בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התיירת

תובנות של משתמשת חדשה
לפני שעתיים. 9 באפר׳ 2020, 8:38

 

אחלה בוקר, לחובבי הנענע באשר הם 😘

לפני יום. 8 באפר׳ 2020, 8:12

אני אוהבת את היצירות התיאטרליות של חנוך לוין. מעדיפה את 'פורטות הנימים', אלה שנוגעות ברגישות וכנות עצומים, בחלקים הכי עמוקים וכואבים של המציאות האנושית והישראלית.

והוא לקח את הסיפור התנכי של איוב, 'האבא היהודי' של הסבל ושילב אותו עם 'הצלוב', 'האבא הנוצרי' של הסבל האנושי ויצר מין 'פסיון הזוי' של צלובים, דפוקים ומסכנים למיניהם (כן, חברים, כולנו דפוקים, צלובים וגם מסכנים, ולא במובן של רחמים. זה פשוט ככה כשחיים בסאמסארה/בתודעה כוזבת, או בחוויה ש'הכפית קיימת', למרות שהיא לא...)

והכל במחזה מגיע בשלישיות, כיאה למוחו הסוטה של היוצר הנפלא הזה.

שלושה קבצנים, שלושה גובי חוב ושלושה חברים (וחברים זה דבר חשוב, במיוחד בעיתות הסבל והכאב המגיע עימו..).

אז למה אני מספרת לכם את זה בבוקר ליל הסדר?

אולי כי אני מתגעגעת.

מתגעגעת למישהי שלקחה אותי כילדה למחזות הראשונים של חנוך,

שלימדה אותי להאזין למוסיקה,

להעריך ספר טוב,

להנות מהטבע, ומשיח טוב בין אנשים. 

והיא לא היתה ישו, תאמינו לי, ממש לא... ותמיד היה לה מה להגיד וזאת היתה דעה ברורה על העולם, וזה שיגע אותי במיוחד כשהתבגרתי והמשפחה היתה הדבר הכי חושב לה, 

והיא היתה אחלה אמא, 

וכעסתי עליה שנים, שהיא לא בחרה להיות אמא שלי ולחלץ אותי מהחיים שהיו לי כילדה. 

והיא הספיקה לראות אותי קצת אמא.

ואני מקווה שגם אני הספקתי להיות לה מה שהיא רצתה, לפני שזה נגמר והיא התפוגגה. 

והיא תשב איתי הערב בסדר, אורחת רביעית, נסובה לצידי, בדרכה.

ואת כ"כ חסרה לי וזה כואב.

וזה לא יכול להיות אחרת, כדי להתקדם הלאה.. חייבים להתקדם ולא לעצור, גם ובמיוחד כשכואב.. 

 

מאחלת לכם סדר של שמחה, התבוננות וצמיחה.

א. 

לפני יומיים. 7 באפר׳ 2020, 10:43

אני מתמסרת ל..

מיכאל סוויסה, כדי לצחוק. 

רביד פלוטניק, כדי להתחבר. 

טונה, כדי לזוז. 

סוזאן וגה, כדי להרגיש. 

מאיר שליו, כדי לקחת את החיים בקלות. 

לאונרד כהן, למרחקים ארוכים. 

ומי שלא מבין, שישאל. 

ומי שמבין, שיהנה. 

ומי שלא רוצה להבין, שיהיה לו אחלה יום והרבה אהבה. 

מוקדש לאנשים בחיי שמלמדים אותי התמסרות מהי. 

אוהבת, 

א. 

כבר 14 שנה מתמסרת ככה... וכמה זה טוב עם לב פתוח, לשחרר. 

לפני יומיים. 7 באפר׳ 2020, 8:26

כי קורונה טיים בייבי, ובא לי קצת היפ הופ ומרוקאים 😏

לפני יומיים. 6 באפר׳ 2020, 12:15

עבורך, ליטל סיס.. 😘

לפני 3 ימים. 6 באפר׳ 2020, 9:54

אתמול דיברנו על טנטרה וסטילטו. 

לא שילוב מוזר בעליל. 

הכי לא. כאן 

והתרשמתי ממך. גם בגלל שקנית בעצמך וגם ובעיקר כי סיפרת שנהנית לבחור ולא נגררת כמו אחד מהגברים הוניליים האלה עם עגלת תינוק, או בלי, אבל עם פרצוף של 'באמאשלך, תני לחזור לפורנו/לבורסה/לכדורגל'..

וחוץ מזה כי אתה אמיץ וסבלני ומוכן לפתוח ולקחת סיכונים ולא רק כאן במשחק.

ותוך כדי עלה על המסך דוקומנטרי הזוי לחלוטין על החיים של רות וסטהיימר(הסקסולוגית הגמדה, עם המבטא הגרמני הכבד- למי שצעירים מדי...).

ובכיתי. 

כי אבא שלה כתב לה כבר ממחנה הריכוז, שיר. 

ובשיר הוא סיפר לה איזה מזל יש לילדה כמוה, שהם יכולים להתכתב בשירה, בזכות הנאצים וכמה ניתן לומר במשפט אחד של שיר, כמו שאי אפשר לעולם לומר בפרוזה, בסיפור. 

ובכיתי. 

כי הלוואי שהיה לי אבא כזה. 

הלוואי.

 

לפני 4 ימים. 5 באפר׳ 2020, 8:10

ככה היא, הקטנה שלי,  חצי ג'ק ראסל חצי פינצ'ר...

לפני 5 ימים. 4 באפר׳ 2020, 9:33

מגדל השן של העיר המדברית.  

אתר חובה לכל עובר אורח.

מייצגי התערוכה חזקים.

מעוררי לב ומחשבה,

בגווני לבן משתנים. 

שיני בשר, שיני חלב, שיני בינה , שיני הזמן.. 

ואני מחייכת חיוך רחב, 

עטור שיניים. 

מנסה לשנן את הזיכרון. 

גיל שש, שיניים קדמיות. 

פיית השיניים מגיעה.

מבטיחה שאקבל אותן חזרה, 

כשאהיה גדולה. 

זה לא יכאב הרבה,

כמו אז,

היא מבטיחה. 

והנה, 

עוד מעט זה יקרה. 

יומולדת שש. 

שיניים שונות

ועדיין,

קצת כואב. 

 

#מוקדש לגורה הקטנה שלי.

 

 

 

לפני 6 ימים. 2 באפר׳ 2020, 18:09

אני לא בוררת לעולם חברים על בסיס גיל (למעלה או למטה, מעולם לא שינה לי בהקשר הזה, רק מה שבין האזניים ובין הצלעות שיהיה איכותי ומתואם בינינו).

אז גם לאחרונה לא בררתי ככה ומצאתי חברה חדשה נפלאה, צעירה ממני בעשרים שנה בערך.

הכל מתואם בינינו, מיצירה, טעם מוזיקלי, זוגיות נבחרת ועוד.

מסתבר שהרדאר הבדסמי הטרי שלי פעל גם כאן ויום אחד בשדה ירוק, על שתי מכונות כביסה נטושות, סופר לי סיפור שמהדהד בי עד לרגע זה וכנראה גם ימשיך את הדהודו וכנראה לטובה, כי יש דברים שכדאי לא לשכוח, כדי לא לעבור לחושך.. 

זה 'ספוילר' מכוון, חברים. מי שלא בא לו לקבל כאפה ביד פתוחה (פתאום קלטתי שמעצם ההגדרה, רובכם וכותבת השורות הללו בינהם כבר נשארים:)), שיפסיק כאן ויקפוץ לפוסטים הקלילים, או המענגים. באהבה.

 חזרנו לשדה, ירוק כמו דרום אמריקה.

מרחב פתוח. משאיות שעוברות הרחק באופק, בכביש 4 הישן.. 

והיא אומרת לי, 'נכון שאם את מתרכזת בתנועה של המכוניות, שם רחוק, זה מרגיש כמו תמונה בתלת מימד, רק בתנועה איטית כזו, מהפנטת'? ואני חושבת, 'איך יצאת כ"כ מתוקה, ואמנית, ובועטת וחדה ואסון מהלך על שניים לעצמך??

ובא לי לשמור עליך קרוב ולערסל בחיבוק הלוך ושוב ולהגיד שאעזור לך ויהיה בסדר והרבה יותר טוב, ממה שעכשיו..

והקשבתי.

אני טובה כנראה בלהקשיב. שנים של הקשבה מילדות וגם מבחירה מקצועית ואני מציינת את הדברים עבורכם, מי שנשאר, סקרן לדעת את ההמשך, כי הסוף של הסיפור ולמעשה כולו, אם אני חושבת על זה, מוקדש לכם.

לאיזה כיוון בו תבחרו, אתם, לקחת ולהשתמש בו בהקשר לחייכם. אני לקחתי אותו כיריית אזהרה מאוד ברורה, לאיך להתנהל בין המרחבים בהם אנו נעים והוא ניתן לי כמתנה כנה וכואבת, אז לא לשפוט בבקשה את גיבורת הסיפור, אם תוכלו.

 היא צעירה. לא הרבה יותר מהרגע שבו נפגשנו, כשהכל מתרחש, אבל צעירה. מאוד. עם הורמונים וזעם של גיל עשרים ויש לה ידיד צעיר ממנה בשנה שנתיים. מכירים מבית ספר יסודי. נשארו בקשר לא מחייב. הוא כמוה, בכמה מובנים וגם שונה (בכוונה לא מפזרת יותר מדי פרטים, כיאה לסיטואציה ולמשתתפים). שניהם חוקרים גם את המרחב הבדסמי במקביל, אך לא משתפים זה את זה בעניין.

יום שישי בערב, נדמה לי שאמרה. חצות ומחצה, טלפון מאותו ידיד. הוא היסטרי.
מספר שהוא בדאנג'ן. גם אבא שלו שם. קשור ומוצלף.
היא בת עשרים. בהלם. לא יודעת איך להגיב, אז צוחקת. כשמסיימת לצחוק, אומרת לו שהיא מגיעה אליו, לשם, כדי לראות במו עיניה.
מגיעה עם ידיד אחר. בקיא בעולם הזה. מכיר את הדאנג'ן ויושביו.
היא נכנסת רואה את אבא שלו. ניגשת להגיד שלום. הנימוס הרי מחייב.
הוא מבקש ממנה, מתחנן, שלא תספר לאשתו. היא מגחכת ואומרת שבוודאי תספר (כועסת? מזדהה עם הכאב של בנו? הכאב שלה?).
על האופנוע של הידיד השני, בחזרה הביתה, הוא מבקש שלא תשלח מיסרון לאישתו והיא מגחכת ומוצאת ב144 את המספר.

אבל משהו נקלט שם, בעקבות השיחה והיא עושה בדיוק מה שאמר לה הידיד.
היא כותבת הודעה, בה היא מתנצלת שאיימה על האב בחשיפה ומבטיחה לא לספר לאשתו על בחירתו ואורח חייו.
הכוונה היתה טובה. היא הבינה שלא לה להיות מצפן מוסרי של אף אחד, אבל הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, כנראה.
המספר ב144 היה שייך לאשתו.
הם התגרשו. לא ידוע מה עלה בגורל הקריירה שלו.. חברים...
לא מזמן היא פגשה את הבן שלו. הידיד שהיה לה פעם. התנצלה בפניו, שהרסה משפחה.
הוא אמר לה שממילא לא היה כבר מה להרוס.
ועדיין...

לא מתחשק לי פתאום לכתוב מה מוסר ההשכל שלי מהסיפור הזה. מעבירה חזרה אליכם. מוזמנים להגיב או לא.
מרגיש לי כמו להחזיק אקדח בבית ולהגיד לעצמך שאם הוא בכספת והכדורים במקום אחר לגמרי, הבן שלך לא ימצא, יחבר בין החלקים ויפעיל את הנוקר. 

ככה זה מרגיש לי פתאום.

#מוקדש לכולנו. 

לפני שבועיים. 26 במרץ 2020, 10:17

מאה מטר מהבית. 

כלבה צייתנית. 

מתכוננת לגזרות הבאות. 

כואב, 

אבל לפחות יגמר באחלה גזרה..