Story Goes To Hollywood

אתמול ניצחתי את חתיכי בדמקה אונליין. אני הלבנים, הוא האדומים. הדבר היחיד שהתבאסתי עליו שהוא פרש מהמשחק ונכנע, במקום לתת לי את הסיפוק בלאכול אותו. 😋

בוקר טוב ❤️

אמש היה .. קשה. כן. היה קשה. בכלל, כל אתמול היה יום קשה. אבל צלחתי אותו. גם השבוע הזה היה קשה. לפעמים מאוד טוב ומרגש, ולפעמים קשה. אני מתאהבת... אולי. וזה קשה. מלמלתי לעצמי אתמול "אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא אעמוד בעוד שיברון לב". והכול צף... הכול. לגור כאן אצל המשפחה מציף אותי בכל כך הרבה דרכים. ואני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה... להתקדם. אני עובדת תוך כדי המלחמה... ועכשיו 3 שבועות כבר לתוך הדבר, אני מרגישה כבר ממש מותשת ושחוקה. מתעוררת לכל בוקר שנראה אותו הדבר... עייפות, קפה, מחשב, בית. אבל בשלישי נסעתי לבחור אחר הצהריים וביליתי איתו עד הערב. וכשחזרתי התחילו התרעות על ערב מתוח במיוחד.

ואתמול, הסעתי את אמא שלי להליך רפואי. ליוויתי אותה כל דקה מהיום והייתי שם בשבילה. מהבוקר המוקדם עד הלילה. וזה היה קשה מנשוא בסופו של דבר. לעשות את כל זה לבד. להסיע אותה ישנה באוטו... זה משהו שאף פעם לא חוויתי. לראות אותה מטושטשת מהכדור שינה שהיא קיבלה, חלשה ופגיעה... הרגשתי לכמה שעות שהתפקידים התחלפו. זה באמת מה שהיה. זה היה מטלטל. אני לא מדברת אפילו על הנסיעה החזור שלקחה כפול מהזמן בגלל פקקים הזויים... או זה שלא אכלתי כלום מהבוקר. לקראת 21 סוף סוף נכנסתי למיטה ובכיתי... בכיתי... על הכול.

ידעתי שאני מוצפת והכול עולה. וזה גם משמח כי בכי מאוד משחרר. רציתי לישון ולא הצלחתי וזה עייף אותי. אבל עדיין לא נרדמתי. ולפני שיצאתי להליכה. אמרתי לעצמי "את לא חייבת לפתור את כל הבעיות שלך היום. הוא לא בעיה. היא לא בעיה. את פשוט שחוקה ועייפה." כן, אני צריכה חופשה דחוף. 😄 יצאתי לסיבוב בחוץ והיו רוחות סוערות. אבל גם אוויר יבש כזה, וחם. עד שהגעתי לנקודת תצפית וגיליתי נוף מדהים ואוויר קריר, וריח של טבע. בכוונה לא עישנתי על ההתחלה. אני מנסה לשנות את הרגלי העישון. כן, זה עוד דבר להתעסק בו.. הרצון להיפרד מהסיגריות והטבק. והצלחתי... עשיתי סיבוב נחמד, ראיתי שאני עולה את העלייה יותר טוב מבעבר, ואז הסתובבתי וחזרתי. ופטפטתי עם הבחור...

הגענו לרמת אינטימיות מאוד גדולה בעיניי, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. הוא כבר אמר שהוא ישמח שנהיה יחד, ואני אמרתי לו אז בדייט בשלישי "עוד לא". אני רוצה לחכות להרגיש קצת יותר ביטחון בלקרוא לו "בן זוג שלי", ומצד שני לא כל כך יודעת איך לקבל את הביטחון הזה. באופן חסר היגיון לחלוטין, הייתי מוכנה לקרוא לגברים שנתנו לי הרבה פחות ביטחון ממנו בני זוג שלי, ודווקא אותו אני דוחה? אולי כי... אני יודעת שהוא אמיתי. וזה יהיה אמיתי. וגם, אני מפחדת מכישלון. תמיד. ו... זוגיות זה דבר שנורא מציף אותי. עזבו את העובדה שכל יום השבוע דיברנו אינסוף בלילה והלכתי לישון כמה פעמים מאוד מאוחר.. זה משהו שלא יכול לקרות יותר. אני מפחדת נורא לאבד את עצמי שוב מול גבר חדש. אני מאוד מתמסרת, ושוכחת מעצמי. ואז כשהוא הולך - אני נשארת מאוד חסרה. אז בא לי לשמור על גבולות כאלה, שישמרו עליי. שעות שינה, זמן לפני השינה לעצמי. אני נעה בין כן להיות עקבית ונוכחת, לבין.. לרצות גם Me Time ולהרגיש עם זה בנוח.

גדילה זה דבר מאוד קשה.. אני מרגישה את זה בעצמות שלי. אבל כל כך רציתי מישהו וקשר, אז איך זה כשזה מגיע אני מהרהרת? אולי כי אף פעם לא בחרתי להגדיר את עצמי באמת דרך קשר, זוגיות, חתונה. זה לא איזה יעד שאני רוצה להגיע אליו. אני רוצה לעשות את זה מתוך אהבה, רק מתוך אהבה אמיתית. אני כן יודעת שזה יהיה One Shot איתו. לא יהיו אלפי ניסיונות והזדמנויות ומריחות. למדתי בדרך הקשה שלא חוזרים לתחנה שפספסת בהקשר רומנטי. אמרתי לו שאני רוצה להיות הוגנת איתו, והסברתי שעד לפני חודש אני והאקס עוד דיברנו. זה עדיין טרי. הוא צריך לדעת את זה בעיניי. וכשאמרתי את זה, הוא דווקא לא הביע חשש מכך שאני לא פנויה רגשית, אלא אמר בצורה מאוד יפה "אני אגלה לך סוד. לכולנו יש מטען, לי, לך." זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. 

אחרי ששיתפתי בכמה דברים "קטנים" כאלה, הרגשתי נורא קרובה אליו. חיבקתי אותו חזק והתנשקנו כמה פעמים. והיינו בסביבה ציבורית, ועוד אחרי אזעקה, אז לא ברחתי לסקס. בעיקר דיברנו ובילינו אחד עם השני וזה היה כל כך כיף. אני לא מסודרת ממש במחשבות שלי, אני כותבת ממש את מה שאני חושבת כרגע. ואני חושבת כל כך הרבה דברים. כנראה יש לי הרבה מה לעכל. התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי איזו חופשה אני רוצה. איפה כדאי שהיא תהיה. ומתי. אולי שבוע הבא. גם ככה עוד שבועיים פסח. ואולי באילת? הממ.. מעניין.

אז מחר אני אלך לטיפול שלי, ואשתף את המטפלת בכל מה שקרה. ו... עוד מעט אחזור להיות סטורי של העבודה. או של הבית, או של המשפחה. אבל אני שמחה שהקדשתי רגע לכתוב את הדברים, למרות שכמו שאני אומרת, תמיד כשאני עוברת משהו קשה לי לכתוב, רק אחרי שזה נגמר קל יותר. נזכרתי שאפילו שיתפתי את הבחורצ'יק אתמול שאני מפחדת שדברים אח"כ לא ייראו כמו שהם נראים בהתחלה. כשיש פרפרים, והכול ורוד ומקסים. ואני לא זוכרת במדויק מה הוא אמר, אבל זו הייתה תשובה מעולה. והיא הרגיעה אותי. וככל שאני אמשיך לשתף אותו בתחושות, ככה אני ארגיש קרובה יותר אליו. ולא בא לי לפחד להגיד מה אני חושבת ומרגישה. אם אני עושה את זה הרבה זמן, זה כבר הופך למפלצת מתחת למיטה שלי. אז אני לאט לאט משתפרת בזה, נראה לי.

אז שיהיה יום טוב ושקט, מספיק הלילה הזה היה רועש מדי...

סטוריז 3>

רק אל תגיד לי לא לבכות..

לילה טוב :)

לסקרנים:

אספר שהייתה מעורבת גלידת בן אנד ג'ריז, קרם לחות בנינוח אפרסק ללין, וחזייה אחת, שירדה לה לאיטה. ליקקתי את הגלידה מהפטמות, ואחרי זה, מרחתי את הקרם בתנועות איטיות בזמן שהוא מרייר בצד השני. "אני כל כך הולך לעשות על זה ביד אחר כך" - מוזיקה לאוזניי.

שיהיה לילה שקט ❤️

וול.. סטורי כמו סטורי היא לפעמים קצת מקרה אבוד. עד שנופל האסימון בכל הנוגע לגברים יכולה לצאת הנשמה. וכך מצאתי את עצמי אתמול, אחרי אורגזמה ויום יותר מדי ארוך, שוב בוכה. דומעת. הפעם היה שם יותר עצב. קצת כזה שמזכיר את ההתחלה. כשהתייפחתי בלי סוף במשך כמה וכמה ימים. 

חשבתי על זה ש... כשאדם עוזב את החיים שלך, ולא כי משהו קיצוני קרה, הוא לא מת, הוא לא עבר לגור בארץ רחוקה, הוא... פשוט כבר לא חלק מהחיים שלך. הוא לא יכול להיות חלק מהחיים שלך יותר. אז.. אם אהבת אותו - יש כמות עצב מסוימת, שלפעמים יכולה להרגיש מאוד תהומית. מאוד אינסופית. הרבה הרבה עצב, שהוא אך ורק מנת חלקך. ואפילו האדם שאהבת - לא ירגיש לעולם את העצב הזה. במיוחד הוא. מה שהופך הכול לעוד יותר כואב, במקרים של אהבה חד-צדדית, או לא שיוויונית.

ואני מהאדם הזה נשארתי עם כמות עצב באמת גדולה. והיו הרבה שאלות לא פתורות, אז חזרתי כעבור חצי שנה לסיבוב נוסף. שהיה כמעט כואב כמו הסיבוב הראשון. אבל בעצם, שום דבר לא יהיה יותר כואב מאותו אביב שהכרתי אותו. 

ונשאלת השאלה הלא נגמרת הזו - למה ואיך את אוהבת בנאדם שכל כך פוגע בך? שכל כך מעציב אותך? ש... לא אכפת לו ממך, ולא חשב עלייך ולו מחצית מהזמן שאת חשבת עליו. ובכן, אין לי תשובה לשאלה הזו. וזה גם לא שהוא רק פגע. הוא גם דאג לי בדרכו, שימח אותי בנוכחות שלו, הצחיק אותי לעיתים רחוקות, חיבק ואהב אותי בדרכו. אבל אז הוא גם תמיד נעלם. לא היה עקבי, ובטח לא היה כאן להישאר. זה כבר בסדר לומר שהוא נטש אותי.

וכל פעם אני חוזרת לזיכרון הזה, כשישבנו בבית הקפה הקרוב לרכבת, והוא התעסק עם הטלפון שלו. ושאלתי אותו, "למה אתה בטלפון עכשיו?", הרי אני עוד רגע הולכת.. "יש לי פשוט הרבה על הראש", הוא ענה בחיוך. בכל מקרה, אני לא חושבת שתשובה תעזור. ואני לא מרגישה שזה הזמן לחפש עוד תשובות. לפעמים הדברים הם פשוט כאלה. וצריך לקבל אותם, להבין אותם כמו שהם, ולהיות חכמים יותר בפעם הבאה.

ואולי זה לא אתגר של שינוי. אולי אני לא צריכה להשתנות כל הזמן. להשתפר. רק לגלות ולהתגלות עוד קצת, כלפי עצמי והעולם. להראות את השברים, הסדקים, הפגיעות. לשבור את דימוי הנוצצת, המושלמת, הקורנת והמאושרת שטיפחתי שנים ארוכות כל כך. או כמו שאמרתי לר', החייל הזה שהתחברתי אליו לקראת סוף הצבא: "אני נראית לך מושלמת כזאת, לא? הכי נורמלית שיש. זה בדיוק ההפך". ר' כבר נחשף כלפי העולם שהוא הומו. נראה לי שהוא היום בזוגיות מאושרת. זה די מסביר למה הרגשתי כל כך בנוח להסתובב איתו שם בבסיס כל לילה ולדבר ולדבר ולדבר.

ומתי אני איחשף?

Who can say why your heart sighs"
As your love flies, only time
And who can say why your heart cries
"When your love lies, only time

לילה טוב ושקט 🌸

Charlie, will I ever see you again?"

"Sure you will, kid. You know, goodbyes aren't forever."

"Then goodbye, Charlie. I love you."

"Yep... I love you too". 

אני יכולה לסלוח לך על מסכת העינויים, השקרים ושברון הלב שהעברת אותי. אני באמת יכולה לסלוח.

אבל אני לעולם לא אסכים לעבור דבר כזה שוב.

והאמת, שאותו אדם שראיתי אחרי כמעט שנה, הוא לא אותו אדם שאהבתי אז. הוא היה השאריות שלו. גרסה אחרת. ולא מוצלחת במיוחד.

פעם אהבתי מישהו, זה כבר לא מי שאתה.

אני כבר לא חושבת עליך המון, אבל כשאני נזכרת, זה תמיד בהקשר רע ומלווה בהמון עצב. 

מזל שהכרתי מישהו חדש. וטוב. וראוי לי. הוא ממלא את החסר, וממלא אותו בהמון טוב. הוא לא מחליף אותך. הוא מתקן את מה ששברת בי. לאט לאט.

לילה טוב ושקט

שוכב בחור צעיר במיטה שלי...

שוב קפצתי מהר מדי למיטה.

לא שכבנו, אבל הגענו לאינטימיות. 

לא יודעת אם זה מוקדם מדי או לא.

מנסה להגיד לעצמי כל הזמן

"את מי שאת".

ואולי אני מרגישה קצת חוסר התאמה.

ואולי אני עדיין לא בשלה.

ואולי זה יבוא עם הזמן.

מן מחשבות כאלה של 3 בלילה.

"אני צריכה לעשן", אמרתי לו תוך כדי שהוא נרדם. "בואי לפה", הוא מלמל. "לא... אני צריכה. התעקשתי בנחמדות.

אני צריכה לחשוב עליו. לדמיין את דמותו. לחשוב מה הוא עושה. להתגעגע.

ואולי אני פשוט צריכה לשמוע את צמד המילים "לא באמת אכפת לי ממך. זאת אומרת, את בנאדם שחשוב לי בזכות מי שאת, ההיסטוריה שלנו, החיבור. אבל לא באמת אכפת לי ממך כמו מבת זוג, ממושא תשוקה ואהבה".

האם אני באמת צריכה לשמוע את צמד המילים הללו כדי להבין זאת? כבר לא. אבל נדמה שאני רוצה להיפגע ממנו אפילו יותר כדי לשחרר. כאילו שכל השנה האחרונה לא הספיקה.

לא ולא. אני לא חושבת שזה באמת קשור אליו. וגם לא לבחור שישן במיטה שלי כרגע.

זה קשור אליי. זה קשור לרגשות הפנימיים שלי. שעוד לא עזבו. עוד לא שככו. זה לא יקרה עם גבר חדש. זה לא יקרה כשאעזוב את הישן. בלב. זה יקרה.. כשזה יקרה. ואני מחכה לזה, ומצפה לזה, אבל גם לא אכעס על עצמי שזה עוד לא קרה. ומאידך, לא אחזור לסורי ואנסה ליצור איתו קשר.

היה לי ממש נחמד וטוב איתו. אבל זה היה מהר מדי. 

אני שמחה שעצרתי את זה בזמן. אני שמחה שלא שכבנו.

אני... עדיין אתן צ'אנס. עדיין אבדוק האם נוכל לבנות משהו יחד.

וגם אם לא, אני אקבל זאת בהבנה, ואני אשחרר. ואני לא אאשים את עצמי. אני לא אוריד את עצמי. זה שאני לא מבינה אולי מה אני מרגישה כרגע, זה לא אומר שצריך לקרוא לזה מיד אשמה.

לילה טוב :)

מאיפה אתחיל?

אני יושבת במרפסת הדירה של החברים שלי... הם ירדו לדרום ולי במקרה התאפשר לשמור להם על הבית. הגעתי לכאן עם לחצים בחזה ובגב, עם תחושת ערפול קשה ביום ראשון, לאחר שהייתה שבת נוראית בבית של אמא שלי. באמת בכוחותיי האחרונים ארזתי כמה תיקים ותכננתי לנסוע לאבא שלי. ואז במקרה, הם הציעו לי לבוא.

ומאז יום ראשון, כבר עברו להם ארבעה ימים מלאים. ותוך ארבעה ימים בישלתי יותר מאשר בחודש שלם שם. ובישלתי בריא. ובישלתי בנחת. ורקדתי בבית כמו שאני אוהבת עם עצמי ועם המוזיקה. ואפילו הזמנתי לכאן מילואימניק צעיר לקצת השתובבויות (ולא מעבר! כי אני מחפשת קשר רציני). ואז... אתמול פטפטתי עם בחור חדש במשך 3 וחצי שעות. ואתם יודעים מתי הייתה הפעם האחרונה שפטפטתי עם מישהו כל כך הרבה זמן? שנים. ואני זוכרת בדיוק במי מדובר. 

ולא שאני חושבת שפגשתי את אהבת חיי (אני ממש עוד לא יודעת), אבל הפעם אני באה עוד יותר בוגרת, עוד יותר מיושבת, עוד יותר בפוקוס. וגם, הרבה יותר מי שאני. וזה בא לידי ביטוי בהרגשה, במחשבה ובדיבור. פחות עכבות. או כמו שהבחורה החמודה שפגשתי אתמול בקפה אמרה "תני לאנשים את האותנטיות שלך עד הסוף". אז בסוף צילמתי אותה, כי היא הייתה נראית לי כל כך קורנת, וגם שלחתי לה תמונות ערוכות שלה. אני עושה את זה מדי פעם, ובאמת הרבה זמן לא עשיתי.

אני כל הזמן חוזרת לאותו קיץ נורא שהיה לי. כבר כמה פעמים כתבתי כאן בבלוג, שהקיץ, מתתי. וזה נכון. משהו בי מת ושתת דם. בהיתי בחיים שלי קורים ולא אהבתי שום דבר ממה שראיתי. הלכתי לאיבוד והסתתרתי מתחת למיטה. הייתי ממש אבודה. החרדות הקיפו את כולי ולא יכולתי כבר לנשום. ואיבדתי אותו. ובגלל שלפני שאיבדתי אותו, איבדתי את עצמי, כשהוא הלך, לא נותר כמעט שום דבר ממני. 

אצל צמחים מדבריים קוראים לזה "שלכת קיץ". כל כך חם שהצמח משיל את כל העלים שלו ונמצא בתרדמת קיץ כזו. וזה מה שקרה לי. ורק כשהגשם הגיע, ובהשאלה, כשנגעתי בכאב, שיתפתי ודיברתי עם המטפלת, רק אז דברים התחילו לזוז. וקיבלתי הוכחות בשטח. והתקבלתי למקום העבודה שהיה החלום שלי. והיום, 9 חודשים אחרי, אני ממשיכה בחיפושי העבודה, האהבה, הזוגיות, והעצמי שלי. אבל הפעם, עם כל כך הרבה יותר אהבה עצמית. קבלה. אני לאט לאט הופכת להיות החברה הכי טובה שלי, וזה כל מה שתמיד רציתי.

אז נכון, גם הבועה הקטנה שיצרתי לעצמי בשבוע המלחמה הזה תתפוצץ. אבל כל כך הייתי זקוקה לה. הייתי זקוקה לשקט, למרחב, לעצמאות, לחופש. זה כל מה שחסר לי... חופש. אז הבנתי, שהשלב הבא הגיע. למצוא סאבלט, או דירה. הרי בעבודה אני מצליחה להמשיך להחזיק עד שתגיע אחרת. ואני יודעת איפה אני רוצה לגור. וכמה אני בערך יכולה להוציא על זה. אז... הגיע הזמן. 

ו...אותו בחור של אתמול, ממש מרגש אותי. בשקט שלו, בצחוק, בחוכמה. הספקתי להקשיב לו די הרבה, וכשאני משתתקת ומקשיבה, סימן שאני אוהבת את מה שאני שומעת. אז אני ממש מחכה לפגוש אותו מחר. אם הוא יהיה מספיק אמיץ וטיפש בו-זמנית (זה תמיד מגיע יחד) להגיע אליי. מבטיחה לארח אותו הכי טוב שאני יכולה :)

אני שמה לב שהוא ג'נטלמן כזה, שאפילו לא דחוף לו כל כך לדבר על סקס. מרגיש שזה ממש לא המטרה שלו, אלא עוד אמצעי להתקרב. ככה זה בכל אופן אצלי. אני לא רוצה לשכב עם מישהו לשם הסקס, אני רוצה לשכב עם מישהו כדי להתחבר אליו. כך היה תמיד. 

השבוע הזה... קצת עצוב לי באופן אירוני שהוא ייגמר. נשוב לשגרה. אבל, בכמה ימים בודדים שלא ממש עבדתי, שלא נסעתי שעות, שלא הייתי באינטראקציה עם מנהלת נוראית, חזרתי לעצמי. הרגשתי קצת מה זה לשמוח - והשבוע הזה לימד אותי כמה שאני לא צריכה להמשיך לעבוד שם. 

ובאופן מוזר, אפילו, אני מופתעת שאני לא חרדה, לא מוטרדת. כאילו... אני יודעת ש... הדברים עומדים להסתדר. אני בטוחה בתוכנית שלי ואני מקיימת אותה. 

אז מה עוד אאחל לי לסופ"ש הקרוב, בתקווה שאעשה אותו עדיין מדירת הנופש שלי (וגם אם לא)?

- להתחיל לחפש דירה/ סאבלט.

- להמשיך לבשל טעים, לאכול בריא.

- להמשיך להיות רגועה ושלווה.

- להוקיר תודה על מה שקיבלתי עד כה.

- לשמוח בחלקי.

ו... להנות. די. הגיע הזמן כבר להנות. לא?

ואיזה יופי שאפילו לא חשבתי עליו לקראת סוף כתיבת הטקסט הזה. אבל כן היה לי חשוב לומר משהו נוסף לגביו. אני... לאט לאט, ובדרך שלי, משחררת. אולי זה נשמע נורא, אבל באמת צריך להגיע מישהו חדש כדי באמת להשכיח את הישן. אולי כל אדם שמגיע הוא התגלמות התיקון של הקודם שלו, כי אני מתקנת את עצמי בעצם. מדייקת... 

אני שמחה שסיימתי איתו הפעם הכול בטוב. ואני גם שמחה שלא משכתי את זה יותר מדי. אתמול אחרי השיחה הארוכה עם הבחור החדש, נכנסתי למיטה ושוב חשבתי עליו. וירדו לי ממש מעט דמעות. והיה לי בכי כזה של עצב, אבל גם השלמה. והקלה. הוא לא האחד. הוא לא האחד עכשיו. ואני מתקדמת. ממשיכה הלאה. עם קצת עצב, עם קצת שמחה. הרבה הרבה יותר חזקה ושלמה.

הדבר היחידי שאני אתגעגע אליו מהמלחמה הוא תחושת הקהילתיות הקטנה שהרגשתי השבוע. החברות שהיו יותר פנויות לדבר. המשפחה שיותר התקרקעה. בית הקפה שמלא באנשים. הם עוברים לידי, אני רוצה להתחבר. לא תמיד אני מצליחה. השבוע הצלחתי.

לילה טוב:)

"וזה יהיה נכון".

לילה טוב 🌙

בוקר טוב 🌅