להוכיח.
לרדוף.
להישבר.
להיפרד.
לנסות.
להתבלבל.
להישאב.
לאבד.
לחזור.
ואם החיים שלי הם ספירלה, חוזרים על עצמם במעגלים... כל פעם קצת דומים, קצת שונים.
לאיזה שלב הגעתי הפעם?
הכתיבה היום קשה לי. נראה לי שהיא קשה לי באופן כללי לאחרונה. המלחמה הייתה תקופה מאוד קשה, בעיקר בבית עם המשפחה. אבל היא גם נתנה לי הפוגה לרגע מהחיים שקורים שם בחוץ. המסגרות אליהן אני מחויבת, בגדול - העבודה. נתנה לי הפוגה מהתפקידים שלי שם, מהאנשים איתם אני עובדת, מהדברים שאני עושה.
ונשאלת השאלה... מה בכלל אני עושה שם? בסופו של יום, והאם אפשר לחוש את מה שעשיתי? האם יישאר איזשהו זכר, או חותם? קרוב לוודאי שלא, וגם אם כן הוא יהיה מינורי.
בשבוע שלם של קייטנת פסח אחת בשנה שעברה, חוויתי יותר שמחה, קושי, אתגר וצחוק ובעיקר השראה וFLOW, יותר מאשר 6 חודשים שבהם אני עובדת שם.. במקום ההוא.
עבדתי במקום נוצץ, עתיר משאבים, עם משכורת טובה, ולא חסכתי שקל. ומה לגבי למידה? למדתי אולי איך לתפעל מערכות. למדתי איך לפעול מול אנשים שונים.
אבל... כמעט ולא הייתה לי יצירתיות, לא אהבתי כמעט שום דבר שם, ולכן גם אף פעם לא התחשק לי להישאר אחרי שעת הסיום.
וכל כך התאמצתי. כמה נסיעות נסעתי. בכיתי לא מעט. נפגעתי. אבל כל פעם מחדש התאמצתי לא לוותר. עדיין לא.
מיותר לציין שהייתי צריכה לבקש בכל פעם אישור לצאת, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. יש דברים כואבים מדי.
האם המקום כבר מוכתם? אולי. האם אני רוצה לעבור למרכז? מסתבר שלא. כל פעם מזדמנת לי הזדמנות ואני עדיין לא רואה את עצמי בגוש דן.
בקורפורייט הגדול מאבדים את הקול שלך.
אני כל כך עייפה שלא בא לי אפילו לכתוב. כל כך מבולבלת שאני לא מצליחה לסדר את המחשבות. מוצפת.
העיקר לעבור את זה. לא?
להיכנס במערבולת עד הסוף. לתת לה לסחוף אותי הלאה. ואז לצאת מהצד.
קרו הרבה דברים בשבוע שעבר בעבודה. כאלה שלקחתי איתי לסופ"ש. ולמרות הכול, הגעתי השבוע לעבודה, והמשכתי בשלי.
אני מתמודדת עם הכול, לא מוותרת. אפילו מצליחה לחפש עבודה אחרת בזמן שאני בזו. הרגעים שאולי בעבר הייתי נפגעת בהם או מתעצבנת, מתועלים היום להגשת קורות חיים.
אבל אני לא יכולה שלא לחשוב, לאן אני הולכת מכאן?
רגע אחד אני חושבת לעצמי שאולי רק עוד חצי שנה כמו זו... אני כבר מכירה את האנשים, ואת העבודה. ויש לי היברידיות וגם סיבוס. באמת מהבחינה הזו חיים נוחים.
אבל אם כשאני מגיעה למשרד אני מרגישה קור ושנאה מקפיאת עצמות, בין אם היא אמיתית או מדומה - מה שווה כל זה?
בשבוע שעבר שמעתי את המנהלת שלי מדברת עליי בעקיפין מאחורי הגב. היא לא ידעה שאני במשרד. היא מראיינת עכשיו עובדות חדשות, אני מניחה שבקרוב נכיר את העובדת הנבחרת. ישבתי על הספה במשרד ונחתי מהשעות הארוכות שעבדתי על המחשב.
שמעתי אותה שואלת את הקולגה שלה אם יש לו את הקורות חיים (לקראת הראיון). הוא, בזמן שהוא גולל בטלפון, אומר לה שלא, ושתקפיץ לו אותם. היא אומרת "אני כבר לא יודעת מי זה מי" קבורה עם הראש במחשב כמו שהיא אוהבת להיות. אני לא יודעת איך הם הגיעו להמשך השיחה, אבל שמעתי אותה אומרת "אני רוצה מישהי שרוצה לעבוד. שרוצה לתת שעות. לבוא לכאן 5 ימים בשבוע. שלא יוצאת כל 5 דק' להפסקה". והיא אמרה את זה בטון... אמיתי. כנראה גם עצבני. אבל זה הכי אמיתי ששמעתי. וידעתי שכל מה שהיא אמרה מכוון אליי (בכל זאת, העובדת היחידה שתחתיה). כששמעתי את זה, הלב שלי פעם מהר מאוד. נמלאתי חרדה. רציתי שהיא תדע שאני שם.. אז אמרתי בקול חלש "[השם שלה] את רוצה שנשב על הדברים ששלחתי לך?". באופן אירוני, אני סיימתי את העבודה שלי וחיכיתי לתשובות ממנה. משם עבדתי עוד 3 שעות רצוף. אחרי שבכיתי כמובן ודיברתי עם חברה בטלפון. התרכזתי בעבודה שלי ועל אף האווירה הקשה והקושי הרב אפילו להסתכל לה בעיניים, המשכתי.
אולי באותו רגע, כשהיא לא יודעת שאני נמצאת שם, לראשונה ראיתי ושמעתי מה היא באמת חושבת עליי. בלי המסכות, בלי הצביעות. נכון, היא לא אמרה דבר וחצי דבר על האופן שבו אני עובדת (אני יודעת שאין מה להגיד, להפך). היא רק ביטאה בצורה מסוימת את אי-השביעות שלה ממני. כי הפסקתי לרָצות אותה. בהרבה מובנים. אבל מה שכן, לשם אני לא ארגיש שייכת. אני יודעת את זה.
לפני כחודש היה לי סיוט עליה. חלמתי שאני מגיעה למשרד, ופוגשת אותה ואת העובדת השנייה. חלמתי שאני מגיעה למשרד בצהריים, בזמן שכבר מצאתי עבודה חדשה. לא ברור למה. אבל כשהגעתי ופגשתי אותה (המנהלת), היא הייתה מפחידה. ואני זוכרת שהיא אומרת לי "מה אני צריכה לעשות כדי להעיף אותך מפה?", והיה לה מבט מפחיד. והיו עוד כמה אלמנטים. אבל המשפט הזה נשאר לי. לא שאני חושבת שהיא בנאדם רע, פשוט יש לנו השקפות שונות וקצת נתקענו אחת עם השנייה. היא לא יכולה לפטר אותי כרגע, אני עוד לא יכולה להתפטר. היא פגעה בי הרבה שלא במתכוון, זה לא משנה את העובדה שנפגעתי. לא יהיה אמון, ולא יהיו לבבות, ולא יהיה צחוק כנראה. שיהיה.
אתם יודעים, בזמן שאני כותבת את המילים האלה, אני נזכרת במי שאני ומה שאני. ולא אחת, ולא פעמיים, שאלתי את עצמי בשבוע האחרון - מה הגבול שלי כאן?
מתי אני אגיד להתראות למקום הזה?
אני יודעת מה אני מקבלת מצד אחד - מסגרת, שכר, תנאים, באיזשהו מקום גם יש לי חיבה קלה למה שאני עושה, וחלק מהאנשים שאני עובדת איתם.
אבל מצד שני... נסיעות ארוכות מאוד, לחצים, הרבה פעמים תחושה שאני לא בסדר, אני לא מעריכה את המנהלת שלי, אני לא לומדת, אני לא מתפתחת. לא מקדמים אותי לעוד פרויקטים. רוב העבודה שלי מסתכמת על המחשב. אין לי פגישות של חשיבה או שיח. קשה לכתוב את הדברים האלה. קשה מאוד.
כשהייתי בחטיבת הביניים, אולי התקופה הכי קשה בילדות, צילמתי את התמונה הזו והבאתי אותה לקורס צילום שעשו לנו בבית ספר אחרי הלימודים.
מבחינתי זה היה לתלוש פרח ליד הבית ולצלם אותו מקרוב. אני אוהבת פרחים, ואוהבת אותם מאוד מקרוב. תמיד צילמתי אותם ותמיד אצלם.
אז הראיתי את התמונה הזו למורה לצילום, והוא הראה לי זוית שלא ראיתי קודם. הוא גרם לי לחשוב מה קורה בתמונה, ואולי הפרח היפה הזה, הוא בעצם תלוש, על החול. מוטל שם.
מאז הסתכלתי על התמונה הזו אחרת, והיא סימלה בשבילי את ההתמודדות עם כל קושי. לא משנה כמה פעמים אני נופלת, מרגישה מוטלת על הרצפה הקרה. אובדת עצות, כיוון או דרך. אני קמה. הפרח הזה מסמל את רגעי הקושי הכי גדולים.
וזה שלאחריו את הרגעים שבהם אני קמה:
את שתי התמונות צילמתי באביב 2014. והצגתי אותם בתערוכה שערכנו בסוף הקורס. זה היה ממש מרגש ונעים בשבילי.
וצירפתי את הציטוט הזה:
רובנו חובשים כל חיינו מסכה חברתית המסתירה את האני האמיתי שלנו. במקום להציג את כל קשת הצבעים של האנושיות שלנו, אנו מתאמצים ליצור לעצמנו דימוי של האדם שאנחנו חושבים שהעולם רוצה שנהיה. וכך במקום לחיות את החיים שנועדנו לחיות- אנו חיים את חייהם של אחרים. החיים שאתם חיים היום לא חייבים להיות החיים שתחיו מחר. הבחירה בידכם.
זה מזכיר לי שפעם הייתי כותבת דברים בלי אף מכונה שתעזור לי לכתוב. היה לי קול משלי. הייתי ממש טובה בכתיבה, ועודני. ואני מאוד מפחדת שהבינה המלאכותית תנוון לי את זה. תהפוך את המילים שלי לעוד שורה חסרת אופי.
לאחרונה נזכרתי במשפט הזה, ובתמונה הזו. אולי כי היא הייתה שומר המסך של המחשב שלי. ואולי לא. אני כבר לא זוכרת. אבל כתבתי לי על פתק את החלק האחרון: החיים שאתם חיים היום לא חייבים להיות החיים שתחיו מחר. הבחירה בידכם.
ובחודש האחרון שהיה קשה מנשוא, והביא אותי לרמות חדשות של כאב, עצבים, תסכול וסבל - כל יום הסתכלתי על המשפט הזה, והצלחתי לראות קצת אופק.
היום אני לבד בדירה שלקחתי לי לחודש הקרוב. לחשוב, לישון, לכתוב. להנות מהשקט. לתכנן את העתיד. להנות מהווה.
אתמול הרצתי לעצמי בראש, ברגע מאוד קשה, כמה דברים טובים בחיים שלי. ויש הרבה. אבל יש גם הרבה לשנות, להתפתח ולהתקדם. דבר אחד שהבטחתי לעצמי הסופ"ש זה לחזור להתאמן. אז מחר אני אסע לחדר כושר. הגיע הזמן. :]
ערב נעים 💕