מקריות מתוכננת מראש

מסתבר שאני זוכרת את הלינק לכלוב. לא זאת בלבד; אני אפילו זוכרת את הסיסמה לניק שלי, שכבר הספיק להעלות עובש כמה וכמה פעמים.
זה לא שיש לי המון מה לכתוב. אולי קצת. אולי קצת יותר. בכל אופן, יכולתי להמנע מכתיבה ולהסתפק במחשבות שקשה לי להחליט האם הן יותר עגומות או יותר עקומות, אבל החלטתי שהגיע הזמן לכתוב משהו, לפני שאשכח איך מקלידים.

קניתי את האלבום של יוני בלוך. בחנות ביקשתי את החדש שלו, והמוכר תקע בי עיניים מבולבלות ותהה - האחרון? כן, נו, זה חדש מבחינתי. לא שזה אלבום מופת, אבל יש בו דברים שמשעשעים אותי, וגם זה משהו.

אז לפני כמה ימים הוא בא לבקר אותי, אחרי שכבר הרבה זמן לא. זו היתה הפסקה לא רק מבחינת הפגישות, אלא גם מבחינת דברים שחשבנו עליהם, שאמרנו אותם - למשל המילה אדוני, שלא אמרתי הרבה מאוד זמן, למרות שחשבתי אותה לא מעט, בעיקר בסיטואציות שמתרחשות כשהעיניים שלי נעצמות מאליהן.

אז נפגשנו. לפגישה קדמו כמה שיחות שחלקן היה מבאס בעיקר ומייאש בקצוות, ושיחה אחת בה אמרתי לו שחסר לי החלק הזה בחיים, שמגרדת לי בלוטת השפחתיות למרות שאין מצב לחזור למה שהיה פעם, פשוט כי אי אפשר טכנית. דברים השתנו וגם אנחנו, אבל יש דברים שכנראה לא יעלמו מהר כל כך, נניח הרצון שלי לכרוע לרגליו ולהיות מאושרת.

אז נפגשנו. היו שם כמה אמירות קודם לכן, שכללו סוג של תיאום ציפיות והצהרות לגבי מה שאנחנו רוצים אחד מהשני ובכלל מהקשר, תוך ידיעה שדברים אינם קבועים, ושאפשר לשנות את דעתנו, ואפשר לדבר על דברים תוך כדי וגם אחרי.

אז נפגשנו. זה היה בדיוק כמו שקיויתי שיהיה, נעים וכואב. זה היה בדיוק כמו שרציתי, כמו שדמיינתי את עצמי בחיקו, כמו שהייתי צריכה. ואז ישבנו ושתינו מיץ תפוזים ודיברנו על דברים שרחוקים מלהיות קשורים לעולם הזה, ואז הוא הלך.

אז נפגשנו, ולמחרת היה לי קשה. הפגישות מעוררות אצלי את התאבון, גורמות לי לרצות עוד ממנו. ואין. ידעתי שלא יהיה, אבל זה לא הופך את העניין ליותר פשוט. הוא טרוד ועסוק בעניינים משמעותיים, ופשוט אין לו יכולת להצטרף לאפטר-פרטי שארגנתי לעצמי. הוא לא יכול ללטף לי את השיער דרך הטלפון, הוא לא מסוגל לדבר איתי כמו שהייתי רוצה, זה לא שהוא לא רוצה. זה לא גורם לעניינים להיות יותר נחמדים בעיניי, אני לא משקרת. זה גורם לי להבין, אבל הבאסה פה. היא פה. אני נלחמת עכשיו ברצון שלי להגן על עצמי, להתרחק, לקחת אוויר ולשחק כאילו לא אכפת לי. אני אוהבת אותו מאוד, אני אוהבת את הקשר שלנו וטוב לי שגם אם לא הצלחנו למצוא את שביל הזהב, לפחות מצאנו את המצפן. אני אוהבת את מה שיש בינינו, אבל עכשיו אני בבאסה, ואותה אני שונאת.