כבר יומיים שהיא אצלי חולה ואני מטפלת בה במסירות.
והיא לא מתמסרת, אמא שלי. נסיבות חייה גידלו אותה להיות פייה נפלאה, סקרנית, יצירתית, משגעת ומשוגעת, חשדנית, מלאת אשמה, רגשי נחיתות ופחדים. היא גם לא יודעת לטפל אמא שלי, לא בעצמה ולא באחרים.
אני מכינה לה מרק, ותה, וסנדוויץ', ומדברת איתה על תנועת הציונות בבלגיה בשנות ה70, על ספר שהיא קוראת, על החיבור בין גוף לנפש, על משהו שגיסתה אמרה לה על איזה אמן, מנחמת אותה שהיא לא דומה לאמא שלה, רצה איתה במשעולי המחשבות הבלתי פוסקות שלה, עד שהאויר נגמר לה בריאות מרוב שיעולים ודיבורים. אני מכילה וחומלת ומטפלת. מתווכחת איתה שתשים שניה ראש, שתפסיק רגע לדבר, שתתן לעצמה להיות חולה במקום להתקוטט עם עצמה ללא מנוח. היא סרבנית.
אמא שלי משתעלת בסלון ואני עומדת במטבח ורוחצת כלים ומודה לעצמי שכנגד כל כך הרבה סיכויים, לימדתי אותי לטפל, לחמול ולאהוב.
זה די עניין גדול כשחושבים על זה.