לפני 4 שנים. 27 במרץ 2020 בשעה 9:38
הייתי צריכה אותך אתמול, ואתה היית שם. ענית כל פעם שהתקשרתי, ונתת לי שעות מהיום שלך. זה מילא לי את הלב. הרגשתי כל כך לבד ובודדה, קרסתי ובכיתי כל כך הרבה, וכל פעם דיברת איתי. עטפת אותי במילים, נתת לי לפרוק, נתת לי מהנוכחות שלך.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותך. אני כאילו באמת לא מצליחה לדעת. הייתי יושבת כאן וקורסת. מתפוררת תחת איזה עול אינסופי. הייתי חוזרת להורים ומתחרפנת. היית חבל ההצלה שלי אתמול, למשהו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הסתובבתי בבית וחיפשתי קיר לדפוק בו את הראש וידעתי שאסור. ביקשתי עזרה בדרך הכי ישירה שאני יכולה כרגע.
אני מפחדת פחד מוות להגיד "אני צריכה אותך עכשיו" ושתגיד "עוד מעט". אז אני לא אומרת. הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה שאתה לא יודע ממש כמה אני מרוסקת ואומר לי מה נוח לך לתת בידיעה הזאת. כי כאילו, עצם העובדה שאני ממש עצובה לא נותן לי לגטימציה לבקש להפריע לך. הייתי רוצה לשנות את זה, והייתי רוצה שאתה לא תרגיש ככה. ואני בוכה בהיסטריה על הספה, ואני לא מצליחה להגיד לך את זה. ואני יודעת שזה מטופש, אבל הפחד הזה להגיד לך את זה בולם אותי כל כך. אם הייתי אומרת לך, אני ממש בוכה עכשיו, קשה לי לנשום, אתה יכול לדבר איתי רגע? מה היית עושה? היית קם מהמשפחה שלך לדבר איתי? ואם היית מרגיש שזה קצת מוגזם, שעשיתי קצת דרמה, היית כועס עלי שלקחתי מהמעט זמן שכן חשוב לך לחלוק עם המשפחה שלך? אז אם הזמן הזה חשוב לך, ולא אני ולא אתה יכולים לסמוך על השיקול דעת שלי, שמה שאני עוברת עכשיו זה באמת רציני, אז כל פעם כזאת אתה תתן לי להפריע לך פחות, תתעדף את עצמך על פני המשברים המטופשים שלי שאין להם באמת מקום בעולם הזה.
היית איתי, ראית איתי דברים. נתת לראש שלי להרגע. צחקנו, היינו נורמליים. לא הייתי צריכה אלכוהול ופחמימות. הזנת אותי, מילאת אותי, חלקת איתי. אני לא מצליחה לגשר בין הפער הזה, שהייתי צריכה אותך ונתת לי ממך, לבין... לא יודעת, לראות את זה גם כמשהו פשוט וטבעי בקשר וגם להעריך את זה. כי אם זה פשוט וטבעי, אז איך אני מרגישה כאילו קטפת בשבילי את הירח, שעשית בשבילי משהו נשגב כל כך, אבל אני גם יודעת שעצם העובדה שאתה מדבר איתי כשאני עצובה זה לא שווה ערך ללקטוף את הירח. ואם זה משהו פשוט וטבעי אז זה מובן מאליו שתעשה את זה. אני לא מצליחה לסדר לי את זה בראש.
כמו שאני יודעת שכשתקרא את הפוסט הזה אתה תבוא ותדבר איתי עליו. אתה תתייחס אליו ברצינות. זה לא הופך את זה למובן מאליו? זו לא ההגדרה ממש של מובן מאליו? מה האופציה השניה? זה לא בדיוק מתאים לך בלו"ז. תכננת לעבוד, אבל קראת את זה והבנת שיש פה משהו חשוב, אז שמת את הדברים שלך בצד, כדי לעשות לי ולנו טוב, בגלל תחושת... שותפות? אחריות? מתוך מקום שרוצה לחזק את הקשר שלנו? או כי פשוט ככה עושים? אני לא יודעת - אבל לשים את עצמך במקום שני בשבילי... זה משהו שההורים עשו למעני, אבל את הקטע הזה של זמן.. של לתת מהזמן שבו הם צריכים לעשות משהו אחר. אולי זה היה פחות נוכח.
אני לא יודעת. תעזור לי. אני לא מצליחה להבין למה אני לא שלמה עם שום דבר. אני לא מוצאת את הדרך להסתכל על הדברים האלו אני לא יודעת. אני צריכה לתת מעצמי יותר כדי להבין, אבל אני לא יודעת איך. אני לא יודעת מה אני יכולה לתת במרחק הזה. אם היית פה היה לי יותר קל פיזית. היה לי יותר קל לזכור גם שאתה בן אדם ולא אל על המרקע שלי.
אני מפחדת מכל דבר שאני מרגישה. זה לא נכון. אני מבקרת כל דבר שאני מרגישה, ועושה וחושבת. מנסה להבין אותם. ואז כשיש משהו שאני לא מבינה אני מתחילה לפחד.