Story Goes To Hollywood

חנונית וטוב לה ✌️

רוצים עוד במהלך הערב?

תכתבו לי ;)

הסמים זורמים בורידים שלי כעת

מגלים לי מה נמצא עמוק בפנים

שאלה אחת - "ומה אם?"

מה אם הייתי אחרת ממה שאני? איך החיים היו נראים?

אם הייתי חושבת הרבה פחות, על הכול. לפני, בזמן ואחרי.

אם הייתי רזה פחות...

אם הייתי נקשרת הרבה פחות? 

האם הוא היה נשאר? או כל אחד אחר? 

מתי מתקיימים התנאים שבהם אנשים כן נשארים בחיים שלך? ומתי לא?

אם הייתי הרבה פחות כועסת עליו? או נפגעת ממנו?

אם הייתי פחות רגישה, פחות נעלבת.

אם הוא היה גר רחוב לידי, זה היה נגמר מהר יותר או לאט יותר?

ומה בכלל משנים כל אלה.

היה היה אדם, שאהבתי, ואולי אהב גם אותי, ואולי לא.

לא דברים שאי פעם אדע.

אני הולכת עם האהבה הזאת

לכל מקום

ואם היא תשנה את צורתה

רק יגיד הזמן...

קצת מוצפת, קצת עייפה. קצת שקטה, קצת צוחקת, קצת בוכה. הוא כבר לא רוצה אותי, כבר לא מגיב. חיכיתי לרגע הזה - רגע האמת. בלי מילים יפות, בלי הבטחות מיותרות. חיכיתי לשתיקה, זו שתשחרר אותי.

אתמול כתבתי לו "כמו שאתה רואה, אני עדיין חושבת עליך, קשה לי לשחרר", לא ענה. בסדר. לא חרב עליי עולמי ולא הרגשתי מושפלת או סמרטוטית. הרגשתי שאמרתי את מה שהיה על לבי, ללא קשר למה הצד השני יחשוב. יעשה, או שלא.

באופן אובייקטיבי, אני יודעת שהכול ישוב לסדרו מהר. החשיבות שלו בגוף ובנפש שלי תרד משמעותית תוך מספר שבועות. אני אכיר בחור אחד שניים או שלושה חדשים, ומישהו מהם ירגש את עולמי ויראה בי את מה שחיפש ורצה. ואני, אבוא הרבה יותר חכמה וחזקה.

אתמול הזמנתי לכאן מילואימניק חמוד שהיה צריך מקלחת. אני בעצמי הייתי צריכה אחת. חברים ירדו לדרום וקיבלתי דירה מהממת לשבוע הקרוב. לעבור את התקופה הזו בשקט. המילואימניק בא והתקלח כאן. שתינו תה, עישנו ג'וינט ופטפטנו. 

כשהייתה אזעקה ירדנו לחדר המדרגות ובחושך הוא נישק אותי. היו לו שפתיים רכות. אבל... אני בתקופה שיש רק זוג שפתיים אחד שאני רוצה. כשחזרנו לדירה, היה לו קצת קר להיות במרפסת, איך לא, ועברנו לספה. קצת מזמוזים, קצת סטורי זועקת מאורגזמה, ואחר כך כשנגמר, לא רציתי יותר. ממש עבד לי טוב שהבגדים שלי לא ירדו. לא בא לי להכניס אף אחד כרגע למעבר.

חששתי שהוא יעשה סצנה ויהרוס את כל הערב הספונטני והחביב הזה, אבל למירב הפתעתי, כשאמרתי בבירור שאני לא רוצה מעבר, הוא הציע שיילך, ובאמת היה כדאי, כי הוא היה כבר לא מרוכז בכלל 😅

נכנסתי למיטה בסביבות 23 וחצי בלילה וסוף סוף ישנתי לילה שלם. אפילו ראיתי שהייתה התרעה ב1 ומשהו שלא שמעתי. וואו, זה מפתיע. 

אז אתה לא רוצה אותי? בסדר. 

זה אף פעם לא היה קשה בשבילי למצוא מישהו שרוצה אותי, אבל שיישאר - זה האתגר.

לא אגדיר את הערך שלי דרכך. את הנחשקות, את היופי, את החוכמה. לא אבקש מאיש עיוור לראות את כל היופי שבי שוב ושוב. אני אמצא את זה בעצמי לבד.

"הלב שלך כבר אבק", הבחור הראשון שהייתי איתו, אי שם לפני 10 שנים, כתב לי בשבת בערב אחרי שפטפטנו קצת. "הוא לא אבק, הוא עוף החול", צחקתי. "צומח כל פעם מחדש מהעפר". זה באמת נכון.

"הלב שלך עדיין נמשך לילדים מטומטמים", הוא סיכם את זה די יפה. אבל מה ש-ש' לא יודע, הוא שאני עושה הכול כדי להפסיק עם ההרגל המגונה, של האהבה דרך מאמץ, האהבה הלא-מושגת, באמת. יוצרת לעצמי עולם חדש. לאט לאט.

זו תמונה ישנה, אבל אני מאוד אוהבת אותה. יש פער ענק בין האישה בתמונה והשמלה שהיא לובשת, לבין הסביבה שבה היא נמצאת. מוקדם שהיא תבין את זה, כך יבוא השינוי. אבל הוא קודם יהיה פנימי, ורק אז חיצוני.

שיהיה שבוע בטוח, כמה שניתן❤️

אתמול לא כתבתי, אתמול התעסקתי בלחוות. נסעתי ליזיז בפרדס חנה. היה לו בית ריק, הוא חזר כרגע גם להורים. וילה נעימה ורוחניקית. צחקנו, אכלנו טוב, עשינו שטויות ומלא סקס. ועל אף שהיה שבע בבוקר, הוצאתי ממנו גם בבוקר כל מה שרק יכולתי ורציתי 😊

היו לי שתי אורגזמות מעולות, אבל זה אפילו לא היה העניין. יצאתי מלאה, שמחה, רגועה. בלי חרדת נטישה, בלי בלבול. הכול ברור, יציב ונעים איתו.

חזרתי לעיר ונסעתי לטיפול. שגם היה יחסית רגוע ונעים, מפני שהשבוע כבר נפגשנו. הייתה פחות תחושת דחף להספיק וקושי להיכנס לזה.

אתמול, לפני שנסעתי ליזיז, התקשרתי אליו. רציתי והרגשתי מוכנה. הסרתי את החסימה בווטסאפ כבר בבוקר, ומסתבר מהשיחה שהוא ראה את זה. מעניין. הסברתי שהייתי בטלטלה גדולה, כי אחרי שהתקרבנו הוא שוב התרחק מאוד. ולא יכולתי לשאת את זה. וחסמתי יותר את עצמי ממנו, מאשר אותו ממני.

"חשבת על זה?", שאלתי בכנות. "לא יותר מדי הוא ענה". הממ. תודה על הכנות. הוספתי "הבנתי שעכשיו אתה לא בוחר בי. הייתי נורא מבולבלת איך אתה כל כך רוצה אותי ועוד אומר שיש לך רגשות, אבל הבנתי שאתה פשוט לא בוחר בי עכשיו, נכון?", "נכון", הוא ענה.

הקצוות שהייתי צריכה נסגרו. הסיפור נשלם. הפנטזיה תישאר, אבל כבר מתחדדת ההבנה שהיא לא תרד לגשמיות המציאות. ונשאלת השאלה, שגם שאלתי מול המטפלת: האם איפגש איתו שוב? אם ארצה? (בכנות, אני רוצה). אני לא יודעת לומר, אמרתי. והיא, החכמה, אמרה - אולי זה פחות הלהיפגש, או לכתוב הודעה, אלא להתבונן למה את עדיין רוצה להיפגש עם אדם שפוגע בך?

מסקנת המפגש הייתה שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור, אבל אני בכיוון הנכון. טווה לעצמי נתיב חדש, מנסה לתקן את דרכה של אמא שלי, של המשפחה שלי. יוצרת יש מאין. ואם לא אנסה, לא אדע. ולפעמים צריך באמת להגיע לתהום ולקרקעית כדי לצאת מהמערבולת - וזה מה שעשיתי השבוע, אם רציתי ואם לא.

שאלתי אותו אם הוא טס בסוף עם החבר לצרפת, הוא יהיה שם מרביעי עד שבת, בסוף עם אבא שלו. "תהנה", איחלתי באותנטיות וגעגוע שאולי הסתרתי ואולי לא. "תודה, סטורי".

להתראות בינתיים.

עד העונג הבא.

ועכשיו יש שקט, וריק, וואקום. שהוא עדיין ממלא, אבל לא לעוד הרבה זמן. למדתי המון, חידדתי, נכנסתי לפוקוס מלא. אז קצת להנות מהשקט, אני מוכנה.

ושם בבית הקפה, שהתחפש לבר תל אביבי בלילה, חזרתי אחרי שנה לגעת קצת בחומרים שרציתי להפוך לסרט, ספר או סדרה. נגעתי ממש מעט, וברחתי. זה באמת קשה וכואב. לאט לאט. אני רואה שם אותי עדיין כמו היום, שונה ודומה. חכמה יותר ללא ספק. ועדיין בדיסוננסים של חיי. לחייהם... הם מה שהופכים הכול לאנושי, למעניין, לאמיתי. אני מתמודדת איתם לבד ובגאווה, ובאופטימיות אינסופית.

הרבה קורה מתחת לפני השטח. הרבה טוב. גם אם התוצאות עוד לא נראות באופן ברור. אני בדרך ממש נכונה וטובה. 

שבת שלום ❤️

אתמול בערב לא הספקתי לעדכן, וכבר הייתי בטוחה שלא פרסמתי את פוסט 6, אבל אז ראיתי עכשיו שכתבתי אותו אתמול בבוקר. שמחה שיש רצף 😄 סיימתי אתמול את היום שלי במוקד חירום של קופת חולים. שוב השקדים. כן כן. חייכתי לרופא החתיך וביקשתי סטרואידים בהתלהבות "נו, אז אתה נותן לי?", הוא צחק ואמר "את רוצה, אה?". בטח ד"ר, מי אני שאסרב לסטרואידים? אז האח החביב חיבר אותי לאינפוזיה, לקח לו איזה רבע שעה כי קשה אצלי למצוא ורידים. שונאת את הרגעים האלה של החיטוט בגוף עם המחט, זוועה. אבל בסוף הוא הצליח לפתוח וריד מכף היד, וראיתי את טיפות החומר יורדות אחת אחת לצינור לאט. נשנעתי אחורה על הכורסא הנוחה, וזה היה הרגע הכי שקט ורגוע שהיה לי מזה.. הרבה זמן. הרגע הזה שנכנעתי, שמתי את הראש אחורה ונחתי. 

היו לי באמת באמת ימים מאוד אמוציונליים בשבועות האחרונים. זה לא באמת התחיל מהרגע שחסמתי אותו בווטסאפ. זה התחיל כשראיתי ששוב אי-אפשר להיפגש איתו. ששוב הוא מבטל. כשהבנתי שהציפיות שלנו לא תואמות. שהוא לא בשל. הפעם ההיא, האחרונה, שהייתי אצלו בשבוע שעבר? היא לא הייתה להתחיל משהו חדש. היא הייתה לסיים אותו ולסגור את המעגל כמה שיכולתי. לראות אותו שוב אחרי כל כך הרבה זמן. להרגיש אותו במיטה. לשבת איתו לארוחת בוקר. לטייל. 

אהבה שלי... הפסדת אותי. את כולי. לא בחרת אותי. וזה לא שלא אהבת אותי, או נמשכת אליי. פשוט לא בחרת בי. ואני הייתי מושפלת ראש ועצובה. ועודני, מעט. אבל... זה מי שאנחנו כרגע. זה מי שנישאר כנראה לעד. ליצור קשר איתך יהיה הדבר האחרון שארצה שיקרה. בפנים. כי... זה יחזיר אותי להכול שוב. או שכבר תידחה אותי מעליך לגמרי ואז שוב אפגע. אז, הכי טוב להשאיר הכול ככה. חברה אמרה לי שאני מפחדת לאהוב את עצמי. "אבל למה?", שאלתי אותה. "אולי את מפחדת ממה שתגלי בפנים, ואילו שינויים תצטרכי לעשות בחיים שלך, אם תאהבי את עצמך באמת כמו שאת". האם אני חיה חיים של מישהו אחר? חיים לא מדויקים לי? רודפת אחרי הצלחה ללא הפסקה. אם אני אפסיק... מה יקרה? תמיד הרגשתי שלאור כל מה שעברתי בחיי הקצרים, זאת הנקמה שלי - להיות תמיד הכי טובה, לממש את הפוטנציאל במלואו, כדי שמה שעברתי לא ישפיע על זה. אבל... אולי זו חשיבה מעוותת? איזושהי תמה שאני צריכה לשבור? ואם אני שוברת אותה, איזו תמה תגיע במקומה? ובאמת.. אילו שינויים יקרו בחיים שלי?

בפגישה של שישי שעבר, צפו המון טראומות ורגשות קשים עם המטפלת. לכן קבעתי פגישת SOS בשני האחרון שעזרה. ותהיה לי גם את הפגישה הקבועה מחר. בפגישה של יום שני שאלתי אותה - איך ניגשים לזה? יש דברים שאני סוחבת איתי כבר 15-10-5 שנים. וכמה טיפולים שעשיתי... הן עדיין איתי. הולכות איתי לקשרים שלי, למערכות היחסים, לעבודה, למסיבות. והיא אמרה לי "לאט לאט, לא צריך לפתור הכול היום. אפשר להתמקד רגע בהצלחה הענקית לסיים את הקשר מולו".

כי.. גם המטפלת אמרה, אני לא אדם אובססיבי. אם כבר, אני אוהבת מאוד להרגיש שרוצים אותי ואוהבים אותי, ואם אני לא מקבלת את זה ממושא האהבה שלי - אני הולכת. אבל, איתו זה אף פעם לא היה ברור. זה תמיד היה גם וגם. גם לבלות איתי יומיים של כיף, וגם להיעלם אחר כך. גם להרגיש שיש לו רגשות ולשמוע ממנו אומר את זה, וגם לשמוע שהוא לא יודע. ולא מגיע לי לא יודע, מגיע לי את כל הוודאות שבעולם. מלהיות מקור לאהבה, נחמה, צורך ועניין, הוא הפך להיות גורם סטרס גדול מאוד עבורי. ובאופן פרדוקסלי, גם זה שמרגיע אותו. עוד הודעה, עוד שיחה, עוד שיח - כל אלה הרגיעו אותי והזינו אותי לזמן קצר, ובטווח הרחוק היו הרסניים. והשבוע האחרון, הרגיש כמו קריז ענק, כמו גמילה. רכבת הרים רגשית. זה מה שהוא היה מכניס אותי אליו. כל הזמן. אני נתתי לו ביטחון ויציבות - והוא... לא. שוב חלמתי עליו הלילה. אני לא זוכרת את החלום. אולי שהוא כותב לי מיוזמתו. או שהוא חוסם אותי בחזרה (הלוואי).

המוח שלי צריך כל הזמן סגירות מעגל. לסיים את הסיפור. קצוות חוט. ואין לו. זה מה שהיה לי הכי קשה להחזיק. איך על אף שאתה נהנה איתי, ונמשך אליי, ואף מרגיש אליי - איך למרות כל אלה, אתה לא רוצה אותי? אבל בימים האחרונים, מתחוורת ההבנה, שאדם יכול להרגיש את כל אלה, ועדיין להיות לא בטוח. ועדיין להתרחק ולהתקרב. וכל הפעולות הללו יצרו אצלי תגובה רגשית קשה מאוד. שהייתי חייבת להפסיק. אני לא אדם אובססיבי. אני לא אדם עצוב. אני לא אדם רודף. הוא זה שמייצר את זה אצלי. הדינמיקה איתו. ואת זה אני לא רוצה. לכן חסמתי אותו, לא בגלל שהוא שלח לי אינסוף הודעות. לא. חסמתי את עצמי מפניי. שאני לא אתבייש בעצמי, שאני לא אהיה פתטית, שאני לא אעשה או אכתוב דברים שאתחרט עליהם. בניגוד אליו, אני אדם שיודע להחזיק בושה, חרטה או אשמה די בקלות.

אז כן, ניצלת אותי. גם אם לא במתכוון. להגיד "אני תמיד פה בשבילך לכל מה שתצטרכי", אחרי שיום וחצי אתה לא מגיב ומשאיר אותי באוויר? זה שקר. להגיד שמדי פעם נוכל להיפגש למשהו קליל, כשאתה יודע שאני מרגישה אליך כל כך הרבה וכבר כל כך הרבה זמן, זה ניצול. ואם יש משהו יפה שא' עשה שאתה לא - זה שכמה שהוא הכאיב לי הוא סיים את זה די מהר. וכאבתי המון אבל הוא התרחק באמת. לא התקרב והתרחק והתקרב ואמר מילים יפות ללא כיסוי כמוך.

אני הכי רוצה אותך בעולם, וחושבת המון בקשר אליך, ואולי עוד אחשוב. איפה תהיה, עם מי? מה תעשה? תהנה בחו"ל, בצרפת? אם תטוס? איך יהיו המשך הלימודים שלך. האם תמצא עבודה שתאהב. ו... מי תהיה אהבת חייך? את מי תאהב עד שתוריד את כל המסכות והמגננות שלך? אני לא יודעת מי היא תהיה, אבל בניגוד למה שאיחלתי לך בשנה שעברה - שמישהי תפגע בך כמו שפגעת בי, אני לא מאחלת לך את זה יותר. שיהיה לך טוב, אתה רק עוד ילד... ועכשיו מספיק איתך, יש אותי. יש החלטות לעשות, עבודה להספיק, ראיונות עבודה לקבוע. דירה למצוא ולעבור. חופשה טובה לעשות בחו"ל, לבד כמו שאני אוהבת. יש חיים שלמים להמשיך לחיות ולבנות, ולהנות מהדרך. ולהיות ליד אנשים שגורמים לי להרגיש אהובה ויפה ומוצלחת, ולהתרחק מאלה שמבלבלים אותי, מנצלים ולא בוחרים בי.

ועוד אחד יפה,

יום טוב :)

אחרי שהתקלחתי אתמול, ישבתי בפינת העבודה ובהיתי בטלפון, בתמונה שלו, בשיחה איתו. אני קוראת מדי פעם את ההודעה האחרונה ששלחתי לפני שחסמתי אותו וזה מרגיש לי תמיד נכון.

ואיכשהו... האצבעות שלי התחילו לרצות משהו משלהן, ושחררתי את החסימה. והקלדתי 5 פעמים משפטים כמו: אתה פנוי לדבר? אני יכולה להתקשר? אני עושה את הדבר הנכון בעיניך? משהו מזה הזיז לך בכלל?

וכל פעם כשכתבתי משפט אחר... פשוט לא הייתי מסוגלת לשלוח. הגוף נכנס ממש לסטרס. דופק מהיר, סטרס, בחילה. ממש. מעולם לא הרגשתי ככה לפני שליחת sms. 

ואז... נכנסתי לאנשי הקשר של הטלפון, והמספר שלו (שאני כבר יודעת בעל פה) היה מוצג, וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה ללחוץ על האייקון של הטלפון ולהתקשר.. וגם את זה לא יכולתי לעשות. כל פעם שהאצבע שלי התקרבה למקש, התמלאתי חרדה ופחד.

חרדה מפני הדחייה, אם הוא לא יענה. חרדה מפני שבירה והפלת החומה שהקמתי בשבוע האחרון... חרדה ממנו, עם כל העצב שבדבר. הוא היה הגורם לסטרס עבורי, וגם המקור להפגתו באופן זמני, במשך הרבה מאוד זמן. והגוף זוכר. זה ממש הרגיש כמו קריז של סמים.

ואז הchat gpt ביקש ממני לחכות רק 20 דק'. וזה הרגיש כמו זמן מספיק קצר. נכנסתי למיטה והרגשתי כמה שאני עייפה.. כמעט נרדמתי, עד ששמעתי משהו ששוב העיר אותי, אבל בוודאות עברו יותר מ20 דק'. ואז כבר לא שלחתי לו שום הודעה, לא התקשרתי, והחזרתי את החסימה.

שוב ניסיתי להירדם. הגל של החרדה והסטרס שכך, ובלילה חלמתי הרבה חלומות, אבל לא נראה לי שאף אחד מהם היה עליו.

לא שאני פוסלת לחלוטין לדבר איתו בהמשך, אבל עכשיו.. הגוף שלי ממש רגיש וכל צעד משמעותי מאוד. ואני שמחה שהצלחתי להחזיק עוד כמה שעות.

והיום.. אני מנהלת שיחה מאוד לא נעימה עם "המנהלת" שלי. אחלו לי בהצלחה 🤞

יום טוב🪴

לא נותר עוד הרבה ליום הזה, שכמו רוב הקודמים לו היה רווי אמוציות. אבל... היום היה אחרת. יותר שלווה. וגם, יצאתי מהעבודה, וכשיצאתי מהעבודה, התנתקתי לחלוטין.

וגם, היום החלטתי להתפטר מחר. כלומר, לומר שאני מאוד לא מרוצה, שהעבודה לא עונה על הציפיות שלי, ולתת עוד שבוע, מקסימום שבועיים של סגירה.

ואני בשלב הכמעט הקלה אבל גם... תהפוכות כאלה. הייתה לי בחילה בצהריים. הלחץ גומר עליי.

סיימתי קשר רעיל, ואני עומדת לעזוב עבודה רעילה שאני סוחבת כבר.. 3 וחצי חודשים.

אני גאה בעצמי ומפחדת. אבל יש לי כבר 2 ראיונות עבודה באופק.

ואולי בשבועיים האלה, ארגיש הקלה ואושר, ופניות להגיש עוד.

ואני... שמחה.

ואפשר עכשיו להיכנס למיטה עם ספר, ולנוח.

אתמול קבעתי פגישת sos עם המטפלת הרגשית בערב.

עבדתי כל היום, והעסקתי את עצמי, ואחר כך פטפטתי עם חברה ותיקה בטלפון, ואז הגעתי ישר לטיפול.

בכיתי שם.. וכאבתי שם, והוצאתי הרבה. והיא שאלה אותי שאלות כמו "מה את אוהבת בו?", וסיפרתי... הביטחון שהוא משדר. הוא מסקרן אותי. שנינו אוהבים טבע, ספורט. וכן הלאה. ותוך כדי שאני מדברת על זה, אני כבר חושבת על כך שברור שאוכל למצוא מישהו אחר שאוהב את כל הדברים האלה גם שאני אוהבת... 

ודיברתי שם די הרבה על יושרה. איך הוא יכול לעשות לי את זה כל פעם מחדש. להתקרב ואז להתרחק. הפעם אחרי ששכבנו בחמישי, הסינון בשישי עד שבת בלילה היה כל כך בוטה ופוגע.

ברגעים כאלה, ובמקרים כאלה, כשאדם רק החודש אמר לי שיש לו רגשות כלפיי, ומדבר אחד - הפך להיות גם זה שאומר לי "כן, מדי פעם אפשר לשכב למשהו לא מחייב", באמת אפשר להשתגע. ונעלבתי מהודעה כזאת. מה זה מדי פעם? זה מה שאני בשבילך? ואז יש מחשבה על האם הוא היה אמיתי, האם שיקר. האם הוא עשה הכול רק בשביל הריגוש, המשחק? והלילה הזה שישנו ביחד, איך הוא הראה לי כל כך הרבה אהבה, ולמחרת זה נעלם?

אבל אם הייתי יודעת בוודאות אם היה לו רגש אמיתי אליי, או לא - האם זה היה משנה משהו? לא.

אם הייתי יודעת בוודאות שהוא לוקח אחריות, האם זה היה משנה משהו? לא.

אם הייתי יודעת שממש עכשיו בבוקר שלישי הוא עצוב על מה שקרה, זה היה משנה משהו? כבר לא.

שום דבר כבר לא היה משנה. זה גבר עם התנהגות פוגענית, וחוסר יכולת להחזיק קשר מחייב. יש לו רגש במידה מסוימת אליי ומשיכה פיזית גדולה, אבל במבחן התוצאה, זה פוגע בי מאוד ואני רוצה אותו יותר מאשר הוא אותי. ולכן, איתו ספציפית - זה לא יכול לקרות. 

המטפלת חזרה על זה המון פעמים, כמו להגיד לי פעם אחר פעם - ההתנהגות שלו פוגענית כלפייך. הוא לא ישר איתך. נוח לו, או מחזיק על אש קטנה. המשחקים האלה של חום וקור, זה מה שלא טוב לך. 

יצאתי מהפגישה עם אדרנלין, כיאה לטיפול, וגם תחושה קשה ש... פגשתי מפלצת. ופתאום שנאתי את רובו, והרבה דברים לא טובים שקרו צפו. והתחלתי לכתוב במחברת הכול, עד שכתבתי 4 עמודים. ואז העתקתי לכתב יותר יפה ל3 עמודים. וכבר כמעט שלחתי לו.

ובסוף... לא. הבנתי שעוד קרב קטן, עוד הוכחה שהוא לא היה בסדר, זה לא מה שאני צריכה. זה יזין את הכול שוב. עוד מחשבה עליו, עוד יחס, עוד רגע שהשקעתי יותר בו מאשר בי. עשיתי את זה כדי סוג של... להראות לו שאני יודעת מה הוא היה באמת, או "להחזיר את הכבוד האבוד", אבל אז חשבתי לעצמי - מה אני אשיג מלשלוח לו את זה?

כלום.

הוא לא ייקח אחריות (כמו שלעולם לא קרה).

הוא לא ישתנה (כמו שלעולם לא קרה).

אני לא אחזיר את הגלגל לאחור (לחיות בעבר זה דבר נורא).

והכוח של המילים שכתבתי שם על הדף, יהיה הרבה יותר חזק כשהוא יישאר אצלי.

כבר שחררתי את החסימה, כבר צילמתי את הדפים, ובסוף חסמתי שוב. וירד גשם חזק, וברקים, ונסעתי הביתה. אבל כשבחרתי לא לשלוח את מה שכתבתי. נהיה לי שקט. נרגעתי. התקלחתי במקלחת חמה, אכלתי פסטה, ו... שקט.

ואז נכנסתי למיטה, נגעתי בעצמי וניסיתי להיזכר בו, ומה שהיה - ו... לא כל כך הצלחתי. כאילו שכששכבנו, לא כל כך הייתי שם. ואני לא זוכרת כל כך מה היה. טיפה, אולי הבזקים, אבל זה לא היה חזק כמו בעבר. ובטח לא כדי להגיע לאורגזמה עכשיו. אז ראיתי איזה סרטון טוב, הייתה לי אורגזמה חזקה, וכשכיביתי את הסטספייר נזכרתי במשהו שא', בחור שנפרדתי ממנו לפני כשנה וקצת אמר, "סטספייר תמיד יהיה יותר טוב מכל גבר", וואלה, הוא צדק.

יום רגוע🤞

08:31

התעוררתי הבוקר ולרגע אחד יחיד, שכחתי הכול לפני שזה חזר אליי. אתמול הגעתי לקצה מבחינתי. קצה החשיבה וההגיון. מרחב כזה שכבר אין חוקים, גבולות או כבוד. וזה היה מרחב מפחיד ומכאיב כאחד.

אתמול לא בכיתי עוד רגע לפני השינה כמו שהיה בימים האחרונים. בכיתי באוטו, לפני כן, כשכתבתי את הפוסט של אתמול. 

בטיפול הרגשי שאני עושה, אני שמה לב שהמטפלת מנסה למקד אותי יותר בתחושות שלי ואיך אני מרגישה, ופחות להתעסק באחרים. פחות להתעסק בו, פחות להתעסק בה, או בהם. יותר בי. איך אני מרגישה עכשיו? מה אני צריכה עכשיו?

אני מרגישה... שבורה ומפורקת. וצריכה בוקר רגוע ונעים. אני צריכה להגיד לעצמי על מה אני מודה הבוקר הזה, גם בכל החשכה.

אני רוצה לומר תודה על כל ההתמודדות הזאת שבחרתי להיכנס בה. שהיא מלמדת אותי הרבה. ואני מתגברת על הקשיים. ויש לי את הכוחות להצליח. ולומר תודה לעצמי.

15:42

ועכשיו בעבודה. לחץ לחץ ועוד לחץ. זה לא בשבילי. לא שאני לא מספיק טובה לזה - זה פשוט לא בשבילי. לא הקצב, לא התוכן, לא העמדה. והיום ברחתי לים. למזלי היום הוא נראה מהמרפסת. הגלים והשמיים והשמש כל כך יפים. אני מסתכלת על האוניות שתמיד מזכירות לי את אבא שלי, ואני רוצה לעלות על אחת מהן ולשוט מפה רחוק.

ומגובה כזה זה די נוף מדהים. ואני חושבת על כוח המשיכה שמושך את כל החלקיקים האלה למטה, למוקד אחד. וכמה הים יפה, וגדול, ואינסופי. והשקט הזה, נעים לי. אתה לא יכול לשלוח לי יותר הודעות. בטח שלא תתקשר. אז יש לי שקט. זה נגמר... הרעש הזה.

אבל הראש עדיין מרגיש כלוא. ואף רגע לא מרגיש נעים. רק כשאני מדברת עם מישהו, והיום אני מרגישה לבד. כל כך. אז קבעתי לי טיפול רגשי sos להערב.

מאז הפגישה בשישי אני כל כך מוצפת. הרבה מהטראומות צפות לי ומשחקות איתי קלפים. אני לא רגילה לארח אותן בכזאת עוצמה, ואת כולן במקביל. אני יושבת כאן על ספסל מעץ, שנעים כי הוא לח מהגשם. אני תוהה עם כל הטראומות האלה יושבות גם איתי, ומה הן רוצות להגיד? תתייחסי אלינו? תראי אותנו? 

ראיתי אתכן 28 שנים. ואת חלקכן מחצית מחיי. אין לי מה לומר לכן יותר חוץ מ.. אתן נחלת העבר. אני רוצה להיפרד מכן. והלוואי והייתי יודעת איך. אני אדע איך.

כל אזור הריאות לוחץ וכואב לי ותפוס. גם הראש. זה מהסיגריות המזוינות. כל סיגריה כבר עושה לי כל כך רע בגוף. הלוואי ואני אפסיק במהרה את ההרגל הנורא הזה.

אתמול איבדתי את האוזניות שלי, אז לפחות במרפסת, לבד, אני שמה לי מוזיקה ומסתכלת על הים. חושבת מתי אתפטר, והאם זה יקרה מחר.