תת הכרה נפתחת כמו מניפה

לפנות בוקר

הוא מפנה אלי גבו

מבקש בשנתו בלי מילה

עכשיו תני לי להיות הכפית הקטנה שלך

ואני אישה קטנה

מרחיבה זרועותי, מותחת רגלי

מחבקת חזה רחב

עוברת באצבעותי על פיטמה שעירה

מלטפת בטן קטנה 

מרפרפת על הזין מבחוץ 

מאתרת זין מבפנים

מנשקת גב

מצמידה גופי אליו

מתנהגת כמו כף אחראית 

ונותנת לאהוב שלי עוד קצת

לישון

💜

וזה שיר מאד מאד סקסי על הבוקר

ש

זה כניראה השיר שהכי מחרמן אותי בעולם 

כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!

לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!

עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.

ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.

💜

מנצח כל סדום וכל עמורה

כי הכי צריכה "תאלמי אותי לאלומות."

ותודה לאלתרמן (איש הימין היחיד שהייתי משקיעה בו)

על פגישה לאין קץ

שש בבוקר ואני מתעוררת להתקף חרדה

אין אויר 

חם

הכל בסדר אנה, תנשמי, זה תכף חולף

אחרי קפה חוזרת למיטה לישון רק כדי לחלום שחיסלתי לבדי את סיר החמין הצמחוני לסופ"ש

נחמת פחממות משונה מאד

אז פלא שאין אויר?

אני רוצה שתחדור אלי ולא תותיר בי סימן
לא על ירכיים
לא נפיחות של שפתיים
ללא שריטות זיפך על פני
ללא נשיכות שינייך בכתפי
                 כנשיכת ילד בטופי מתוק
נסה להשאירני חסרת נזקים
נקייה
עם לב לא שבור
עם נשמה די שלמה

ועוד רגע אחד
אם תאתר שם בפנים כמה חתיכות ישנות אולי של לב
אולי נשמה
צעד ביניהן בעדינות ונסה להשיבן למקומן
תודה

💜

בתוך חדרון טחוב
אל מאחורי וילון כעור
תחת שולחן משרדי גנרי
במושב אחורי של רכב ישן
אחכה לך
ואעשה בך
אך ורק

כרצוני

💜

בבוקר מוקדם כשאני לבד עם אספרסו ארוך בחצר הקרה מול העננים, כל מה שבא לי זה קיטש מושלם עם רגש מושלם עם מין מושלם מפוצל אישיות, רגוע, נינוח, שואב, גונח, מופרע וצחקני. זה חיבוק חזק ומחמאות והרצון הזה שאהיה רק מאושרת.

אבל אז המציאות ואין מושלם.

💜

שיר הקיטש המושלם שלי. הבנאדם סופר לה את הריסים כשישנה. אין לי את זה ביותר ברור.

בחדשות אז יכתבו "נמצאה אישה כבת 50 (הלוואי שיגידו פחות) ליד נחל בגליל העליון"

"סביבה נמלים, חרקים, חוגגים שאריות סוכר שלא הספיקה לצרוך"

ואתה תחשוב, מעניין אם זו היא

הרי רק הגיוני שלא אכלה דבר מהממתקים שאכלו עיניה

ואולי לא

ואולי שכחת כלל קיומי

ואולי קיומי נטש אותי שם, ליד נחל ונמלים עמלות

בגליל העליון

ואולי זו אני העמלה על הלב שלי 

לאחות אותו

לסדר

להדביק

כדי שיוכל להשבר שוב 

לצרוך רגשות שוב

לאכול סוכר

💜

כשהדשא רטוב ואת יושבת עליו בכל זאת

כי יש משהו מנחם בישבן גדול רטוֹב

ומאפה משמין והפוך גדול

וסוכריות עם סוכר שאת הכי אוהבת

וציפורים

וירוק וריח ירוק

ונחל או אולי זה בכלל נהר שזורם פה ממש לצידך

ואולי כל זה זו מטאפורה

ואולי בכלל פשטות של איך הדברים ניראים באמת

💜

ולפעמים כל מה שבא לי להיות זו הקשת בענן וכמה אני אוהבת את הסטונס הצעירים

כשאת לבד וכל העצב שלך נפרש לפנייך כמו נוף מתצפית
כשזה שהצחיק אותך, הלך כי הבין שאת צוחקת ובוכה אבל לא מסוגלת להרגיש
כשהוא שנישא לך פעם מזמן טרם שב הביתה והבוקר כבר ממוקם עמוק בשמיים הבהירים
אבל השמיים שלך מעוננים
כשאת נזכרת בחבר האהוב הטוב שהיה לך פעם ובריח הטוב שלו כשחיבק אותך חזק וליטף את שיערך ואמר שהכל יהיה בסדר והאמנת לו
אבל כלום לא היה בסדר
והוא הלך מְחָיַיִךְ והשאיר לך חור עמוק בבטן
כשאת רוצה לחייך אבל מתגעגעת וזה מרגיש כמו רגש אמיתי
כשאת מוצפת ומבינה למה עדיף לשוב אל מאחורי החומות
ושוב
לא להרגיש כלום

💜

אני פה כמעט שנה ולרוב אפשר לומר כמו על חוברת פלייבוי טובה: אני כאן בשביל הכתבות. כלומר הכתיבה. באמת. לרוב.

ואני לא בדסמית, כך מתברר, לא באמת, רק מסתובבת כאן מסוקרנת מסתכלת בין מסדרונות ולמדה. יש כאן הרבה מה ללמוד.

אחד הנושאים שהכי נגעו לי הוא האפטר קייר ועד כמה הוא חשוב ונחוץ שיעשה נכון אחרי סשן.

ועבורי הִשְׁאַלְתִּי אותו לחיים שמחוץ לסשן, כי באמת שסשן יכול להיות כל דבר שנעשה. והבנתי שהחוויות הרעות יותר שהיו לי עם גברים הן כאלה שלא היה בהן אפטר קייר וכל כך הורגש חסרונו.

זו יכולה להיות חוויה וירטואלית בה מרגישים או עושים משהו יוצא דופן, מחסיר פעימה, לאחריו הצד השני ינתק ויעלם לכמה ימים "כדי שלא תתרגלי" ואת נשארת כך, ללא מילים, עם החוויה הזו שעברת, ללא כתף וירטואלית להשען עליה.

זו יכולה גם להיות חוויית מציאות. חויתי כמה דושבגים כאלה בניינטיז (השם יקום דמם) וגם במסגרת נישואי המאפשרים. במקום שבו את מתלבשת ומתארגנת וחושבת על החזיה שתלבשי והתחתונים הנעימים והניחוח שעליך ואת מגיעה להיות עם אדם, עם הבטחה להנאה, ואין הנאה ואין אפטר קייר ואין מי שיחבק אותך ולרגע ממש עד שנסיים פה את הסשן, ידאג לך לאפטר קייר, ידאג שהנפש שלך לא תשרט וכל מה שתצאי ממנו הוא חיוך ונועם עמוק בגוף. וזה אפשרי האפטר קייר הזה, הוא לא קשה, הוא לא דורש מכם להתאהב, רק להיות אמפטיים, רק לראות את הצד השני כאדם ולא כמוצר או אובייקט או חור, ולהביט בעיניים ולחבק.

אני גדלתי בתקופה בה היית צריכה לשמור על קוּליוּת מסויימת. עם סקס אין די סיטי ועם הארי שאומר לסאלי בציניות: את בטח אוהבת שמחבקים אותך כל הלילה. ושמרתי תמיד על ארשת פנים לא אכפתית וניראתי תמיד כמי שלא זקוקה לכל הרוך הזה. ולא מתאהבת ולא תתאהב. אבל אני זקוקה, כולן זקוקות. גם כולם.

💜