תת הכרה נפתחת כמו מניפה

קפוא פה ואני עמלה כנמלה

מתרוצצת מסדרת, חומקת מהמציאות

מרוקנת כל בלאגן לסדר ומדמיינת שזו הנפש שלי המסתדרת אל תוך מדפים סדורים, אל תוך תאים מצוחצחים

ומקשיבה למוזיקה וזה תמיד עוזר. בטח כשספוטיפיי נעתר לתחנוני ומגוון לי עם שיר שכניראה נולדתי מתוכו

אני רוצה לגלח לך את הכוס, א' אמר בהחלטיות

אבל אני לא רוצה, עניתי, אני אוהבת אותו ככה כמו שהוא

אבל אני רוצה

בואי, נעשה את זה עכשיו

והסכמתי

עמדנו שנינו ערומים באמבטיה, הוא מחייך ואני במבט מבועת.

והוא מתכופף ומגלח לי את הכוס ואני בוכה בדמעות גדולות

בוכה מעצב, בוכה מההשפלה, בוכה מהשליטה הלא רצונית, בוכה מהפרידה משערותי שאהבתי.

כל זה קרה בתחילת הניינטיז.

א' היה חבר שלי ומילה כמו שליטה כלל לא היתה קיימת בעולם הישן ההוא.

הייתי בת 22 והוא בוגר ממני בכמה שנים. הוא היה המין הראשון שלי והקשר הראשון שלי.

שנים אח"כ הבנתי שהייתי בקשר של שליטה לא רצונית.

היום, 25 שנים אחרי, ואני כבר מגלחת או לא מגלחת וזה בעיקר עניין פרטי שלי.

אני עדיין לומדת גם בגילי להצליח ולומר לא למה שאני לא רוצה בו. ועדיין, עדיין היום ההוא של המעשה הכפוי הלא רצוני חקוק בי, שרוט בי כמעשה מדכא, מעציב, לא ראוי ולא הדדי. 

אין שום קשר לשיר הבא. פשוט מקשיבה קצת לג׳ים בימים אלה של סגר3 ומאפשרת לו למעוך אותי עוד ועוד קצת ועוד

כשבאתי אליו עם רגליים פסוקות
הוא דחף לי אצבעות עמוק עמוק פנימה
אחת שתיים שלוש ארבע חמש

הוא גרם לי לחשוב על זין אחר שגדל בתוך הפה שלי
הוא הרטיב אותי עד שרעדתי
אחר כך ישנתי די טוב

כשבאתי אליו עם גרביון שלם
הוא קרע אותו ממני
אחכ הוא כרע אותי על שש
ומישש
עד שכבר שכחתי לגמרי
שזה היה גרביון די חדש

💜

התחלתי לכתוב השבוע טקסט ויצאו לי על הדף בעיקר כלים מלוכלכים בכיור וצעדי ילדים בבית והייתי צריכה להזכיר לי שאני שם בפנים עדיין קיימת ועוד מעט אחזור ואהיה בדיוק כמו שתמיד. ואז מישהו אמר לי שאוהב לקרוע את הגרביון במילים (תודה על זה) ויצאתי לרגע מהכלים ומהצעדים הקטנים במסדרון ושבתי.

הכי סקסיות עבורי הן נשות הפאנק, כמו סוזי.

כולנו סובלים וסובלות מפריבילגיית יתר

מכונת קפה, פרוזק, ציפרלקס, פסיכולוגית, אופנוע, יוגה, טלפונים חכמים, אוטו של הביוקר, גלים כל בוקר בים, חבילות מוזמנות בדרכן אלינו, אוכל בדרך אלינו, זימה בדרכה אלינו, וו'יד, כדורי שינה, וואליום, קללות על ביבי, מחמאות לביבי, חיסונים להורים שלנו, חיסונים לאלה שגונבים בתור, נוף, אכילה רגשית, ג׳ין&טוניק, אפרול שפריץ, וויסקי, קוניאק, מלון יוקרה עם בנזוג, צימר זימה עם זרים, נטפליקס, ספוטיפיי, שוקולד של הביוקר, ספר על ערסל, גרביון רשת לקריעה מיידית, טינדר, פולידייט, הכלוב, אהבה, צילומי עירום, במבה

כל אחד והפריבילגיה שלו

כל אחת והמותרות שלה

אין לי כאן פואנטה, רק רשימת קניות

ובריאות (ולפעמים קצת שמחה על מה שיש ורוב הזמן גם מיותר)

💜

What's that spell F U C K 

קמה בבוקר. לצד המיטה זרוקים שוט ותחתונים, שלי, שלו. זוכרת מה קרה בלילה?

מאחסנת שוט, תחתונים לכביסה ומתחילה את הבוקר. אוכל ותה לילדים, מסרקת, מארגנת.

בדרך: אני שונא הנדסה, שונא את הפאי הזה למה בכלל צריך אותו? מסבירה שזה מספר קסם, שהוא אינסופי, שהכל סביבו, מסבירה על אנטיפון ויוון העתיקה וארכימדס ואיזה מין קסם זה מתמטיקה שהכל סובב סביב אותו יחס. הילדים יורדים מהאוטו מרוצים ואני שבה אליו. מודדת בגד גוף חדש, שולפת שוט. בוקר טוב בייב, בוא נתחיל מהתחלה.

לפעמים כל מה שעוזר להתגבר על תלאות הנפש זה השילוב הבלתי אפשרי של מוזיקת אייטיז רועמת עם ניקיון אינטנסיבי בבית תוך כדי מדידת גרביוני רשת חדשים (השארתי דוגמא בפרופיל).

מודה שעבורי זה עבד 💜

וכן גם לאמהות מומלץ וכדאי: 
I am human and I need to be loved
Just like everybody else does

גברת ג׳ייקיל וזו שהיא הייד
מסתובבות בתוך הגוף שלי שבלתי נשלט
מוצפת וריקה ושוב הצפה
הרוח מתנדנדת
ואני רק רוצה
עוד ועוד
או
כבר שומדבר
זה כמו לחיות על הר באמצע מדבר
מתחננת שתגע בי
וצורחת מחיבוק אחד
מעדיפה שכלל לא תבוא
ורוצה אותך פה תמיד ליד

לפעמים בבוקר בחצר עם הקפה מזדמן אלי שיר ששווה לשתף ועוד כשגם הקליפ כה גאוני.

ולפעמים כל מה שנרצה זה לרדת מהסחרחרה הזו ולרגע לחוות את הכל ללא חיקוי, ללא מסיכות.

זה אפשרי, לא?

אורגזמות שקטות צורחות במלונות ריקים
מסיבות צפופות מרעידות מפחד
הזברה צועדת פנימה זקופה בינות נשים
על רצפות קרות זוחלים גברים מוחלשים
תקרות נמוכות
תחתוני תחרה אדומים
ג׳ין וטוניק בבועות סבון מתערבבים

ומהסוריאליזם הפרטי שלי לשיר הכי סוריאליסטי שיש על שתי גרסאותיו המעולות שקשה לבחור ביניהן

כאב ראש חודרני מעיר אותי משנתי

מזכיר לי ששעות הבוקר המוקדמות בבית הן הטובות ביותר

האור הטוב ביותר

השקט הרגוע ביותר

הקפה הכי טעים

הערסל פנוי ממריבות

מתערסלת בתנוחה מאתגרת ומקשיבה לליסט הקבוע שלי בספוטיפיי ומחייכת אל אלה הרצופים בה שמתו בני 27.

ואז זה מכה בי שבגיל 27 באמת הייתי אגדה אז אולי ככה זה כשמתים שם בזמן ההוא.

ועכשיו, 20 שנה אחרי שויתרתי על מוות הירואי אגדי, אני מקסימום אמא חורגת.

א: אמא, את אמא חורגת?

אנה: לא בייבי, כבר דובר וסופר שיצאת לי מהפוֹת (כמעט בחניון בית החולים אם נאמר את האמת).

א: זה לא אומר 

אנה: נדמה לי שדוקא כן

לפעמים לפעמים עוד מצליחה לצאת ממני הג׳אניס הפנימית ואני קצת מתחפפת ומשתגעת וזה תמיד מפתיע את מי שמולי כדיסוננס למסיכת היומיום שלי ומזכיר לי שפעם הייתי גם טיפטיפה אגדה