זכרונות

יש רחובות שאני מפחדת ללכת בהם לבד,

כל כך הרבה זמן שלא פניתי ימינה ימינה שאני יוצאת מהדירה שלי בתל אביב
גם שמאלה שמאלה, לא אלך אם אני לא חייבת ואני לא אוכלת בבוקר, במקום ההוא יותר
גם בצמתים, הלב שלי מחסיר פעימה

ואני כל כך התביישתי לכתוב את זה שיש ימים שאני פשוט מפחדת להתקל בו ברחוב
ומה הוא כבר עשה לי? כלום, רק אמר מילים, אבל המילים שלו הרימו אותי והרגו אותי לחלוטין
ומה הוא יעשה לי ? כלום, אבל כל הבעה שלו תציף את הטראומה מחדש.
אדם שגרם לי כל כך הרבה כאב, ואני לא הולכת ברחובות, כדי לא להתחיל לרעוד

כל החודשים האלה, כמעט תמיד, שהלכתי ברחובות האלה עם בן זוגי, לא פחדתי כל כך

ונדמה לי שאין דרך אחרת, אני צריכה להתקל בו לרעוד, שוב ושוב, עד שאתרגל לקיומו
ואז למרות שהוא מפחד, נבוך או מנוכר ואכזרי, אני אוכל ללכת ברחוב ולא לרעוד יותר
כל כך התביישתי לכתוב את זה כאן, אבל אני שמחה שעשיתי את זה
כי המחשבה הראשונה שלי הייתה להתקשר אליו ולמצוא פתרון משותף, כי שנינו רוצים את זה
הרי הוא לא רוצה שאני ארעד ושיכאב לי כל כך, הוא רוצה שיהיה לי טוב למרות מה שעשה לי
ואני נזכרת בחיוך ציני בכל הפעמים שניסיתי לעשות את זה וזה לא עבד בכלל

עדכון מ 12:03

אז פניתי שמאלה ושמאלה, הלכתי מוצפת, מפוחדת וקניתי לי אוכל
והבנתי שזה לא פחד ממה שהוא יעשה, זה פחד מהצפה של התחושות
שאני מתמודדת לבד, בלי חברים או בן הזוג והוא עומד מולי

ואני אלך שם שוב, עד שהפחד יעבור לי

סתם החלטתי לפצל לצורך הדגשה את מה שכתבתי היום:

אני רוצה להודות כאן לכל מי שעזר ועוזר לי לקבל את חיי בחזרה.

הנה לנו, עוד V כבר סימנתי.

נשיקות וחיבוקים לאתר ולעולם כולו, מי רוצה ?

בזמן האחרון אני לא נחמדה, במיוחד שאני כותבת בפורום.
פעם הייתי תמיד מתוקה דבש. פתאום אני צריכה להיות ככה.
שאני לא נחמדה. להרגיש את עצמי חזק, לדעת שיש לי אישיות.

אני מתנצלת אם מישהו נפגע ממני.
אבל כרגע אני אוהבת את עצמי, קצת לא נחמדה.
תשדלו לא לקחת אותי ברצינות, זה לא אישי.

כל מה שנכתב כאן פחות מלווה אותי, הכעסים והאהבות שהיו לי מתעמעמים
הכאב שכתבתי כאן יותר קל לי לנשוא והתקווה שכתבתי כאן מתחילה להטמע בתוכי


אבל הרצונות שכתבתי כאן לא נשכחים ואני מנסה לאמץ רוצונות חדשים

אני רוצה להפסיק לפחד מהעבר, בלי לאלץ לנעול עליו את הדלת.
אני רוצה אהבה שתעטוף אותי, וחברים שישרו עלי תחושת ביטחון.
אני רוצה אנרגיה ואומץ להיות מי שאני יכולה להיות, שאני במיטבי.


אני מנסה לרצות את הדברים האלה ולהשתחרר מרצונות אחרים

אני מקווה להפסיק לרצות דברים שתלויים באדם שגרם לי נזק כה רב.
אני מקווה להפסיק לרצות שהכל יסתיים היום באופן אירואי ובכל מחיר.
אני מקווה להפסיק לרצות צדק, עימות ושהוא ישלם לי על מעשיו.

ככל הזמן עובר אני מבינה יותר ויותר נזקים שנגרמו לי מהקשר...

הההתעללות הקשה ביותר, כמובן, הייתה ההתעללות הנפשית... ריסוק הגרעין הפנימי של אמונה בעצמי, בגורל ובמיו האנושי, זה שהיווה את החוסן הנפשי שלי. השרשת אמונות שליליות על עצמי; את בלתי נסבלת, מטורללת, מרוכזת בעצמך, חשוכה ולא נראית טוב. השרשת תפיסות עולמו; החיים חסרי טעם, הנכונות לעזור לכל אדם היא והרצון לשנות את הסביבה הם בזויים.

אני רואה כל מיני שינויים שקרו לי בזכות המפגש איתו...
בהתחלה זה היה חוסר רצוך לקום בובקר ולחיות
בהמשך, דיכוי המוטיבציה שלי לעבוד בפרוייקטים ציבוריים
הקושי לשקם מחדש את האופטימיות והחוסן הנפשי שלי

אבל פתאום שמתי לב, שאני לא רוצה להביט בעצמי יותר, שאני מופתעת מאוד מכל מי שמתחיל איתי ואומר שאני יפה, שהפסקתי להנות לקנות בגדים, שהפסקתי להתאפר ולטפח. שאבד כל מה שהרגשתי שהוא נעלם לראשונה, שבועיים אחרי שהסכמתי להיות שפחתו, התחושה שאני היפה בנשים, הבטחון שגיליתי מי אני (סאבית) ועכשיו יש לי סיכוי אמיתי למצוא מישהו.

וזה מפחיד אותי בטירוף, איך הוא הצליח, ב4 חודשים אחרונים של קשר, להטמיע בי כל כך חזק, ביטול של עוד ערך עצמי קטן? הרי תמיד ידעתי שאני נראית טוב. איך זה יושב לו בתת מודע עוד 4 חודשים שאחרי? ואיך, לעזאזל, עברו שבועיים מאז שזה צף ואני מבינה בראש, אבל לא השתנתה התחושה. למה לעזאזל אני אצטרך לעבוד על עצמי עכשיו קשה רק בשביל להאמין למה שאני רואה במראה?

מי שאומר ש"כל פעם שדלת נתרקת , דלת אחרת נפתחת", צודק!

אני עומדת היום מול הדלת שנטרקת לי בפנים ואהבתי את המקום ההוא ושנאתי אותו כל כך

אבל אתמול, הסטתי מבט הצידה וראיתי 4 או 5 דלתות אחרות חצי פתוחות
ויש גם כמה מסדרונות, שאולי בסופם תהיה דלת עם מנעול שמאחוריה עולם ומלואו

אני עדיין סוגרת בעדינות את הדלת שאיימה להטרק, כדי שכמה שפחות אנשים יפגעו

אני חושבת לי שאין לי מושג איפה יהיה המקום הבא שלי ועם השינוי הוא לטובה או לרעה
ואולי אני אנדוד קצת לפני שאוכל לתת יתד באיזה מקום

ופתאום אין בי פחד, רק קצת סקרנות מעצבנת, למה אי אפשר לדעת את המחר היום?

חשבתי שאולי כדאי לי שלא לכתוב כאן יותר
בגלל שהוא נכנס לבלוג שלי שוב, והעובדה שהוא קורא אותי מרגישה לי רע
אז אני אומרת לעצמי שאין לי שליטה על מעשיו, רק על שלי, אל תכתבי וזהו

אבל נדמה לי שאני חייבת להמשיך לכתוב, כי אם אני אפסיק, בגללו, אז הוא חשוב מדיי
ואם הוא כל כך קטן מולי, שהוא חייב לברוח, ועם זאת, הוא צריך לקרוא אותי בגנבה

איך זה נוגע בי בדיוק?

נוגע, אבל יום אחד אולי זה לא

בדירה שלי
אני מסדרת את הארון, אחרי הרבה ימים וכל הבגדים מתערבבים לי אם תקופות בחיים
והכל ביחד מתקפל בערמות מסודרות , לפי חולצות, סוודרים, מכנסיים והלבשה תחתונה

הבגדים החדשים יחסית של מסיבות הסאדו, שחורים וסקסיים, שכנראה לא אלבש עוד
הבגדים לעבודה, יום יומיים והכי פשוטים שאפשר, לא לנקר עיניים ללקוחות שהיו לי
הבגדים היצוגיים לימים שיוצא לי ללכת לפגישות אם אח"מים, בניסיוני לשנות את העולם

בבלאגן אחד גדול נמצאת המגרה של ההלבשה התחותונה
שזורים אחד בשני המחוך והתחתונים הפשוטים, חזיות הפוש אפ והגבניים
גביונים וסטים, מחוך וביריות עם חזיה ישנה ומרוטה, בבלאגן לא יתואר
אני צריכה להתארגן לטיול שבת, אמשיך ואסדר יותר מאוחר

כמו את החיים שלי, אסדר את הארון שלי, לאט לאט.

שאני מתמודדת עם הפרידה מהחבר הכי טוב שלי בעולם, עולים זכרונות של כאב.

לכתוב על מי שלא נכנס לכאן יותר ואני חושבת עד כמה זה מטורף, כל העניין הזה.
שהדרך שלו לא לפגוע על כך שהוא לא היה כאן לתמוך שהתגלה הנזק שהוא גרם לי,
היא להעלם לחלוטין מהכלוב, הוא מוכן להעניש את עצמו ובלבד שיגן על עצמו מכך שפגע בי.
כל מה שהוא רוצה זה שזה יעבור, שאני אהיה בסדר, שהוא ירצה את עונשו ודייי.

ככה אני מפרשת היום את ההתנהגות שלו. בשבילי אין כזה דבר, שום עונש לא רלוונטי היום.
יש לי אחריות ללמוד את הגבולות ולהבחין בין טוב לרע. לפעמים, להבחין בין אדם למעשיו.

אני מאמינה שהדרך היחידה שלו לסלוח לעצמו, עוברת בהתמודדות כנה ואמיצה מולי.
בשביל להגיע לשם, הוא צריך לעבור תהליכים, התמודדויות, לקחת המון אחריות.
עד אז, הוא צריך להגן על עצמו מכך שהוא פגע בי יותר ממה שאני זקוקה להגנה ממנו.

לדעתי, הבחירה שלו, גורמת לשנינו כאב מיותר, עדיין.
כאב שהוא לא יודע להפסיק. כאב שנחלש עם הזמן.
כאב שאני לומדת להבין ולקבל כעוד חלק מעינבר שמתהווה.
כאב שאני זוכרת דווקא היום, בגלל האובדן החדש שלי.

ואני חושבת כמה אני חזקה וחייכנית בימים אלו, למרות כל האובדנים.
אני עדיין לא יודעת לכתוב שמחה ואושר, לכן אני לא כותבת עליהם עבורכם.

יש לי היום את מה שלא היה לי הרבה זמן, יש לי את עצמי, כמעט שלמה.
כמה מזל יש לי ? שלמדתי לנצור את מי שהייתה תמיד לא מורגשת, לא מוכרת,
את מי שלקחתי את הכוחות שלה, את טוב הלב שלה ואת תבונתה כמובן מאליו.

באתי לאסוף את הדברים שלי, אבל הם כל כך שזורים בשלך
הסדינים שלי שרק מכבר הוצעו בהתאמה על המיטה שלך
הדברים הקטנים שלי שמפורזים בטבעיות בכל פינה של הדירה
זה האוכל המשותף שיש לנו במקרר ובארונות של המטבח

אבל זה יותר מזה, זה הטעמים האהובים עלי שאתה הכי מכיר
מעין תחושה בכל פעולה שאני עושה כאן, כאילו שאתה סביבי
כל העדויות הפזורות לרגעים הנפלאים שחווינו אחת עם השני
הדמעות שלך, שנתקעות לי בגרון, מוהלות את נוזל הזרע שלך

ואני יודעת שזה ייקח זמן לאסוף את הדברים האלה

אני נזכרת איך הגעתי אליך רוח רפאים, אישה מתה
ואמרת שאתה רואה בי ניצוץ של מישהי ששווה להכיר
ואיך היית לצדי שאני משתנה לאישה מלאת חיים ושמחה
כל כך אכזרי שאני אוספת את עצמי ממך, דווקא עכשיו