סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

No Mythologies to Follow

לפני 3 שנים. 12 במאי 2020 בשעה 19:54

1. אחרי הרבה מחשבה, הבנתי מה הפריע לי בידיים הריקות כביכול (שבכלל לא היו ריקות). זה פשוט מפחיד כמה רחוק הראש שלי היה יכול ללכת. הרגשתי אני פתחתי דף חדש, שאני באה לשפר ללמוד ולתת, ולעשות הכל כדי שיהיה כיף וחיובי. כמו שהוא היה עושה בהתחלה. עצם העובדה שהוא לא השקיע היתה הוכחה שהוא לא שם. 

ועכשיו למה זה מפריע לי? כי ממש קיוויתי שהוא יהיה. כמו שקיוויתי שהוא יבוא, וכמו שקיוויתי שהוא יישאר. כל מיני תקוות שמכלות לי המוח. 

2. ייתכן שאמרתי באחת השיחות שהיו אחרי ש"אני אחזור לעניינים שלי", ואולי הוא מחזיר לי על זה? מה שלא מופרך כי כבר היו לנו קטעים כאלה. אולי מה שאני צריכה לעשות זה להיות חזקה יותר? אני מניחה שהדרכים שלי להגיד מתגעגעת ו"אתה חסר" הן דרכים מתקרבנות ומתמסכנות. ואולי אני צריכה להיות יותר חזקה ולתת פה יותר כדי להחזיק את זה. אבל אלוהים כמה שזה קשה. כמה שהאגו פגיע, וכמה שהדכאון כבר לא דופק בדלת אלא תיכף מתפרץ פנימה. אני לא מספיק חזקה להחזיק את עצמי לבד וזה נורא מביך, אז בטח שלא עוד בן אדם. בכל מקרה, אני מניחה שאם אצא קצת מהתחת של עצמי ואפסיק לסבך את עצמי במחשבות דברים איתו יהיו פשוטים יותר.

 

ואולי הוא באמת לא רוצה לדבר איתי.

לפני 3 שנים. 11 במאי 2020 בשעה 11:45

לא נשאר הרבה מה לחשוב. לא נשאר הרבה מה לחשוב. לא נשאר הרבה מה לחשוב. נשאר הרבה לבד.

חשבתי שאני אצליח להיות פרודקטיבית, אבל חזרתי לגועל נפש המקורי שלי. לא רוצה לצאת מהבית, הבחוץ נראה מאיים. הלחץ על הכסף חזר, העתיד שפעם היה כל כך סגור רק מעורר בי חרדה. הלימודים שהיוו נחמה פעם התחילו להיות גזירת גורל. כל מה שהיה טוב איננו. 

המפגשים הצפויים לא מעודדים אותי.

במטבח הכל נכשל.

לא מצליחה לראות הרצאות אונליין כבר, נמאס לי מזה כל כך.

ולפעמים אני יכולה להיות הכי חזקה בעולם, ולפעמים להרגיש כמו עלה נידף שמצא עצמו בסערה, ורק מחפש מקומות לברוח אליהם.

מוקדם מדי לשתות עכשיו? עוד שעה זה כבר יהיה סביר?

לא רוצה לחשוב על זה עוד.

 

הבטחתי לעצמי שלא אשתה, ושותה ושותה ושותה. והדכאון קורא לי להסתגר בתוכו, והראש יודע שככל שאשאר בחוץ יותר זמן ככה יהיה לי יותר קל לנצח אותו. לראות אנשים, לצאת לרוץ, לצאת לקנות אוכל, להתקשר, לכתוב, ללמוד, להיות פרודקטיבית.

 

אולי זה בכלל היתה אשליה של עשיה כשהוא היה פה. אולי זה היה פשוט ערימה של משכך כאבים. קישטנו יפה יפה את חוסר המוטיבציה וחוסר המסוגלות שלי.

אני שונאת את עצמי לפעמים. לא בא לי לעבוד על כלום. אין אפילו מחזור קרוב להאשים.

אני בור שחור של טוב. שואבת שמחת חיים וממשיכה להשאר ריקה. הלוואי והיה לי טוב בזכות עצמי.

לפני 3 שנים. 10 במאי 2020 בשעה 21:11

זה אולי היום הראשון שלא דיברנו בו. אולי זה בסדר כי לאף אחד מאתנו לא באמת קרה כלום במהלך היום הזה.

זה מדהים כמה אני יכולה להיות צלולה ורגועה אני יכולה להיות כשהתקפי החרדה נרגעים. כשאני לא במערבולת שסוחפת אותי לחור שחור אינסופי. זה היה מדהים שהוא היה שם, ונתן לי יד. פעם אחרי פעם בכיתי על אותם הדברים, אותן מחשבות, וכל פעם מחדש הוא לקח לי את היד והוציא מאותו הבור.

היו שם כמה רגעים שהכו אותי במבוכה. בשביל לתאר אותם צריך להבין את המצב שהייתי בו.

הוא אמר שהוא רוצה להפרד, והוא נשאר להיות איתי. יותר מ24 שעות שאני מזגזגת בין להיות איתו וליהנות מעוד כמה רגעים טובים, לבין מחשבות שמתגנבות אלי וסוחפות אותי בלי שאני שמה לב. היה התקף אחד, שבו לא רציתי להפנים שהוא עוזב בגללי, וחזרתי כמו מה שמרגיש מליון פעמים על האמירה "זה לא יכול להיות ככה. זה לא יכול להיות ככה. זה לא יכול להיות ככה", כי אם זה יהיה ככה - אז עשיתי משהו נוראי. אבל המילים השתנו קצת, ובסוף אמרתי "אסור שזה יהיה ככה", וזה  כבר היה חדש לגמרי. וזה כבר הראה לי את התסביך עד הסוף. אסור שמישהו יעזוב אותי בגלל מי שאני, כי זה יותר מדי למוח המפונק שלי להתמודד איתו. אסור שיהיו לי חסרונות כל כך גדולים. לא "זה לא הגיוני", או "חבל שזה ככה", אלא ממש "אסור". להוציא את המילים האלו מהפה גרם לי להבין כמה זה עמוק, וגרם לי להסתכל על זה מאור אחר קצת.

רגע אחר היה, אחרי שנרגעתי טוב טוב, אחרי שבכל התקף הוא דיבר איתי ושזר סולמות ממילים שיכלתי לטפס דרכן החוצה מכל מערבולת שנשאבתי אליה, שמצאתי את עצמי מחפשת מערבולת. המוח שלי קפץ מחרדה לחרדה שעד לפני כמה שעות יכלו לגרור אותי למסעות של בכי, ובכל מקום מצא מים שקטים. "אני אהיה לנצח לבד" אני לא, הכל יהיה בסדר, "הרסתי את העתיד שהיה אמור להיות לי איתו" מי אמר שהעתיד שלי היה אמור להיות איתו? "אני אהרוס כל מערכת יחסים שאני אכנס אליה" יהיה מי שיוכל להתמודד עם זה יותר בקלות. והמוח שלי כל כך רצה מערבולת, כל כך רצה להשאב להלקאה העצמית. אני משתמשת בזה ככלי לבריחה. זה היה רגע ממש מביך. כי כל הזמן אני אומרת לעצמי שאני לא רוצה את המחשבות האלה, שהן סוחפות אותי, ופתאום היה שם רגע שאני שוכבת במיטה, ואני לפתע מסתכלת מהצד איך הראש שלי עובר מחשבה-מחשבה ומחפש לאן לברוח. 

 

לפני 3 שנים. 5 במאי 2020 בשעה 9:38

הקרוב-רחוק הזה מענה לי את הנפש. אני מסתובבת פגועה יום שלם, ומבינה הכל. מבינה את הצורך שלו במרחק ואת הזמן שהוא צריך לעצמו אבל מרגישה כל כך נורא. מבועתת, מפוחדת, פגועה. רק רוצה לראות ממנו חיוך. להרגיש שיש שם מישהו שלא רק רוצה להתרחק ממני כי הוא שונא כל דבר בי.

כשפתחתי לעצמי בירה לבד איזה ערב, וכשהכנתי לעצמי ארוחת בוקר ולא רציתי את שלו - הוא נפגע. הוא אמר שאני מרחיקה אותו ושזה לא מקדם אותי לשום מקום. אז הפעם, עם כמה שהרגשתי מרוחקת, לא רציתי לעשות לו את זה. אז רציתי שהוא ידע שהוא חלק מהתכניות שלי, שאני לא מתרחקת ממנו, ושהוא מוזמן לחזור אלי מתי שהוא רוצה. פעם אחת ממש ביקשתי ממנו לבוא להתכרבל, כי הייתי צריכה את זה, אבל הוא אמר לי לא. לא הסתרתי את הצורך או ביקשתי ממנו בדרך נסתרת, הייתי הכי ישירה שאני יכולה. אחר כך רציתי לצאת להליכה. אם הוא ירצה בלילה אז אני אחכה לו, ואם לא אז שלא אתלה עליו תקוות וציפיות ואעשה את מה שאני רוצה לעשות עכשיו. מהתגובה שלו אני מסיקה שזה יצא לי דורש או ביקורתי, אבל לא היה שום דבר מזה. כשאמרתי לו שאני מעדיפה שהוא יבוא איתי, המטרה היתה שהוא יבין שאני לא עושה את זה במנותק ממנו. שאני לא מעמידה פנים שאני מתרחקת. אבל הוא כבר ממלא את כל המילים שלי באינספור כוונות. הוא ממש התפרץ עלי ושאל מה הוא עושה לא בסדר.

ואני מטומטמת, במקום לצאת עליו שהוא בכלל פותח עלי את הפה, שאני נותנת לו כל היום את כל המרחב שהוא צריך, וכולה פאקינג רציתי לא לפגוע בו בזה שאני יוצאת לבד להליכה - אני מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה ולהתנצל על זה שהעזתי... לא יודעת מה.

אותו דבר עם הסרט. שאמרתי לו חבל שלא ראינו אותו ביחד. זו היתה הזמנה לשיחה, לשיתוף של חוויה שעברתי. ראיתי סרט טוב בלעדיך, וזה אכזב אותי. הייתי מעדיפה לראות סרט גרוע, כדי שאני לא ארגיש שהחמצתי משהו טוב שהיה יכול להיות ביחד, אבל הוא ישר התעצבן. הסביר למה הוא לא ראה אותו איתי. בכלל לא לזה התכוונתי.

היה לי יום קשה אתמול. חצי מהתקף החרדה היה ההרגשה שאין לי חדר להכנס אליו כי הוא סוגר את עצמו שם, ואני בחוץ. והשותפה מסתובבת בסלון ואני לא יכולה לברוח לחדר שלי. אשכרה הלכתי לבכות בשירותים, כי לא ידעתי מה לעשות. עד שהבנתי שאין לי יותר אחיזה במציאות, ואני אבודה לחלוטין. אז הבנתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות עכשיו זה לבקש עזרה וגם זה לקח לי איזה עשרים דקות טובות לאזור אומץ לעשות את זה.

 

זאת ההתחלה של הסוף. לא נשאר דבר. אין בו שום דבר טוב אלי. אין בו עוד חמלה, אין עוד מקום לטעויות. הכל זה שדה מוקשים אחד גדול, ואני קטנה מדי. לא טעיתי שאיבדתי תקווה על עצמי. לא טעיתי. זה היה הדבר הנכון לעשות. לא הייתי צריכה להכניס אותו כל כך קרוב. אין לי יכולת למערכות יחסים. אם הוא לא יכול לרחם עלי כשאני בוכה, אם זה מעורר בו כזאת שנאה, אז מה עוד נשאר בינינו? השנאה הזאת תלך ותזלוג לכל חלק אחר בחיים שלנו ולא יישאר בינינו דבר. הוא ישנא אותי כמו כל אלו שבאו לפניו. שראו הבטחה לאיזו בחורה מושכת ומקסימה אבל רקובה רקובה רקובה מבפנים.

 

אני צריכה הרבה חום כדי להתאושש מהימים האלו. לשמוע שכל מה שהוא רוצה זה להכאיב לי איכשהו הסתדר לי יותר בראש והרגיש הרבה יותר נכון מערימה של נשיקות וחיבוקים, כי זה מה שמגיע לי. כי כשגם ככה כואב, אז רק כאב מרגיש כמו הדבר הלגטימי לקבל. אבל זה משאיר אותי רחוקה. משאיר אותי בתחושה שאני עם בן זוג מתעב ולא עם בן זוג אוהב. כשבבוקר הוא מחליט שהכל טוב בינינו, אני לא מרגישה ככה. אני עדיין מדממת. אני מחזיקה את עצמי חזק כל היום הזה. שותה מספיק כדי שאצליח להרדם מהר עם רדיו באזניים, כי אם אני מעבירה 5 דקות בלי גירויים אני מסתחררת היישר לתוך תהום של בכי. וכשהוא קם שמח וטוב לב בבוקר, אני עדיין מדממת.

לפני 3 שנים. 9 באפריל 2020 בשעה 10:14

המשבר מתחיל להתחלף בבושה עמוקה.

כשאני מבינה כמה הייתי תלויה בו, אני נבהלת. אני הבנתי את זה אז, והייתי אומרת לכל מי שרק מוכן לשמוע, שהשיחות שלנו בסקייפ היו כל הכוח שלי. עכשיו אני מרגישה כל מיני דברים מורכבים כאלו, שהמוח שלי לא רוצה להתמודד איתם.

הראשון זה תחושת חוב עצומה. ואני גם יודעת שהרגש הזה לא נכון. כי קודם כל, הוא אמר ואני מאמינה לו, שהוא היה צריך את השיחות האלו בדיוק כמוני. אבל אני מרגישה שבזמן שהייתי כלואה במצב ההוא, לא היתה לי יכולת לראות אותו באמת, ועכשיו אני מרגישה רע עם זה כל כך. אני מרגישה רע על כמה שהייתי אגואיסטית ואגונצנטרית. על כמה שקיבלתי. זה כאילו אתה מגלה שבמשך שבועות חבר טוב שם לך כסף בכיס כדי שיהיה לך לקנות אוכל. הדרך הלא בריאה זה להתחיל לחשוב איך תוכל להחזיר לו את הכסף הזה, והדרך הבריאה זה להבין שיש פה מישהו שיש לו ממה לתת, והוא נותן, כי הוא דואג לך, אוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב. אתה תחזיר לו, אבל לא באותו מטבע. והוא יודע את זה, ואתה יודע את זה, ובסוף אין חשבון. יש פשוט הבנה שכל אחד בקשר הזה נותן ממה שיש לו, ונותן מכל הלב בלי לצפות לתמורה.

הייתם חושבים שזה הכי אינטואיטיבי בעולם, אבל זה לא. אולי לא לאנשים מסוימים (שהם אני).

אני מרגישה צורך להתנצל. אני מרגישה מבוכה עצומה. אני מרגישה צורך להכיר תודה.

אולי בגלל זה אני רוצה כאב, עונש. לשים אותי במקום טוב ושקט. לקבל את העונש על כמה שלקחתי ולא היה שלי לקחת. הלוואי והיתה לי דרך שלמה להתמודד עם זה. הלוואי והייתי סומכת מספיק על הנתינה שלי כדי לדעת שהוא לא ירגיש חוסר. יש לי איזו התחשבנות בראש שלא משתחררת. אני רוצה שהכאב ישחרר אותי, יענה על השאלות האלו. "את רוצה לדעת כמה את חייבת לי? ככה את חייבת לי." מספר כזה של חבטות קין, ככה כמות של שוט, ועוד כמה חבטות כף עץ. תן לחשבון הזה יישום פיזי ותסגור את החוב.

אתמול בערב הוא התחיל לדבר לראשונה קצת על הפחדים שלו ומיד הרגשתי רע. כמה מזה הוא השאיר לעצמו כל הזמן הזה. כמה קשה היה לו, ולא נתנו לזה מקום? אני מסתכלת אחורה ומרגישה כמו ספוג שספח תשומת לב וחיבה, ועכשיו אם ננסה לסחוט אותו נגלה שהוא יבש. שהוא עיכל את הכל ואין לו מספיק להחזיר. בחודש האחרון הוא היה הסלע שלי, ורק אתמול הבנתי שהוא לא רק סלע. שבמובנים מסוימים אני הייתי הסלע שלו. זה מצחיק לחשוב עלי כסלע כשבפועל הרגשתי כמו ביצה טובענית. אולי לא רק לקחתי באופן אוטומטי. אולי הנתינה שלי באמת היתה שם בכל השיחות האלו?

אולי אני שוב קשה על עצמי, אולי לא הייתי כזאת נוראית כמו בדימוי עם הספוג. אני לא ממש יודעת עכשיו. אולי התמונה שתתגלה אחרי שהבלבול יעבור תהיה ממש קשה, ואולי היא תהיה נעימה באופן מפתיע.

 

לפני 3 שנים. 3 באפריל 2020 בשעה 11:03

אני פשוט לא יכולה להיות חזקה מספיק. אני פשוט לא. אני ילדה קטנה וחלשה. כשהוא אומר שהוא חושב על להפתיע אותי שהוא בא. אז אתה רוצה לבוא, אני יודעת שאתה רוצה לבוא. המנגנון הזה של להגיד לו את הדברים שאני חושבת עליו אולי עוזר. 

זה שהשותפה לא תהיה פה שבועיים לא יכלתי להגיד לו, כי זה מהול בדברים רעים ובצורך שהוא כמו רעב. הצד הטוב זה שאני מדמיינת אותנו פה שבועיים. איזו הזדמנות נפלאה. בית ריק לשבועיים. כמה דברים נוכל לעשות, דברים אמיתיים שיימשכו יותר מיום אחד, או מערב אחד. נלך ערומים והוא יוכל להחטיף לי מתי שהוא ירצה. והכלים יישארו בכיור והאמבטיה תשאר מלאה אחרי המקלחות ואני לא אצטרך לחשוב על השותפה. ואנחנו נזדיין בכל הבית. ואני אזיין אותו על כל דבר בבית עד שנמצא את הדבר שבגובה הנכון.

אני כמהה למשב הרוח שהוא מביא איתו. אני כמהה לשנות את הדברים שאני עושה בהרגלים שלי. אני רוצה לשנות את עצמי. אני רוצה כבר להכניס אותו. אני מסתובבת בבית ומפנה מדפים וארונות בראש שלי. אני מראה לך את המקום במגירה באמבטיה, ואת המדף בארון. ואת שתי המגירות והמדף בארון הפתוח.

אני רוצה שנתאמן ביחד, באימונים הזוגיים של הג'ו ג'יטסו, אם תרצה. אבל נראה לי שאתה תהנה. באמת תהנה. ואני אכניס אותך לעולם שלי.

ואני כל כך רוצה לבשל לך. אני כל כך רוצה להכין לך דברים שאתה אוהב, ושנתנסה ביחד. אני רוצה להשתפר בלבשל איתך.

אני פשוט לא יכולה לא להפוך את כל הרצונות האלו לתסכול. כי אני רק רוצה ורוצה, ואני מרגישה שרק אני רוצה. אני לא מצליחה להבין למה אתה לא פה. אני יודעת את הסיבות, אבל אני לא מבינה. ואני מבינה שנוח לך שם, ואני מבינה שאתה מפחד, אבל כל זה נראה לי קטן מול מה שיכול להיות לנו פה. ואני מנסה להגדיל את זה כל הזמן ולהזכיר לעצמי את הצרכים שלך, אבל אני לא מצליחה לבד. אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן. אולי לא מספיק חזק. הוא לא רוצה אבל הוא כן רוצה. הוא כן רוצה כי הוא מדבר על זה ברצינות. ואני שומעת רק את הדברים האלו, ואני תלויה בהחלטה הזאת אבל אין לי שום גישה אליה. ואני לומדת ומשתפרת, אבל הדבר הזה כל כך גדול. קשה לי להיות באוטו בלי לדעת לאן נוסעים. אז להיות בבידוד בידיעה שאולי מתישהו אתה תבוא זו רמה אחרת של אי ודאות שאני עדיין לא מספיק בוגרת להתמודד איתה.

גם זה יהפוך לריב? אני ממשיכה לפספס משהו. 

זה שאני רוצה משהו לא אומר שזה צריך לקרות. אז אני לא אמורה להרגיש את התסכול? או שזה חלק ממני? שכשיש פער בין הרצוי למצוי, אני תמיד אהיה מתוסכלת? ואז מה? להתמודד עם זה לבד? אני לא יודעת איך. זה משתלט עלי. לדבר איתך על זה? אבל זה משתלט עלי.

אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כבר. אני מרגישה את התסכול מתחיל לטפס, ואני לא יודעת איך לעצור את זה, כי כל מה שיש שם מתחת זה חוסר עצום, מהסוג הלא טוב. ואני לא מצליחה להמיר את מה שאני רוצה ממך למשהו אחר חוץ מהסברים. 

די אני לא יכולה. אני פשוט לא יודעת. אני תקועה. אני פשוט לא יודעת.

לפני 3 שנים. 31 במרץ 2020 בשעה 18:10

נכנס רומס וחומס. פיל בחנות חרסינה עם כוונות רעות. נהנה מההרס, ומשאיר אותי שבורה וריקה. זה חלק מהכיף? בלי יכולת להרגיש חוץ ממחוללת. יש בך מקום לחמלה בשבילי עכשיו, או שאתה בהיי מדי בשביל זה? זה גורם לך לבוז לי? שאני צריכה את החום שלך ושאתה חוסך אותו ממני?

מעולם לא התייחסת אליי ככה. אפילו ששמת אותי שעה בכלוב, ואפילו כשהכי כעסת עלי בעולם.

ברגעים שאני מרגישה שהכל מתערער אני רואה את האמת או שאני מחפשת בכוח? אני לא מאמינה בעצמי מספיק.

איך אתה מעז בכלל להעיר לי על הטון שלי כשאני במקום קשה. כואב לי עכשיו, ואני כועסת. ואני מרגישה שהגיעה לי הרבה יותר חמלה ממה שקיבלתי שם בסוף.

והחלק הכי פתטי? שמספיק שתגיד שידעת שככה זה יהיה, שאתה נהנה מזה, שאתה יודע שזה קיים וזורק על זין, זה יגרום להכל להרגיש הרבה יותר טוב.

אם אני מרוקנת מותר לי לפרסם בלי לחשוב פעמיים? מותר שיהיו לי מחשבות שאתה לא תראה?

אסור. לקחת את הממלכה האחרונה שלי. אי העצמאות שלי. בתוך יערות סבוכים שאני לא יודעת איפה אני נגמרת ואיפה אתה מתחיל, היתה שם ממלכה עם גדר ברורה, פיסת גן עדן קטנה משלי. לא היתה דרך שבה אני אכניס אותך ואעשה לך סיור, הייתי צריכה שתפרוץ את השער, תעיף אותי לצד במחי יד תשפשף ידיים ותצא לסיור. אבל גם גררת אותי בשיער מאחוריך ותבעת שאספר לך על כל חדר. 

אולי אני פשוט סתם משתכשכת בעצב. אני מרגישה שאין בי כלום, נשארתי מרוקנת, שאבת ממני הכל ולא שבעת. אם היו עוד חדרים היית נכנס אליהם. השאלה לא היתה על כמה אני יכולה לתת אלא על כמה הממלכה גדולה.

אני כל כך עייפה.

לפני 3 שנים. 30 במרץ 2020 בשעה 16:12

אני חולצת את השדיים שלי בזמן השיחה בסקייפ, והוא אומר באינסטינקטיביות "איך בא לי לינוק ממך", ואני תוהה על איך הוא היה עושה את זה, כי זה נראה מאוד לא נוח לינוק כשאני יושבת ליד שולחן העבודה, הוא אומר "פשוט הייתי נמשך אלייך" ואני באינסטנקטיביות רוצה להוסיף לזה כוכביות. מה אם אני עסוקה, ומה אם אני באמצע משהו, ומה אם בדיוק אין לי זמן. ואז אני פשוט מבינה, שאין שום דבר שיהיה דחוף יותר מהשפתיים שלו על הפטמות שלי.

שהיצר הזה לשמור זמן ומרחב סטרילי לעצמי הולך ונמוג.

 

אני לא רוצה לפרסם את זה. כי אז אני אומרת לך משהו. ואני לא יודעת אם המשהו הזה מספיק טוב.

כאילו, המחשבה היתה שם, כן? המחשבה שלי יושבת על המחשב מרוכזת ושאתה פשוט מגיח לפתע ובא לינוק והאינסטנקט הראשוני הוא להרתע. אחרי שאני חושבת בערך 2 שניות אני כבר מחבקת אותך בראש שלי. אבל האינסטנקט הזה רע לך כל כך. אז אני אמורה להתעלם ממנו? לשמור אותו לעצמי? אני רוצה לשמור אותו מיצר אגואיסטי מצד אחד, ומצד שני לשמור עליך. שאתה צריך להתקל במחסומים האלו פעם אחרי פעם. הם מפתיעים אותך ומכאיבים לך. הם מפתיעים גם אותי. לפחות אני מתחילה ממש לראות אותם ולעבור מהם הלאה.

אני יכולה לרכך אותם איכשהו? אם אני מנסה לרכך או לעדן אתה חופר היישר דרך זה.

 

לפני 4 שנים. 28 במרץ 2020 בשעה 17:18

כשהוא יגיד לי שמחר הוא בא,

אני אלך למקס סטוק הקרוב ואני אקנה גיגית קטנה שאני אוכל לנקות לו איתה את הרגליים כשהוא עובד,

אני אלך לסופר פארם לקנות גוזם ציפורניים טוב ומשייף טוב שיהיה לי לטפח אותו,

ואני אלך לטיב טעם לקנות את הגבינה שהוא אוהב, ואת היוגורט, וכמה בננות ודגים כבושים,

ואני אעשה הזמנה של המאפים שהוא חייב לטעום,

וכשהוא יישלח לי את המעקב של ווייז, כשהוא יחנה, אני אצא לרחוב ואחכה לו בחוץ,

וארוץ אליו מאוהבת,

עם פלאג בתחת,

ואעזור לו לסחוב את הדברים.

לפני 4 שנים. 27 במרץ 2020 בשעה 9:38

הייתי צריכה אותך אתמול, ואתה היית שם. ענית כל פעם שהתקשרתי, ונתת לי שעות מהיום שלך. זה מילא לי את הלב. הרגשתי כל כך לבד ובודדה, קרסתי ובכיתי כל כך הרבה, וכל פעם דיברת איתי. עטפת אותי במילים, נתת לי לפרוק, נתת לי מהנוכחות שלך.

אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותך. אני כאילו באמת לא מצליחה לדעת. הייתי יושבת כאן וקורסת. מתפוררת תחת איזה עול אינסופי. הייתי חוזרת להורים ומתחרפנת. היית חבל ההצלה שלי אתמול, למשהו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הסתובבתי בבית וחיפשתי קיר לדפוק בו את הראש וידעתי שאסור. ביקשתי עזרה בדרך הכי ישירה שאני יכולה כרגע.

אני מפחדת פחד מוות להגיד "אני צריכה אותך עכשיו" ושתגיד "עוד מעט". אז אני לא אומרת. הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה שאתה לא יודע ממש כמה אני מרוסקת ואומר לי מה נוח לך לתת בידיעה הזאת. כי כאילו, עצם העובדה שאני ממש עצובה לא נותן לי לגטימציה לבקש להפריע לך. הייתי רוצה לשנות את זה, והייתי רוצה שאתה לא תרגיש ככה. ואני בוכה בהיסטריה על הספה, ואני לא מצליחה להגיד לך את זה. ואני יודעת שזה מטופש, אבל הפחד הזה להגיד לך את זה בולם אותי כל כך. אם הייתי אומרת לך, אני ממש בוכה עכשיו, קשה לי לנשום, אתה יכול לדבר איתי רגע? מה היית עושה? היית קם מהמשפחה שלך לדבר איתי? ואם היית מרגיש שזה קצת מוגזם, שעשיתי קצת דרמה, היית כועס עלי שלקחתי מהמעט זמן שכן חשוב לך לחלוק עם המשפחה שלך? אז אם הזמן הזה חשוב לך, ולא אני ולא אתה יכולים לסמוך על השיקול דעת שלי, שמה שאני עוברת עכשיו זה באמת רציני, אז כל פעם כזאת אתה תתן לי להפריע לך פחות, תתעדף את עצמך על פני המשברים המטופשים שלי שאין להם באמת מקום בעולם הזה.

היית איתי, ראית איתי דברים. נתת לראש שלי להרגע. צחקנו, היינו נורמליים. לא הייתי צריכה אלכוהול ופחמימות. הזנת אותי, מילאת אותי, חלקת איתי. אני לא מצליחה לגשר בין הפער הזה, שהייתי צריכה אותך ונתת לי ממך, לבין... לא יודעת, לראות את זה גם כמשהו פשוט וטבעי בקשר וגם להעריך את זה. כי אם זה פשוט וטבעי, אז איך אני מרגישה כאילו קטפת בשבילי את הירח, שעשית בשבילי משהו נשגב כל כך, אבל אני גם יודעת שעצם העובדה שאתה מדבר איתי כשאני עצובה זה לא שווה ערך ללקטוף את הירח. ואם זה משהו פשוט וטבעי אז זה מובן מאליו שתעשה את זה. אני לא מצליחה לסדר לי את זה בראש.

כמו שאני יודעת שכשתקרא את הפוסט הזה אתה תבוא ותדבר איתי עליו. אתה תתייחס אליו ברצינות. זה לא הופך את זה למובן מאליו? זו לא ההגדרה ממש של מובן מאליו? מה האופציה השניה? זה לא בדיוק מתאים לך בלו"ז. תכננת לעבוד, אבל קראת את זה והבנת שיש פה משהו חשוב, אז שמת את הדברים שלך בצד, כדי לעשות לי ולנו טוב, בגלל תחושת... שותפות? אחריות? מתוך מקום שרוצה לחזק את הקשר שלנו? או כי פשוט ככה עושים? אני לא יודעת - אבל לשים את עצמך במקום שני בשבילי... זה משהו שההורים עשו למעני, אבל את הקטע הזה של זמן.. של לתת מהזמן שבו הם צריכים לעשות משהו אחר. אולי זה היה פחות נוכח.

אני לא יודעת. תעזור לי. אני לא מצליחה להבין למה אני לא שלמה עם שום דבר. אני לא מוצאת את הדרך להסתכל על הדברים האלו אני לא יודעת. אני צריכה לתת מעצמי יותר כדי להבין, אבל אני לא יודעת איך. אני לא יודעת מה אני יכולה לתת במרחק הזה. אם היית פה היה לי יותר קל פיזית. היה לי יותר קל לזכור גם שאתה בן אדם ולא אל על המרקע שלי.

אני מפחדת מכל דבר שאני מרגישה. זה לא נכון. אני מבקרת כל דבר שאני מרגישה, ועושה וחושבת. מנסה להבין אותם. ואז כשיש משהו שאני לא מבינה אני מתחילה לפחד.