוט להיות כאן, ולבנות מחדש את היכולת שלי לעשות מעבר למילים, דרך מילים. אני רוצה להרגיש מינית ויפה וילדה וזונה, ולהמשיך הלאה. קצת ממך, בעיקר ממני.

אז חזרתי. מרפק לתודעה, ונמשיך.