אני מתעוררת בלילה כל שעתיים ותמיד מוצאת מה לעשות למרות שאני יודעת שלא אמורים לעשות כלום אלא פשוט לתת לגוף ולמוח לחזור לישון אבל אני לא טובה בלתת לגוף ולמוח.
בבוקר אני מצחצחת שיניים וחושבת לעצמי מה את רוצה מה את רוצה למה את לא מסוגלת להגיד כבר מה את רוצה? זה כמו שנה ראשונה בלימודי פילוסופיה באוניברסיטה כשהמוח שלי הרגיש שהוא עושה מיליון סיבובים ומעקפים רק כדי להיתקל שוב באותה חומת לבנים בלתי עבירה. זה מעציב אותי ואז אני מתבלבלת וחושבת שאולי זה סתם רחמים עצמיים ואז אני כועסת. עדיף מאשר להיות עצובה.
אני יודעת להגיד מה אני רוצה ומיד מסייגת. אולי זה כי יש לי פחד ממחויבות אולי זה כי יש לי פחד מלהשמיע את עצמי אולי זה כי יש לי פחד. יש לי פחד? מלא פחדים, מלא.
כל הגברים אומרים לי דברים עלי ובכולם אני מתאהבת על הפעם הראשונה כי אני מורעבת ומיובשת אבל בפעם השניה אני כבר נאטמת ובורחת ומשאירה רק את הקונכייה של עצמי ואז הם יגידו לי שיש לי בעיה והם אולי צודקים, אני רגילה להקשיב לגברים ולהאמין להם, אבל בסופו של דבר אני לא מאמינה לאף אחד, בטח שלא לרגשות, אצל אחרים ובעיקר אצלי.
זה קצת כמו להיות היצור הכי רך בטבע וגם הכי קוצני.
אני יודעת להגיד שאני רוצה אבא ואני רוצה אמא ואני רוצה את כל החיבוקים שבעולם ואני רוצה להאמין ולא להתבדות ולהפסיק להתבלבל מבפנים כל הזמן.
ב2 בלילה שרתי לעצמי שיר שאני אוהבת אבל בבוקר שכחתי איך שרים אותו וההליכה לאיבוד הזאת מציקה לי נורא. הלוואי ואצליח להיזכר שוב במהלך היום.