אמש היה .. קשה. כן. היה קשה. בכלל, כל אתמול היה יום קשה. אבל צלחתי אותו. גם השבוע הזה היה קשה. לפעמים מאוד טוב ומרגש, ולפעמים קשה. אני מתאהבת... אולי. וזה קשה. מלמלתי לעצמי אתמול "אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא אעמוד בעוד שיברון לב". והכול צף... הכול. לגור כאן אצל המשפחה מציף אותי בכל כך הרבה דרכים. ואני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה... להתקדם. אני עובדת תוך כדי המלחמה... ועכשיו 3 שבועות כבר לתוך הדבר, אני מרגישה כבר ממש מותשת ושחוקה. מתעוררת לכל בוקר שנראה אותו הדבר... עייפות, קפה, מחשב, בית. אבל בשלישי נסעתי לבחור אחר הצהריים וביליתי איתו עד הערב. וכשחזרתי התחילו התרעות על ערב מתוח במיוחד.
ואתמול, הסעתי את אמא שלי להליך רפואי. ליוויתי אותה כל דקה מהיום והייתי שם בשבילה. מהבוקר המוקדם עד הלילה. וזה היה קשה מנשוא בסופו של דבר. לעשות את כל זה לבד. להסיע אותה ישנה באוטו... זה משהו שאף פעם לא חוויתי. לראות אותה מטושטשת מהכדור שינה שהיא קיבלה, חלשה ופגיעה... הרגשתי לכמה שעות שהתפקידים התחלפו. זה באמת מה שהיה. זה היה מטלטל. אני לא מדברת אפילו על הנסיעה החזור שלקחה כפול מהזמן בגלל פקקים הזויים... או זה שלא אכלתי כלום מהבוקר. לקראת 21 סוף סוף נכנסתי למיטה ובכיתי... בכיתי... על הכול.
ידעתי שאני מוצפת והכול עולה. וזה גם משמח כי בכי מאוד משחרר. רציתי לישון ולא הצלחתי וזה עייף אותי. אבל עדיין לא נרדמתי. ולפני שיצאתי להליכה. אמרתי לעצמי "את לא חייבת לפתור את כל הבעיות שלך היום. הוא לא בעיה. היא לא בעיה. את פשוט שחוקה ועייפה." כן, אני צריכה חופשה דחוף. 😄 יצאתי לסיבוב בחוץ והיו רוחות סוערות. אבל גם אוויר יבש כזה, וחם. עד שהגעתי לנקודת תצפית וגיליתי נוף מדהים ואוויר קריר, וריח של טבע. בכוונה לא עישנתי על ההתחלה. אני מנסה לשנות את הרגלי העישון. כן, זה עוד דבר להתעסק בו.. הרצון להיפרד מהסיגריות והטבק. והצלחתי... עשיתי סיבוב נחמד, ראיתי שאני עולה את העלייה יותר טוב מבעבר, ואז הסתובבתי וחזרתי. ופטפטתי עם הבחור...
הגענו לרמת אינטימיות מאוד גדולה בעיניי, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. הוא כבר אמר שהוא ישמח שנהיה יחד, ואני אמרתי לו אז בדייט בשלישי "עוד לא". אני רוצה לחכות להרגיש קצת יותר ביטחון בלקרוא לו "בן זוג שלי", ומצד שני לא כל כך יודעת איך לקבל את הביטחון הזה. באופן חסר היגיון לחלוטין, הייתי מוכנה לקרוא לגברים שנתנו לי הרבה פחות ביטחון ממנו בני זוג שלי, ודווקא אותו אני דוחה? אולי כי... אני יודעת שהוא אמיתי. וזה יהיה אמיתי. וגם, אני מפחדת מכישלון. תמיד. ו... זוגיות זה דבר שנורא מציף אותי. עזבו את העובדה שכל יום השבוע דיברנו אינסוף בלילה והלכתי לישון כמה פעמים מאוד מאוחר.. זה משהו שלא יכול לקרות יותר. אני מפחדת נורא לאבד את עצמי שוב מול גבר חדש. אני מאוד מתמסרת, ושוכחת מעצמי. ואז כשהוא הולך - אני נשארת מאוד חסרה. אז בא לי לשמור על גבולות כאלה, שישמרו עליי. שעות שינה, זמן לפני השינה לעצמי. אני נעה בין כן להיות עקבית ונוכחת, לבין.. לרצות גם Me Time ולהרגיש עם זה בנוח.
גדילה זה דבר מאוד קשה.. אני מרגישה את זה בעצמות שלי. אבל כל כך רציתי מישהו וקשר, אז איך זה כשזה מגיע אני מהרהרת? אולי כי אף פעם לא בחרתי להגדיר את עצמי באמת דרך קשר, זוגיות, חתונה. זה לא איזה יעד שאני רוצה להגיע אליו. אני רוצה לעשות את זה מתוך אהבה, רק מתוך אהבה אמיתית. אני כן יודעת שזה יהיה One Shot איתו. לא יהיו אלפי ניסיונות והזדמנויות ומריחות. למדתי בדרך הקשה שלא חוזרים לתחנה שפספסת בהקשר רומנטי. אמרתי לו שאני רוצה להיות הוגנת איתו, והסברתי שעד לפני חודש אני והאקס עוד דיברנו. זה עדיין טרי. הוא צריך לדעת את זה בעיניי. וכשאמרתי את זה, הוא דווקא לא הביע חשש מכך שאני לא פנויה רגשית, אלא אמר בצורה מאוד יפה "אני אגלה לך סוד. לכולנו יש מטען, לי, לך." זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.
אחרי ששיתפתי בכמה דברים "קטנים" כאלה, הרגשתי נורא קרובה אליו. חיבקתי אותו חזק והתנשקנו כמה פעמים. והיינו בסביבה ציבורית, ועוד אחרי אזעקה, אז לא ברחתי לסקס. בעיקר דיברנו ובילינו אחד עם השני וזה היה כל כך כיף. אני לא מסודרת ממש במחשבות שלי, אני כותבת ממש את מה שאני חושבת כרגע. ואני חושבת כל כך הרבה דברים. כנראה יש לי הרבה מה לעכל. התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי איזו חופשה אני רוצה. איפה כדאי שהיא תהיה. ומתי. אולי שבוע הבא. גם ככה עוד שבועיים פסח. ואולי באילת? הממ.. מעניין.
אז מחר אני אלך לטיפול שלי, ואשתף את המטפלת בכל מה שקרה. ו... עוד מעט אחזור להיות סטורי של העבודה. או של הבית, או של המשפחה. אבל אני שמחה שהקדשתי רגע לכתוב את הדברים, למרות שכמו שאני אומרת, תמיד כשאני עוברת משהו קשה לי לכתוב, רק אחרי שזה נגמר קל יותר. נזכרתי שאפילו שיתפתי את הבחורצ'יק אתמול שאני מפחדת שדברים אח"כ לא ייראו כמו שהם נראים בהתחלה. כשיש פרפרים, והכול ורוד ומקסים. ואני לא זוכרת במדויק מה הוא אמר, אבל זו הייתה תשובה מעולה. והיא הרגיעה אותי. וככל שאני אמשיך לשתף אותו בתחושות, ככה אני ארגיש קרובה יותר אליו. ולא בא לי לפחד להגיד מה אני חושבת ומרגישה. אם אני עושה את זה הרבה זמן, זה כבר הופך למפלצת מתחת למיטה שלי. אז אני לאט לאט משתפרת בזה, נראה לי.
אז שיהיה יום טוב ושקט, מספיק הלילה הזה היה רועש מדי...
סטוריז 3>