שאלות ואז עוד שאלות

הבהרונת- בבלוג הזה אני מספר על איך המיניות שלי התעצבה ודרך אגב על עצמי ובנוסף על מאמציי להבין מהי שליטה. הפוסט הנוכחי הוא מהסוג השני.

אברהם הוא אבי המאמינים, המאמין האולטמטיבי.

"קח את בנך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעולה" אלוהים אומר לאברהם ואברהם מציית. להסכים להקריב בן במו הידיים זה וויתור אולטמטיבי ללא ספק, אבל אחת כמה וכמה כשמדובר בבן זקונים ששנים רבות מצפים לבואו. קירקגור כותב בספרו חיל ורעדה: "הוא ידע כי זהו אלוהים הכל יכול המנסה אותו, הוא ידע שהקורבן הנדרש ממנו קשה מכל קרבן, אבל ידע גם ששום קרבן איננו קשה יותר מדי כאשר אלוהים דורש אותו".

אני מניח שרוח המלים מוכרת לנו-

אני אעשה את מה שהדומינה שלי דורשת לא משנה כמה קשה זה יהיה..  אציית ללא עוררין לא משנה מהו המחיר.. אמנם נדרשת כנראה דינמיקה רגשית מדוקודקת כדי להגיע לנקודה שכזאת שמחברת את הפנטזיה עם המעשים והרבה פעמים זה לא באמת קורה, אבל הפנטזיה שם ובצורה נפוצה מאוד .

האם הנטייה האנושית להתבטל אל מול האלים מקבילה או קשורה לנטייה לביטול מול השולט? ככל שהאדם המאמין מבטל עצמו מול אלוהיו כך התגמול הרוחני-נפשי על כך גדול יותר. "ואני עפר ואפר" נכתב איפשהו בתנך "וסופי רימה ותולעה". אני כלום אני שום דבר, אני שם את עצמי ככלי לשירות אלוהיי, בלי לשפוט, בלי להרהר, בלי לרצות תמורה או פידבק. אקריב את בני היחיד והאהוב לציווי המאסטר שלי, ולא אהרהר על כך שזהו אותו בן שהוא עצמו העניק לי אחרי שנים רבות של סבל. ביטול מוחלט מכל מוחלט אל מול ציווי האדון שעליו נאמר גם שהוא אדון עולם ומלך מלכי המלכים. מנקודת מבט חילונית, האל עצמו הוא השלכה של הפנים שלנו החוצה אל העולם. הפנטזיה שמישהו ינהל כל אספקט מחיי ושנאמנותי תהיה שייכת לו ללא עוררין ומתוך השלמה מלאה עם העליונות שלו עליי, מושלכת אל תפיסת עולם קוהרנטית פחות או יותר, של אלוהים כל יכול או של דומינה מצווה.

הפוסט הנוכחי הוא לא המשך ישיר של הזווית הפנומנולוגית שפתחתי בה בפרסום הקודם על הנושא, אבל אני קצת לא מוצא את הידיים והרגליים בחקירה הזאת אז אני מניח שאוותר כרגע על הרצון להפוך אותה למסודרת מדי. באותו פרסום קודם הבטחתי שיר אז הנה הוא. 

עומד אני אל מול האחר

חשוף הוא ממני,

צר ונמהר

וקורא אליי מפה ועד מחר.

צווחת מעמקים מצלצלת לי באוניים

הרי האחר ציווה את היותי

האל שלי הפרטי,

זולתי לי הוא לא פחות ולא יותר

שולט הוא ברוחו במכמני נפש

שאליו היא פועמת בעצמה ובכבדות.

האחר שלי..

הווייתו רוחשת במעמקיי

מאכזב הוא אותם וגם צוהר אור פותח להם.

בנטייתו הוא כולא אותי ובד בבד משאיר אותי לבד

חוץ מכתיבה עליו

האחר שלי..

להת. בינתיים

הזכרון הראשון שלי ממיניות הוא משני ילדים בני 4 בפינת החצר האחורית. צפופים בין קרשי הסוכה שהדיפו ריח טוב של עץ ובין הקיר הקשה והקר. בודקים אחד לשני את הזין כי 'החולה' מתלונן שמשהו כואב לו, מתיזים מדי פעם זה על זה מים מצינור ההשקיה, מתגלגלים מצחוק. האידיליה הזאת התנפצה כשהאמהות של שנינו (גרנו באותו הבניין קומה מעל קומה) צצו פתאום ולקחו אותנו לשיחת נזיפה על עד כמה לא טוב להשפריץ מים אחד על השני באמצע החיים.

הייתי אמנם קטנצ'יק אבל היה לי ברור כבר אז ש'להשפריץ מים' זה שם קוד לסקרנות המינית שלנו בכללותה דבר שאסור בשום אופן להזכיר או  לחשוב. הן גם צחקו עלינו האמהות, גיחכו במבוכה בינן לבין עצמן אל מול התפרצויות אסורות של הטבע האנושי אותו הן עמלו להשתיק כל חייהן.

היינו חברים מאוד טובים והעונש שקיבלנו להתרחק אחד מהשני לשבוע לא היה כיף גדול, אבל בסך הכל זו הייתה אנקדוטה לא משמעותית, גם מצדי ואני חושב שגם מצידו. נראה לי שכבר יום למחרת שברנו את האיסור להפגש. העונש שהטילו עלינו הפחיד אותנו בטווח המיידי להמשיך לטפל בכאבים המדומים זה של זה, אבל מסתבר שזה היה בקושי פתיח להרפתקאות המשותפות האמתיות שלנו שאליהם אגיע עוד בהמשך כנראה. 

הזיכרון השני שלי מורכב הרבה יותר ואני מאמין שהאירוע שעיצב אותו הוא המשמעותי ביותר בחיי. חוקרי היסטוריה באופן נדיר יכולים להניח את האצבע על נקודה מסויימת, ספציפית, ששינתה את מהלך ההיסטוריה בדרך כלל אלו תהליכים מורכבים ולא מאורע יחיד. גם בחיי אדם זה לרוב כך. יש תהליכים והתפתחויות ושינויים גדולים, אבל כמעט תמיד מדובר בשילוב של מאורעות וסיבות, אריג סבוך שלרוב כדאי לחשוב עליו דרך כמה פרספקטיבות שונות ולא דרך משפט מחץ יחיד. החוויות שחוויתי כשהוריי שלחו אותי לשנת נסיון בכיתה ב' ב'חיידער' (יסודי של חרדים) דובר יידיש, הן דוגמה למאורעות נקודתיים ששינו כמעט כל אספקט בחיי.

ההורים שלי חזרו בתשובה בגיל צעיר והלכו לקיצון החרדי ליטאי. כזכר הראשון שנולד להם מאז חזרתם בתשובה, זכר שגם הפגין כישורי למידה מסוימים, כל הפנטזיות שלהם להשתלב ולהיות חלק בציבור החרד הזה הונחו על כתפיי הרכות. ידעתי שאני אהיה 'גדול בתורה' ושאסב נחת למולידיי חסרי הקרקע הזהותית וכך, כצעד נוסף בלהפוך את המשפחה ליותר חרדית מחרדית, נשלחתי לחיידער הנחמד ההוא שבו מתחיל סיפורינו.

החיידער היה בשכונה מרוחקת יחסית שנסענו אליה, אני ועד כמה ינוקות, בהסעה 'מאורגנת'. המבנה של החיידער היה למעשה דירת מגורים מרווחת יחסית בבניין מגורים רגיל. שלושת החדרים בו הוסבו לכיתות לימוד והמטבח לחדר המורים, או חדר הרבע'ס (רבנים ביידיש) כמו שקראנו להם. בשיעורים היינו קוראים מהחומש פסוק בעברית שהיה מופיע בעמוד הימני ואז את התרגום שלו ליידיש שהיה לצידו בעמוד השמאלי. כך משפט אחרי משפט ובמנגינה מיוחדת קראנו טקסטים ארוכים. בהפסקות היינו מקיפים את מספרי העמודים של החומשים בעיגולים, ומי שהספיק הכי הרבה בלי לדלג על אף עמוד היה גיבור גדול. לא ברור לי מה מצאנו בעיסוק המוזר הזה, אבל לי, ילד קטן של אמא, שהמקום היחיד שבו הוא הרגיש בנוח היה מאחוריי חצאיתה הרחבה, משחק כזה היה מושלם לי. 

אני זוכר שכשהגעתי בהתחלה הרגשתי כמו בגן אריות טורפים. הילדים נראו לי גדולים ומאיימים, הבית רחוק מאוד והשפה לא ממש מוכרת. הם היו נראים לי מתוחכמים וחזקים ואני בסך הכל התגעגעתי לפינה הקטנה שהייתה שמורה לי בבית, שם כילד זקונים עם הרבה אחיות קיבלתי את כל הפינוק והיחס שמישהו אי פעם קיבל. בחודשים הראשונים כמעט לא דיברתי עם אף אחד, אבל הצורך שלי להשתלב וליטול חלק בחבורת האלים שהקיפה אותי אילץ אותי להתגבר על פחדיי. להקיף בהפסקות את העיגולים בספר היה צעד ראשון ליצור קשרים עם האלים הנחותים יותר. אך אלי הפנתיאון הנשגבים ביותר בילו בעיסוקים הרבה יותר מדליקים. לא הבנתי בדיוק מה הם אבל ידעתי שהם התרחשו בהפסקות, אז האלים היו יוצאים למרפסת הדירה ואחד ממלכחי הפנכה היה סוגר את התריס אחריהם ומשגיח שאף אחד לא מתקרב. 

לאחר זמן בו צברתי מעט פופולריות בין מקיפי העיגולים חשבתי שהגיעה השעה לנסות את מזלי בין האלים הבכירים יותר. חוץ מהרצון שלי לפתח את מעמדי בקרב בני התמותה סקרנותי לגבי המתרחש במרפסת הסעירה את דמיוני ולא יכולתי להשלים עם חוסר הידע לגבי המתרחש במרפסת לאורך זמן. אני מקווה שסקרנותכם לא בוערת מדי, כי לצערי אני לא יכול לספק אותה במלואה, אני זוכר במעומעם מאוד אותי ערום וצחוק סביבי וזהו. 

מה שלא היה שם, חבורת האלים סיפחה אותי אליה בכל הנוגע למשחקים מפוקפקים, אך רק בנוגע לכך ולא מעבר. יחד עם הקבלה הזאת משהו בי ובהתנהגותי השתנה לתמיד, ובאופן יותר פרטני, גם כלפי בנימין שהיה העכבר הנחות ביותר בקרב משרתי בני השמיים. המקום המושלם להתעמר בבנימין היה בהסעה הביתה. הטרנזיט החנוקה, הרועשת והמשקשקת שהסיעה אותנו מהחיידער לבית לרוב נסעה בכבישים קונבנציונליים, אבל היתה דרך אפשרית נוספת שעברה דרך כביש אספלט צר בין חורשות אורן יפות. כששפרה רוחו של הנהג (או שאולי אלו היו הפקקים?) הוא היה עושה עיקוף קטן דרך החורשה, מה שלנו הותיר זמן להנות מהנוף..

להנות מהנוף אמרתי? אולי נהננו ממנו חלק מהזמן אבל לפחות ביום אחד הוחלט שבנימין שישב בספסל האחורה צריך להוריד את המכנסיים שלו ולחשוף את הזין הקטן והלבן שלו. אבל בנימין התנגד, משהו מוזר ולא סביר בו לא רצה לשתף פעולה במשתה האמברוזיה שלנו. בייאושו הוא הסתובב לכיוון המשענת הזדקף על ברכיו בעודו על הכסא וחיבק את המשענת מאחוריו כך שהזין שלו יצא מהמשחק באופן בלתי חוקי בעליל וללא רשות. הצעד הטבעי הבא היה לפשוט את מכנסיו ככה שלפחות נזכה להנות מטוסיק הקטן והלא מוגן שלו. מה הם רצונות עכברים מאוסים אל מול אלו של בני האלמוות? מי הם שישתוו ויפריעו להתנהלות הטבעית של המאורעות הרצויים לאלים?

אלו סך הזכרונות שלי מהחיידער הזה, שהיה דירה בבניין מגורים בשכונה חרדית, בו הייתי אמור להתפתח להיות 'גדול בתורה' ואפילו דובר יידיש ובו ילדים מבתים חולים שיחקו זה בזה במשחקים אסורים והפיצו הלאה את העיוותים שבסביבתם הם עוצבו. 

לאחר שנה חזרתי לחיידער השכונתי. יצאתי ממנו כילד שקט ומסתגר מעט וחזרתי כילד סוער, בעייתי וחסר מנוח, סיוט לרבע'ס שניסו להשתלט עליי, אך בעל יכולות למידה בולטות. רק לפני שנסיים אומר שאני מאמין שהשנה הזאת שינתה את אופיי ואת נסיבות חיי עד כדי כך, שהיא הייתה תחילתה של שרשרת אירועים שהסתיימה בעזיבתי את בית הוריי את חינוכי ואת עולמי. הימים ההם בחיידער בשכונה המרוחקת גם הביאו להמשך חקירות מיניות בילדותי ונערותי, הרבה רגעים מאחרי בנינים חשוכים או בין שיחים נידחים. אנסה לעקוב בפוסטים הבאים אחרי הגלגולים השונים הללו ואחרי שאיפה עמוקה שאקח ביחד איתכם אנסה לפרט אותם ולעשות בהם סדר והגיון.
להת. בינתיים

קצת מוזר לכתוב פה. אני חייב להניח שאף אחד לא יקרא את מה שכתוב כי זה מצב אפשרי ובכל זאת לכתוב כאילו יש לי רשימת קוראים נאמנה. יש שם איזה סתירה פנימית אבל למי אכפת.

בפוסט הקודם התחלתי לנתח יחסי שליטה באופן פנומנולוגי. כמו בדרך כלל הבנתי שכדי לעשות משהו כזה שאני אוכל אשכרה לעמוד מאחוריו, אני אצטרך לעשות כעבודת מחקר משמעותית. לדוגמה, צריך לקרוא על הדיאלקטיקה של אדון ועבד של הגל, את "הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" של פרויד, את דלז' ולקאן שמתייחסים אליו, את סארטר שגם לו היה מה להגיד באופן ישיר על הנושא ועוד.. כל זה לפני שאני בכלל מתחיל להבין איך אני אישית ניגש לזה. בנוסף יש אינספור פרספקטיבות סוציולוגיות לנושא, למרות שאליהם אני לא חושב שאני אכנס בכל מקרה. אניווי, יש לי לא מעט עיסוקים בחודשים הקרובים כך שאני חושב שאשאיר את זה כפרוייקט רקע בינתיים ובתקווה שהוא יתגבש למשהו ראוי.

בינתיים אני שוקל במקביל להתחיל לספר קצת על המיניות המוזרה שלי, מאיפה היא באה ואיך היא התגבשה. זה דורש לחיות את כל המאורעות שעיצבו אותה מחדש ולכן זו החלטה לא פשוטה. יש לי תחושה שבכל זאת ובכמה הפרקים הקרובים זה מה שיקרה. אני חושב שיש לזה מימד טיפולי מסקרן ומשמעותי  ששווה את הצלילה פנימה עם כל מה שזה יכול אולי להציף.

היו שלום בינתיים

אוהב 

אני לא יודע לאן הדבר הזה יתקדם ואם אני אהיה קונסיסטנטי איתו.

תמיד אהבתי לחשוב על נגזרות של השאלה הגדולה מכל שהיא מה זה אומר להיות בן/בת אדם ובפרט על שאלת משמעותו של האחר (אדם אחר). איך האחר משפיע על עולמנו ובאיזה אופנים הוא מעצב אותו. אחת הדוגמאות המרתקות והמלמדות בהקשר זה היא יחסי שליטה. בעיניי זו מעין נקודת קצה מרתקת של ההתנהגות האנושית ביחס אל האחר. אני רוצה לנסות בפרקים הבאים להשתמש באופני ההבנה של האחר אליהם נחשפתי במהלך השנים כדי להבין טוב יותר את משמעות יחסי השליטה וגם ההפך דרך יחסי השליטה להבין טוב יותר את משמעותו של האחר.  בנוסף לזה בא לי גם לכתוב שירים שדומים ברוחם לנכתב. לא רק לחשוב על הדברים אלא גם לעצב אותם מתוך החוויה באופן יותר ישיר כשיר, אז אני אשתדל לסיים בשיר.

נתחיל..

ראשית כל יחסי שליטה מתקיימים בין באדם לבין אדם אחר, או "אחר". לכן הבירור שלנו צריך להתחיל משאלות כמו: מהו האחר בשבילי, מה המשמעות של היות האחר חלק מעולמי ומה ההבדל בינו לבין אובייקטים דוממים אליהם אני נחשף. שאלות מסוג זה הן "שאלות גדולות". (יש משהו מצחיק לגבי שאלות גדולות, אם מוצאים לאחת כזו תשובה מוסכמת הרי שהיא לא הייתה שאלה גדולה מלכתחילה, כי שאלה גדולה זו שאלה שלא תהיה לה לעולם תשובה מוסכמת.) כמו כל השאלות הגדולות גישות שונות לשאלות הללו מילאו הרבה ספרים. מתוכם ומתוך הידע המוגבל שלי בהם, בחרתי להתמקד בפרספקטיבה מסוימת (סארטר, "המבט") שנראתה לי המתאימה ביותר לחקירתנו. 

ראשית כל, תשובה חלקית לפחות לשאלה מהו האפיון המהותי של האחר, הדבר שמבדיל בינו לבין שולחן הכתיבה שלי, היא שהאחר מתאפיין בכך שהוא נתפס אצלי כיוצר של העולם סביבו באופן עצמאי ובלתי נגיש לי (את העצמים סביבו ולעתים אותי), זאת בניגוד לשולחן הכתיבה, שאינו נתפס אצלי כבעל התכונה הזאת. אם כך מהי ממשמעות היותו של האחר בעולמנו.

כשאדם נמצא לבד, הוא במובן מסוים האדון הבלתי מעורער של עולמו, הוא תופס אותו מהפרספקטיבה שלו והיא היחידה שקיימת. אין אף אובייקט שיוצר את העולם סביבו באופן עצמאי ומסתורי. כך, העולם נהיר וברור במובן מסוים, בלי חלקים מסתוריים אליהם אין לאדם גישה. אך כשאחר חודר אל תוך הממלכה הזאת, דברים משתנים בפתאומיות.

העולם שלי כשהאחר חודר אליו, יוצא במובן מסוים מחזקתי הבלעדית, הוא "נשאב" ממני אל האחר, שיוצר אותו בתודעתו (או במוחו אם אתם מעדיפים) באופן מסתורי. קרע או חור שחור כזה, שומט את הקרקע מתחת לרגליים של העולם שהיה כולו בחזקתו שלי עד שהאחר נכנס אליו והוסיף לו את הפרספקטיבה שלו. איבוד השליטה והקרע בעולם נהיים בלי נסבלים ומעין איום שמחייבנו לנקוט פעולה ולתקן את החור השחור שנפער בעולם.

הדבק שסותם את אותו חור שחור, שמחזיר את העולם לידיי שלי הוא ביצוע אובייקטיביזציה של האחר. כדי שהחור בעולמי, דרכו הוא נשאב ממני החוצה בלי שליטה, יהיה נסבל יותר, האדם מבצע אובייקטיביזציה של האחר ומפסיק לראות בו סוכן עצמאי שיוצר את העולם סביבו באופן מסתורי שאינו נגיש לו. האדם שהאחר חודר לעולמו אם כן, נע בין שני קטבים באופן דינמי ולא בינארי. הקוטב האחד הוא לתפוס את העולם כחומק מבין ידיי בעקבות הימצאות האחר בו והשני הוא לעשות אובייקטיביזציה לאחר כך שאינו נתפס יותר כיוצר עצמאי של העולם וממילא האיום מתפוגג.  

נבחון כעת דרך תובנות אלו חלק ממשמעותן של יחסי השליטה:

נראה כי ביחסי שליטה הדינמיות של הקטבים שהזכרנו מתמתנת. השולטת נמצאת במצב קבוע פחות או יותר של אובייקטיביזציה של הנשלטת והנשלטת נותנת לעולמה להתרסק אל החור אותו יוצרת האלה שלה, השולטת. היא לא מנסה לקחת עליו שליטה ולסגור את ה"חור" בעולמה. תחת תחזוקה מתמדת על ידי פרקטיקות שליטה שונות, נשמרים הקטבים הללו. כך, הדינמיקה שמלווה בדרך כלל את הימצאות באחר בעולמנו (דינמיקה של "חור בעולם" ואובייקטיביזציה מתקנת וחוזר חלילה) מפנה את מקומה לקטבים נוקשים וברורים יחסית. באי-דינמיקה זאת, צד אחד נמצא לקראת קצה הרצף בין שני הקטבים ומבצע אובייקטיביזציה לאחר, אולי תחת גבולות גזרה קבועים מראש, והצד השני נשמר פחות או יותר כאובייקט. אם כך, במקום שתהיה התחלפות דינמית בין הקטבים כפי שראינו במקרה הקלאסי, במסגרת יחסי השליטה הדינמיקה מצטמצמת והמיקום של האדם על הסקאלה נשאר די סטטי. 

אך זה רחוק מלהיות דין וחשבון ממצה של יחסי שליטה. נצטרך קודם להצדיק את העמדה לפיה הפרקטיקות של השליטה אכן מיועדות לאובייקטיביזציה ולשימור סטטיות על הסקאלה. הדבר שנרצה לברר מיד אחר כך הוא מה מניע את השולטת והנשלטת לרצות (האם לרצות היא המילה?) לשמור על הסטטיות של הקטבים הללו. אני לא יודע לאן שאלות אלו יובילו אותנו. כאילו, אני מנסה למצוא מתודה שתאפשר לי לגשת לניתוח של יחסי שליטה בלי ליפול לקטנות מעצבנות כמו לא להכליל מספיק. הרי זה עולם גדול ומורכב ויש אינספור דרכים לראות אותו. כמובן שנצטרך לפשט אותו קצת במידה זו או אחרת אבל אסור שזה יגרום לכך שהוא יתרוקן מתוכן. אם נמצא דרך יעילה לחשוב על שליטה (כבר יש לי רעיון) ואם נצליח להסביר את השאלות למעלה, שאלות נוספות שיעניינו אותנו הם מהסגנון של: מהו היחס בין יחסי שליטה ומיניות והאם מערכת יחסים וונילית היא ביטוי פושר למערכת יחסים של שליטה או שהם אולי מטיב אחר לגמרי ועוד. 

מקווה שהמשך ושיר יבואו...

הלילה קורא לי

רחוק מעט אך עדיין בהישג יד.

הבנאליות שלו היא מסתבר, התוכן שלו,

והגנריות, גם העוצמה.

פאתטיות מניעה אותו אמנם, אך היא בתורה מתחלפת בהתרגשות רבתי מהמחסור בבלתי צפוי.

אני אוהב אותו

אני אוהב את הלילה הזה

חריקת תריסים שקטה באוויר שקורה בו כלום אך הוא צלול, רענן ומפרפר את הלב.

כי יש התרגשות מ-x

יש התרגשות משמיx

יש להגיד  איי איי איי ו-i i i

ויש לזעוק אוק אוק אוק

ורק להגיד מה יש בהתרגשות צחה שמחייה את מרקמי הריאות אי אפשר.

לילה טוב.

לפני שבוע נפרדנו,

היא גרה אי שם בגרמניה ואני פה בישראל הפרובינציאלית.

היא הייתה קטנה, ספורטיבית וקשוחה

ואני צמא לאהבה, צמא להיראות.

מה היה בעיניי השקד המרכז אסייתיות החומות שלה?

כשהיה ניצת חיבור נדיר ועמוק

הוא היה אבסולוטי כמו החיים עצמם

מנחם במקומות העמוקים ביותר

כמו שמיכת אור ירח ללב.

בשאר הזמן, אף פעם לא הייתי מספיק והסקס היה גרוע.

אני כל כך רוצה לרצות אותה.

כלומר, אני לא רוצה לרצות אותה, אבל אני כל כך רוצה שהיא תהיה מרוצה, או שליש מרוצה או גם רבע, אוו אלוהים הלוואי.

כואב לי, קר לי ולא נוח, אבל כמה שאני רוצה שהיא תהיה מרוצה.

היא מסתכלת עליי בחצי מבט ויודעת טוב בהרבה ממני אם אני מוכן לעוד דחיפונת אחת לעבר הגבולות שלי, או שזה יהיה יותר מדי, עוד פוש אחד אחרון? או מחמאונת קטנה ונדירה ששווה זהב ויהלומים מנצנצים.

אני אף פעם לא רוצה לרצות אותה אני רק רוצה שהיא תהיה מרוצה. שהשלווה שלה תפרוש עליי את כנפיה.

בעיניי, השפוף על הרצפה, הגבולות שלי מזמן כבר נחצו והתרסקו לשבבים, 

לעזאזאל.. לא נוח לי, קר לי,הרצפה קשה והברכיים כואבות, אבל היא יודעת טוב ממני ואני כל כך רוצה שהיא תהיה מרוצה, אולי אפילו חמישית מרוצה והלוואי שיותר. הלוואי..

חצי המבט שלה מודד אותי ומחליט ויודע והגוף שלי מגיב אוטומטית להבל פיה כמו השקדיות לאביב.