המנוי מתנה נגמר סופסוף אתמול ופסקו ההודעות המזהירות האימתניות האדומות על בואו של הקץ ופסק הפעמון ופסקו הטרדות ממיני אנשים הפונים אל אלו בעלי מנוי. אז תודה לזה שקנה לי מתנה (החלופה הוירטואלית הסוטה לדרינק) אבל באמת שנעים ככה ונקי לי בעין.
ומזג האויר מתאים עצמו. והכל ערפילי ונעלמו האנשים האחרים, אלו אשר מהווים במציאות עצמה הודעות אדומות וסגולות ובלתי רצויות. ולא רואים מטר קדימה ולא את ההרים ולא את השדות המוריקים. ויש בלב הַמְתָּנָה לרגע שאחרי הערפל בו מתגלים הרים מושלגים מושלמים ואגמי גשם קטנים בינות למטעים.
ואני יושבת כך בחצר בקור אירופי כמעט והבל פי מתרגם לענן קטן היוצא ממנו אחרי כל לגימה של קפה. מטפטף עלי גשם ולוחש לי לחישות "אל תברחי לי עכשיו, אל תכנסי, את לא עשויה מסוכר" ואני נשארת איתו בחוץ ונותנת לו ולרוח הקרה להזכיר לי שאני חיה.
חבל שאינני מעשנת, מלבד הסרטן והסירחון זה תמיד נראה מתאים לקור ערפילי.
💜
במקום לעשן אני אצרוך את אריתה הבוקר. היא יותר בריאה לי.
התגעגעתי אליך, היא אומרת לו והוא מביט בה חזרה ומחבק אותה חזק חזק אל חיקו. הם עומדים כך שעה ארוכה מרחרחים זה את עורו של זה. מניחים סנטר בתוך גומחת צוואר. מחככים לחי. לחיה הרכה בלחיו הקוצנית, השורטת. מאזנים את הפרשי הגובה. היא כבלרינה מורגלת, עומדת על קצות אצבעותיה והוא רוכן אליה.
ואז היא יורדת מקצות האצבעות אל גובהה הרגיל ושולחת ידיה אל חולצתו הבלויה. מאתרת פיטמותיו תחתיה. הוא נושם עמוקות. כמה שהוא אוהב כשהיא עושה את זה. ומתחילה. היא מרימה חולצתו ומתחילה לינוק פיטמותיו. פיטמה אחת מלוקקת ננשכת מנושקת ואת השניה היא צובטת בידה, מלטפת בקצות אצבעותיה ואחרי זמן מה הן מוחלפות והוא נאנח. מבחינתו שתשאר שם שעות על חזהו. הוא תופס בצווארה ומצמיד אותה אליו, את פיה אל פיטמתו. כשרק הכירו ונשכה אותו שם לראשונה, עוד לא הבין את מהותה, לא ראה בה את מי שהיא. אבל אז היא נשכה וליקקה ונישקה ונאנחה והוא הבין כיצד עליו להתענג עליה.
היא מרימה מבטה אל פניו המתענגות, מחייכת אליו והוא אוחז בפניה ומנשק, ואומר לה כמה היא יפה והיא מחייכת שוב ומתחילה לרכון מולו והנה כבר תכף היא תעשה את מה שהיא באמת כל כך אוהבת.
היא רוכנת מולו ומנשקת את ביטנו, הבטן הזו שכבר איננה צעירה אבל נעימה לה ושרירית ורכה בו"ז. קשוחה ורכה. כמוהו. כמוה. היא מלקקת אותה ומסמנת עם הלשון את השביל היורד של מעט השיער שעל בטנו. זה המסתיים בזין שלו. ובכל פעם הלשון יורדת עוד ועוד קצת וחודרת מעט אל מעבר לחגורה שלו ועולה חזרה. והוא כבר רוצה שזה יקרה אבל לא מבקש. לדברים יש קצב משלהם והקצב הוא כל הטעם שביניהם.
והיא לא ממהרת. היא כל כך אוהבת את רגע פתיחת החגורה, את הרעש הזה המצלצל של מתכת פוגעת במתכת, של הרוכסן הנפתח, של התחתונים הצמודים המתגלים מולה, נפוחים, והוא, ידיו בצדדים לא עוזר לה כלל. לפעמים מעט מלטף שיערותיה, והיא בעניין, בלי למהר, דוחה את הרגע הזה בו תפשיל תחתוניו ויתגלה לה, ותדחוף אט אט את הזין שלו לתוך הפה שלה ותלקק. ואז האנחה הזו המגיעה מלמעלה, זו שלא מאמינה על העונג הבלתי צפוי. תמיד היא בלתי צפויה עבורו.
וכשהזין שלו בתוך הפה שלה והיא נותנת לו לזוז ולזיין לה את הפה, היא שולטת בזיון ומחדירה אותו עמוק אל תוך הגרון ומכסה את כולו ואח"כ מוציאה לכדי מחנק וממשיכה. מלקקת את הכיפה ואת הזין לכל אורכו, מנשקת, מוצצת, מלקקת את הביצים. והוא כל כך אוהב לחכך את הזין במצח הרחב שלה ולהביט בה מחוייכת מלמטה, מביטה בו חזרה. כמה יפה המצח שלה כך, בדיוק כך. והוא כמעט ולא נוגע, ולפעמים נוגע ואז היא מסירה ידיו. ואז הוא מתכופף ומושך אותה הצידה מהמפשעה שלו ולרגע יורד אליה ומנשק אותה בכל כך הרבה אהבה ותשוקה, כזו המיועדת רק לחברה כל כך טובה. כך כך אהובה. כזו שמתגעגעים אליה. והיא ממשיכה ומוצצת ומלקקת ומריירת ומלטפת.
ואז עולה אליו. פניה עולות מולו ושוב היא על קצות אצבעותיה, מחייכת אליו, מלטפת את פניו, מנגבת רוק ופרה-קאם מפניה. זהו, היא אומרת. היום לא נגמור. בסדר? לא, הוא עונה לה ומחייך חיוך שטני.
💜
מקשיבה כל היום ל Hunky dory באמת שאחד האלבומים הגאוניים. במיוחד היום בתוך כל הקושי, הוא בונה אותי שיר אחר שיר ומשקם לי את הנפש והלב והגוף. בואי הוא כניראה החבר הזה, המבלבל, שהייתי תמיד מתגעגעת אליו כל כך ואח"כ רוכנת לעברו ופותחת אט את החגורה שלו (או למען האמת מרימה את שולי שמלתו) ומוצצת לו. ככה. מרוב שאני כל כך אוהבת אותו.
לפעמים הליבידו הולך לאיבוד, אולי נפטר, אולי אפילו כבר נקבר.
פשוט קרו דברים והוא קרס.
לא שרד.
ואת רוצה לשתף גם פה בקהילת המין הזו, אבל תוהה אם דוקא המידע הזה יתקבל או בכל מקרה כמו דברים רבים אחרים, יפול אל תוך תהום הנשייה של הקורא, מחפש תמונות העירום הממוצע.
אבל כן הוא קרס. אפילו לא נלחם. לא בכה. אני בכיתי וקרסתי במקומו. ועכשיו הוא איננו ואולי יוולד אחד חדש.
בעתיד.
ומזל שיש לי את בואי שמזכיר לי (גם כשהוא כבר די מת) שאני עדיין חיה.
אנה התעוררה אחרי לילה אפור עם שינות חלקיות. היא פקחה עיניה והבינה, היא לא מתאימה למידות. היא נזכרה בגברים שפגשה והבינה שאיש לא תואם מידותיה. לא תואם את עיניה החודרות, לא את מותנה הצרה (קטנטונת כך אמר לה), לא את שתיקותיה המרובות. היא חשבה על ההוא שאחז פניה בשתי ידיו, מביט אל תוך עיניה, מחפש בה את מה שטרם מצא. היא נזכרה איך הרגישה נמדדת, איך סקרנה אותה תחושת הבושה שאולי אינה מתאימה למידותיו. היא חשבה על זה שאמר לה שהיא נשלטת ולכן הוא שולט על מפגשיהם הנדירים, ואיך הצליחה בהארה אחת לסלקו מחייה. או בו שאמר שמילותיה הן בלתי נסבלות ואז ביקש ממנה לכתוב לו שיר. היא דיפדפה בין מאהביה, בינות אצבעותיהם, תחת לשונם המודדת את טעמה. היא מדדה מידותיהם, חשבה מחשבותיהם, נדדה אל גופם, אבל היא לא היתה שם. היא הבינה שכל העת הזו שבחנו אותה, איש לא תאם לבחינה שלה.
עצב ושיעמום ודוהה מעורבבת בין אתמול להיום למחר בין היה ועכשיו ושבוע הבא וקצת מאבדת צבעה בין נשיכת שפתיים לנשיקה בין לב פועם לזה ששכח לפעום אולי כבר די מזמן
💜
חבר שלי אמר לי פעם, אם לפעמים את לא כ"כ יודעת מה לעשות, נסי לחשוב מה טום וייטס היה אומר לך על זה (בקול צרוד כמובן, וכן זה לווה בחיקוי)
חסרות לי הופעות. כלומר חסרים לכולנו דברים אבל את הרוב מצליחה להשלים. חברות, אלכוהול, אפילו הדמיית מסעדה בחצר, שופינג תמיד העדפתי לעשות כמו מין, במיטה.
אבל מוזיקה ככה בלייב מולי עם דמעות שצפות משיר מאד מסויים, התרגשות, צמרמורת, עצבים מאיש זר ששר לידי (כי רק הקול שלי נסבל באמת), כל זה יקח עוד זמן רב רב. לאחרונה מפתחת עצב גלוי לחסר, כלומר שומעת את המילה "קיסריה" ומיד מתכנסת.
אבל מילא, שנהיה בריאות, נאות ונעימות, כך יש לומר, לא?
מתישהו במיד אייטיז אחותי טסה לארה"ב במסגרת חילופי תלמידים כלשהי. היא חזרה משם עם סווטשירטים ורודים, פליטווד מק ובילי ג׳ואל.
שניים מהם נותרו איתי צמודים צמודים עד היום.
תמיד חשבתי שאספיק להגיע להופעה של ג׳ואל באיזו וינה נניח, שכן הוא אחרון החיים מבין יקירי המוזיקליים. עכשיו חוששת שזה כבר לא יקרה.
ועוד אנקדוטה לסיום. השבוע הבעל ענה באיזו אחת בפייסוש על השאלה "את מי היית מפרגן באהבה לאישתך?". תשובתו היתה דיוויד בואי. אני אעדכן גם פה כדי שדברים יהיו ברורים: דיוויד הוא החבר הנהדר היפה והמצחיק שלי, המאהב הוא תמיד תמיד חווייר ברדאם.
💜
But she brings out the best and the worst you can be
