23:50
נפגשתי עם היזיז מהעבר. איך שהורדתי אותו ברכבת המצב רוח שלי נפל בחדות. תוך כדי הנסיעה אני מרגישה חרדה. לא בטוב. שעשיתי משהו חסר משמעות, חסר תכלית. ואני רוצה לבכות... ואני רוצה אותו. והוא לא רוצה אותי בכלל. ושוב האשמה, ותחושת הפתטיות הגדולה ביותר אופפת אותי. איך מגבר שחשבתי שיש לו רגש אליי ואולי משהו אמיתי, עוד שאלתי אותו היום אם הוא רוצה להיפגש רק למשהו קליל.
חה. כאילו שאי פעם היה משהו קליל איתי. איזה שטויות יוצאות לך מהפה.
אני רוצה לבכות. מהכול.
אתמול גם שלחתי לו את הפוסט שכתבתי. כל מה שכתבתי שם. ומה הייתה התגובה שלו? לב. לב אדום.
נכון, לפני זה הוא אמר שהוא תמיד פה בשבילי ושאדע את זה. ולא, עניתי לו שהוא לא באמת פה. תפסיק עם המילים האלה כי הן לא נכונות. כל השבת הוא לא ענה לי, וזה לא מישהו שתמיד בשבילי.
ועכשיו אני בתחתית, אני מרגישה אותה. את החוסר העמוק, את העצב התהומי. את תחושת הרמאות שמרגישים. את ה.. כל הדבר הזה שקורה בפרידה.
ואני כל כך לא רוצה שזה ייגמר כמו עם הקודם. כשרק רציתי לשמר את זה בכל דרך שהצעתי ונתתי שנשכב. כן, זו אחת הדרכים להשאיר משהו - להתפשר. להכאיב לעצמך. להאדיר אותו ולעשות ממנו משהו שהוא לא באמת.
וזה מה שאני צריכה כרגע? באמת? להתחיל לשלוח לו הודעות ב23:40 בלילה? חצי שנה לא דיברנו. בכיתי אינסוף. התחלתי לראות את האופק ולמצוא את עצמי מחדש. ואז חזרתי לדבר איתו - והכול חזר. ושיקרתי או שלא לעצמי שהפעם זה שונה, אבל הדמעות הן אותן דמעות.
אני מתאהבת ברעיונות שאנשים מספרים לי "אם את מצליחה רק להנות מזה, בלי להיפגע, מה אכפת לך, תיפגשי איתו." כמה חרטוטים.
כמה אשמה אני מרגישה עכשיו. בא לי להיעלם. לא מעצמי - ממנו. לחסום ולראות תמונה אפורה. הלוואי ולא היה לי המספר שלו. לא רוצה להיות פתטית ככה מולו. לא רוצה. לא רוצה. לא מגיע לי. בוכה ולא מגיע לי. שום דבר מזה.
תמיד אמרתי שאני מעדיפה להישאר לבד מאשר להיות במקום שלא טוב לי. אז למה עכשיו, למה אני מתפשרת על פירורים? על פירורים! על זבל. על פח אשפה. למה אני מחפשת שם אהבה?
ואיך עוצרים את זה? איך מפסיקים את הטירוף הזה?
מה עשיתי בפעם האחרונה? כתבתי לו את כל מה שהרגשתי והוא לא ענה יותר וכך זה נגמר. ומחקתי את המספר.
כן, נורא קל לך עכשיו לשים אותי שוב בפינה. אחרי ששכבנו. קיבלת כוחות ורוקנת אותי. יום אחרי שהיית בתוכי נעלמת שוב. כי אתה פחדן. או שקרן. לא יודעת. אולי אני מבלבלת אהבה עם פגיעה.
אבל אף אחת לא צריכה לבכות מאף אחד. וההפך.
אני רוצה לקחת אחריות ולהפסיק להאשים אותו. אין לבנאדם הזה שום אחריות כלפיי. רגש הוא דבר חולף כמו הרוח. הוא בא והולך. אני רוצה להיות טובה יותר לעצמי. לא להאשים אותי. לא לפגוע בי פעמיים. לא אני הבעיה. לא אני האשמה. לא אני הפתטית. זה פשוט לא קורה, לא מצליח, וזה מסוכן. זו לא הדרך שלי. לא יותר. הלוואי הלוואי הלוואי ואני אאמין בזה ואני אצליח.
ברור שאני מרגישה כמו סמרטוט עכשיו. כשבנאדם אומר לי שיש לו רגשות אליי, אחד כזה שאני נורא אוהבת. הוא אומר במילים אחרות שאני מעניינת אותו, אולי, כשאני אסע בשבילו לאן שיהיה. אבל הוא אגואיסט ותמיד היה. אחרת, הוא לא היה מסכים שמישהי שכל כך אוהבת אותו תשפיל את עצמה ככה.
אבל אני אוהבת את עצמי. ואני אשמור על עצמי.
פתחתי את היום הזה ב6 בבוקר. קמתי טבעי אחרי שבכיתי עד סביבות 1 בלילה. שיחקתי טניס. והמאמן.. שמכיר אותי כבר שנים, אמר לי "את מרגישה בדיוק את מה שאת אמורה להרגיש". התנשפתי. היה לי קשה לנשום. אני לא הכי בכושר לריצה, אבל 2 אימונים בשבוע יעשו את שלהם. ולהפסיק לעשן.
טניס תמיד היה התרופה שלי להכול. הדבר שאני הכי אוהבת. ואחרי הטניס, נסעתי לעבודה. התקלחתי, התלבשתי, פטפטתי עם מלא אנשים. אכלתי טוב. עבדתי בדיוק במה שרציתי. היה לי שקט, אבל קצת חוסר מנוח.
ואז.. שלחתי לו שוב הודעה. בוא ניפגש למשהו קליל. "אממ.. אפשר. אם שנינו באותו הראש". איך אדם שיש לו רגשות אליי.. איך.. אפשר?
ומשם, תחושה דמיונית כזאת של.. יואו. אולי אני באמת יכולה לראות אותו שוב. ואז לק ג'ל שנמשך הרבה יותר מדי זמן. ואז היזיז. וארוחת ערב וצחוקים, היה ממש נחמד.
אבל אחר כך סקס איתו... לא עושה לי את זה. לא באמת נמשכת. אבל עושה את זה כי זה גם נעים וקרוב. וכשהוא הלך. בום. הכול צף.
להרגיש. להרגיש את כל זה. לא לברוח.
מרגישה בימים האחרונים שאני משתגעת מהמחשבות. מוצפת בטריגרים... קשה לי. בלילה בעיקר. כלואה בראש שלי.
הכול בסדר, סטורי. הוא פשוט לא היה האחד שלך. ההפסד כולו שלו. תתאבלי שהוא לא היה האחד.. אף פעם. אבל בחיים אל תחשבי שלא יגיע האחד שלך.
"ובלילה הזה, כשראיתי את התהום והיא ראתה אותי, ידעתי שאני לא רוצה להיות בה עוד רגע אחד. התהום הזו מחדירה פחד לעצמות שלי, והעצים נראים כל כך בודדים בה. טיפות של גשם נופלות שם וקולן לא נשמע יותר. וידעתי שהדרך היחידה להפסיק את הכאב, היא להפסיק אותו בכל דרך שהכרתי. וידעתי שאני והוא לא נתראה יותר לעולם. והתפללתי".
יש פחד שאישבר. אבל כבר נשברתי, אז ממה יש לפחד? כבר אמרתי את זה כמה פעמים. בקיץ האחרון, חלק גדול בי מאוד מת. נשר מעליי. הייתי כמו עץ ערום. עץ בודד. רק השמש מעט חיממה. והגשם שהגיע הזרים בי כוחות חדשים. כשהרוח נשבה, כבר לא חששתי. ידעתי שהשורשים שלי חזקים.
לילה טוב 🌙