כל חיי הייתי בודדה אבל אף פעם לא לבד. הדיבור הפנימי הבלתי פוסק, אינספור חישובים, בחינות, שקילות וסימולציות כמעט מעולם לא באו לידי ביטוי כלפי חוץ. היה יותר קל לשתוק מאשר לנסות להסביר את עצמי. היום זה לפעמים קשה. אני מעבירה ימים שלמים בשתיקה או בדיבור מצומצם ולא מוצאת טעם במילים מרובות, או שאני מפטפטת בלי להפסיק על הכל וכל דבר שרק מגרד את פני השטח, תמיד על פני השטח. משום מה אני חושבת עכשיו על תהלה של ש"י עגנון אבל אני לא מתכוונת לחטט בזה כרגע, גם לנבירות במחילות הנפש אין כבר טעם בעיני. זה שקר. אני אומרת שאני פתורה לעצמי אבל האמת היא שאני חושבת שזה לא באמת מעניין אף אחד ושממילא אין מי שיקשיב. אני כותבת את זה ובוכה.
אולי זה דיכאון, אני לא באמת יודעת.
אני חושבת על החיים שאני חיה ומתגעגעת הרבה לחיים אחרים שחייתי במקומות אחרים. לפעמים זה מרגיש כמו לחיות באקווריום ואני תוהה אם אי פעם חייתי ממש, גם אז בחיים ההם במקומות ההם אליהם אני מתגעגעת. נדמה לי שגם אז התגעגעתי אבל אולי זה היה רק סבל נסיבתי. יכול להיות שאני חיה חיים של געגוע מתמשך? ואם כן, אילו מן חיים אלה?
אני מנסה להעריך באחוזים את היחס בין רגעי השמחה לעצבות ואני לא מצליחה להחליט לכאן או לכאן.
התלות הרגשית שלי באנשים אחרים מרגיזה אותי נורא ומעציבה אותי אף יותר, כי ככל שאני זקוקה יותר ככה אני מרגישה לבד יותר, כי אני לא מצליחה לקבל מענה. יש אנשים שמצליחים לשכנע אותי בדברים מסוימים לגבי עצמי וגורמים לי להטיל בעצמי ספק אדיר (שלא באשמתם) בלי לקחת אחריות (הם לא יודעים שאני ככה) וזה מוריד אותי ביגון שאולה. זה כאב שאני סוחבת איתי אחר כך עוד הרבה יותר מדי זמן ואני צריכה שוב ושוב להזכיר לעצמי - אל! (תתמסרי/תתערטלי/תתני אמון/תאמיני/תספרי - מחקי את המיותר) והתזכורת הזאת היא אולי מה שהכי כואב לי.
ואני כן יודעת להגיד מה אני רוצה, פשוט אין לי למי להגיד את זה.