היום כשחזרתי מטיול עם חברים, ראיתי חתולה גוססת על הכביש.
כשניגשתי אליה, היא פרפרה את רגעיה האחרונים.
מאז שהייתי קטנה, כשהיינו נוסעים בכבישים, אם הייתי רואה חתולה מתה בצד הכביש הייתי בוכה. ככה מספרים לי.
לימים כשבגרתי, הייתי מסיטה את המבט ברגע שהייתי מזהה את בעל החיים על הכביש.
והיום ראיתי את המוות שלה בעיניים. חשבתי שאולי היא פגועה אבל עוד אפשר להציל אותה. אבל לא, היא מתה.
התחלתי לבכות, בכי מר. מזל שהיו לי חברים לצדי. מישהו מהם לקח אותה לשיחים, לפחות לא להשאיר אותה ככה על הכביש.
כל כך כואב לראות בעל חיים קטן וחסר אונים מוטל בצד הדרך. דרוס. המראות של רכבים שממשיכים לנסוע עליה גם כשהיא מתה עדיין בראשי.
הכאב עוד בתוכי, אבל הבכי מרגיע אותי. מעייף אותי ומכין אותי לישון. זה עוד ערב שישי לבד.
כל האירוע גם הזכיר לי את הכלב שלי שמת בפתאומיות. צער ענק מציף אותי בגלים מהצהריים.
יכול להיות שאפילו ליטפתי את אותה חתולה כמה שבועות לפני.
אני מקווה שהם במקום טוב יותר.
שבת שלום