The Dogs of Lust

בזמן האחרון חזר לי החשק לצייר אחרי למעלה משנתיים שלא יכולתי לסבול את הרעיון של להותיר עקבה על מצע אני לא יודעת להגיד למה אבל המחשבה הכאיבה לי פיזית ונזכרתי בשיעור הראשון במדרשה כשעמדתי מול גיליון נייר לבן מתוח על כן ציור החזקתי עיפרון ביד ימין ובכיתי מרוב פחד ויאוש כי לא ידעתי איפה למקם את הסימן הראשון בדף וכמה הבעית אותי הרעיון של קו לא במקום וכמה החרידה אותי המחשבה על להשאיר סימן והקונטרסט הבלתי נסבל שבין הבעבוע הפנימי העולה על גדותיו ומבקש לצאת החוצה לבין חוסר היכולת לאפשר ליד לשמש שלוחה לדבר הזה ולבסוף מותשת הצמדתי את קצה הגרפיט הקהה של העיפרון לדף ומתחתי קו וזה כל מה שיכולתי לעשות ואז גם הבנתי שכל עקבה שאני משאירה היא גבול בין יש לאין וזה נשמע טריויאלי בצורה כמעט מטומטמת אבל הטוטאליות שבזה העתיקה את נשמתי. היום אני משאירה עקבות בלי לבכות כי אני קונה גלילי נייר אדירי מימדים מטרים על מטרים של נייר במבוק עבה וכבד וקורעת ממנו יריעות גדולות שנקרעות ככל שתנועת היד הקורעת קורעת שלא יהיו רבועות שלא יהיו גבולות קבועים שיחליטו ואני בולעת גוש גדול ומשתק של בהלה ומסתערת על המצע הריק כורעת על היריעה הקרועה הפרושה על הרצפה ושוברת את עצמי עליה במשך שעות רצופות מחויבת רק לקווי גבול משופתתים מרוככים מתפתלים בתוואי תנועת היד שקרעה את הקריעה והתמסרה לגבול שקרע את עצמו.