|
|
|
יש פעמים בהן הלבד כל כך חזק ועמוק
ואמיתי
שגם אם יגידו לך אלף פעמים
את לא לבד
את לא לבד
את באמת לא לבד
לא לבד
ויחבקו אותך חזק
ויתנו לך יד
ויאמרו שאהובה
ויעשו הכל כדי להראות ש
את לא לבד
עדיין תהיי לבד לגמרי
ולא ביחד
ולא עם
ולא מחובקת
ולבד
💜
בואי אלי אנה ואכניס אותך לתוך קופסא
בואי הֵנָּה, כנסי
תראי יש חור בקופסא ואני אלטף לך את הראש
בואי אלי אנה
קִרְבִי
את עוד תראי
אני אסגור את הקופסא ממש בעדינות, אנה
את לא תרגישי כלום
ממש כלום, אנה
אז את באה?
💜
אז היום אני שנה פה בכלוב. ויום הולדת שמח וכו' וכו' ונקנה לך 120 הצלפות מתנה.
והיתה שנה מאתגרת ובאתי והלכתי וחזרתי ובכיתי וצרחתי וצחקתי. טוב לא הכל רק בגלל הכלוב, כן?
אבל בסה"כ הכרתי א.נשים מאד מגוונים. רובם די מגניבים וחכמים ובעלי אינטיליגנציה רגשית גבוהה (הי אתה ששאל אותי שאלה ראשונה בצ׳ט אם אני אוהבת שקוראים לי זונה, אז לא מתכוונת אליך).
ובסוף אפילו קצת התאהבתי במצודת הסוטים הזו, אבל כמו תמיד, אסור להאיץ באהבה.
צ׳ופר לקראת השנה החדשה:
מעלה לפרופיל את תמונת הפרופיל הראשונה שלי.
ככה, כדי להרגיש שוב קצת בתולה.
💜
אני רוֹצֶה להכיר אותך
ואז מה?
נכיר
ואז?
נפגש
ואז מה?
נאכל משהו
וגם נשתה?
כן
ואז מה?
נזדיין
את תמצצי לי, אני אלקק אותך, אולי יהיה איזה ספנק, שנינו נגמור, נתנשק
ואז מה?
נפרד
ואז?
נחזור הביתה
נחבק את האישה, נחזיק חזק את היד לבעל, נתרסק על הילדים
ואז מה?
נקום למחרת. אז? תרצי להכיר אותי?
💜
פסקול מושלם מרסק מסרט בלתי נשכח שאף פעם לא יוצא לי מהראש
כביש 6 צפון וכמו תמיד יד אחת מונחת על ההגה והשניה על הכסא שליד, כמו מלטפת את זה שלא יושב שם. ברקע רדיו 88 ואני מגבירה לשיר אהוב, מנסה להסיט את המחשבה והמועקה ולהתרכז בהתרגשות. שומדבר שאת לא רוצה לא יקרה, אני אומרת לעצמי בקול ולוקחת נשימה ארוכה.
שלט כחול מודיע לי שהיציאה הבאה היא ג'סר א זרקא בעוד 10 קמ' ואני מרגישה אותי קרובה. "נפגש ביציאה של ג׳סר", הוא כתב לי, "פשוט צאי עם הכביש עד שתראי אותי" ואני מקשיבה ויוצאת.
זו שבת חמה ואני פונה אל ג'סר א זרקא ולא הייתי כאן מעולם. מין הצד הנגדי אני רואה אותו עומד בשוליים, פניו לכביש ולידו חונה טויוטה לבנה. הוא נמוך. נדמה ששקר גוֹבה הוא כבר הסטנדרט בעולמנו. אני מגיעה עד לכיכר וכמעט נכנסת אל העיר ואז מסתובבת ומאטה אל השול ממש מאחוריו. עכשיו הוא רואה אותי ואני אותו.
אני יוצאת מהרכב לחבק, להביט, לעזאזל כמו שחשדתי, אני לא צריכה לעמוד על האצבעות עבורו.
השמש קופחת ואני בגרביונים החמים הסגלגלים שלי, בוא נכנס לרכב, אני אומרת, אי אפשר להמשיך ולעמוד בשוליים של ג׳סר לנצח.
עכשיו אנחנו יושבים זה לצד זו, המזגן מצנן, אני מדברת, הוא אומר, ונשיקה.
כשרק הכרנו לפני כמה שבועות, איש הצבא ואני, הוא הציג עצמו כ"שולט". אבל אני אינני "נשלטת", עניתי לו.
עם הזמן שעבר הוא החליט בנחישות שמעתה הוא "הנשלט" ויעשה כל מה שאדרוש, אבל אני אינני "שולטת" עניתי.
ובכל זאת הנה אני כאן והוא יושב איתי ברכב הישן והמטונף שלי ומנשק אותי. נדמה לי שאנחנו בפאזת השולטת כרגע אז אני מראה לו שליטה. אני אוחזת בכף ידו ומכוונת אותה אל בין רגלי, הוא מסית לי את הגרביון ועובר אל תוך התחתונים ותוך שניות אצבעותיו הקטנות חופרות בי עד שאני מסדרת אותן אל מיקומן הנכון.
אז אנחנו יושבים ככה, שולט-נשלט ואנכי, אני, אמא לשניים נשואה מהפריפרייה, בשוליים של ג׳סר, מתרגלים אירוטיקה גנובה בשבת בצהריים. מתנשפים, אצבעותיו מענגות אותי בין רגלי, מכוניות נוסעות לצידנו יורדות אל כביש 6, כניראה שאינן מאטות אך נדמה שהזמן מאט מאט מאט, מתנתק מהכיעור, מתנתק מהרכב המוזנח, מתעלם מהחייל הקטן, ואני גומרת. תוך דקות אחדות נשמטת ממני אנחה (אנחת רווחה) ואני צועקת אותה בעיניים עצומות אל תוך צווארו.
כניראה שהאצבעות הקטנות יודעות מה שהן עושות.
אני מתעוררת ומרכיבה את המציאות מחדש, את הרכב, את השולט-נשלט, את השוליים של ג׳סר.
אני פוקחת עיניים ומולי מנצנצת בשמש השמשה האחורית של הרכב שלו עטויה במדבקה גדולה שלא ראיתי קודם ואני מקריאה אותה בקול מחייך
"ל א ש ת י ב א ה ב ה"
טוב, אנחנו סיימנו פה, אני אומרת ומכוונת את ידו מבין רגלי אל ידית הדלת כשאני משתדלת בחוסר הצלחה להחניק צחוק גדול.
בדרך הביתה אני עוצרת במעדנייה וקונה לי סטייק מדמם, אני פשוט חייבת לטרוף משהו.
כשהייתי נערה היינו הולכות להופעות של נושאי המגבעת. הם היו פרועים אבל לא היו כ"כ אהובים. הקהל תמיד היה קטן ואנחנו היינו מתמקמות בפינה ליד אדם הורוביץ, שיהיה על מה לפנטז בתוך האנרכיה הזו.
הבוקר קמתי איתם בראש. 200 שנה אחרי וצריך להתאמץ כדי לאתר אותם ברשת. אבל הנה אני בערסל שלי החורפי ולייב אין בית שמש.
אתמול עשינו קצת אנרכיה הורית. הדלקנו ג׳וינט במיטה, למעשה גילגלתי אותו עוד קודם מול הילדה. אח"כ כשהלכו לישון אכלנו ממתקים, עישנו וצחקנו עד שנרדמנו מחובקים מפנטזים על צ׳יפס קריספי מלוח מוגזם באמסטרדם או לפחות בתל אביב.
לפעמים, ובעיקר בתקופות האלה שבהן החוץ משתלט על הפנים ואת לא מוצאת כבר את מי שהיית ואת הזו המהממת שאת יכולה להיות אם רק יפסיקו הזומים והבחירות והחיסונים והכאב והשנאה וכאבי הראש, דוקא בתקופות כאלה כדאי להכניס קצת ממתקים למיטה, אמיתיים, אנושיים, צעצועים, מגולגלים.
כל מה שיכניס קצת אנרכיה אבל רק אחרי שהילדים הולכים לישון.
כשאבוא אליך
אבוא טעימה ורכה
אבוא בגרביון הקרוע ההוא וללא חזיה
השיער יהיה פרוע
החזה לא יעמוד
אבוא אליך באיפור מרוח
וללא חיוך
ואתה תטרוף
תאכל אותי מיד
בלי מלח בלי פלפל
תרים אותי
תזרוק אותי
תגלגל
תוודא שהכל בשימוש
מהשורשים ועד הזרת הקטנה שברגל
עד תום
עד שאמעך
עד שיפער חור ברצפת העץ ואקרוס לתוכו
ללא הכרה
ללא הבנה שהגעת
ואז אתעורר
ואבוא אליך שוב
💜
כניראה אחת מגרסאות הלייב המרסקות והאהובות עלי ביותר
ובחלומי
אני צועדת עם הבת שלי בשוק הצפוף, הרחב
ידה הקטנה אוחזת בידי בביטחון והיא מובילה אותי בין הדוכנים
מדוכן הירוקים אל הגבינות
מהמלונים אל הירקות
אנו ממלאות סלים ומתמקחות על המחיר
הקטנה מתבדחת עם המוכרים
אנו צועדות בשוק הצפוף בין אנשים
לפתע ידה נשמטת מידי
אני מביטה סביב והיא כבר לא איתי
כולם גבוהים ממני ואני לבד
זוכרת שהיינו יחד במלון?
את זוכרת אותי?
זוכרת שצעדנו אל מסעדת היוקרה?
הכל היה כל כך טעים
זוכרת שצחקנו כל הזמן?
זוכרת שעישנו ג׳וינט
שאכלנו שוקולד, שהבאנו מתנות
שדברנו מילים רכות, שהיינו חברות? את זוכרת?
יופי אה, יה בת זונה
כי אני כבר לא
אני רק זוכרת שלא רצית
שנפרדנו
ש"כן אני די מעדיפה שלא תבואי"
דֵּי
זה מה שאני זוכרת
ואת השאר אני שוכחת בכל יום קצת
💜
ולפעמים גם הנשים בחייך שוברות לך את הלב ואז הוא מתעורר חודשים אחרי, בוכה בארבע בבוקר וצועק שהיא בת זונה. ומתגעגע.
התעוררתי הבוקר ב4:00 רגשנית, סנטימנטלית, זעופה. אולי אלה הן תופעות של חיסון #2 או של סגר #3.
לא הבנתי למה כבר זמן רב שלא באים לי שירים לראש, למה הם נעלמים ולא שבים. ואז הם באו, בארבע בבוקר. מתברר שהם באים לפעמים ואני פשוט ישנה, כך הם טענו להגנתם, השירים.
הם יגיעו בפוסטים הבאים.
ואז אספרסו ארוך בחצר ועוד אחד כי קר וסנטימנטלי הבוקר ואני חושבת על השיר הזה שכתבה נעמי שמר שלפעמים מורות וגננות משמיעות לילדים ולא מקשיבות למילים ולא שמות לב שהשיר הוא לא על פרח ועץ, אלא עלי ועליך ועליהן.
בעיקר עלי. ואני חשבתי עליו לא רק בהקשר של גברים אלא בני אדם בכללי, ובת האדם הפרטית שזו אני ומה שאני מאפשרת לאחרים ולאחרות, ללא סינון, ללא שמירה, ללא גדר והגנה.
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!
וקצת חלמתי על גרסה של המכשפות לשיר הזה, אבל אין ענבל כבר מזמן והזמן עבר ויש גרסה עדכנית ונכונה לשיר הזה, לא בועטת כמו שצריכה להיות אבל כבר לא ילדותית 💜 ותקשיבו לשיר
