ומה אם אני אחזור לדבר שאני הכי טובה בו?
להיות ילדה.
במובן של להיות בסביבת ילדים, לזכור מה חשוב באמת. לחיות את הילדות שוב מחדש.
ללמוד וללמד לצייר, לנגן, לשחק, להסתדר בקבוצה וגם לשמור על האחד.
היו לי שם בקייטנה, אז לפני שנה, כל כך הרבה רגעים של כיף טהור, של צחוק אמיתי.
שלעולם לא יהיה בשום מקום עבודה אחר.
אז ממה אני כל כך מפחדת?
- אולי מהכישלון. שזה לא יצליח. שאני אבין שאני לא מתאימה להיות מורה בבי"ס יסודי.
- אולי מהעומס. אני לא יודעת מה יהיה היקף העבודה, כמה תהיה לי אחריות כבדה על הכתפיים, העומס.
- בסוף לימודים רגילים, הם לא קייטנה. ילדים מקבלים ציונים, מתאכזבים, יש להם עבודות ומבחנים? לא בטוחה כמה זה קורה בכיתה א או ב'.
- האם אהיה משמעותית? האם יהיה לי חופש פעולה עם הכיתה שלי? האם יהיה לי צוות שנעים לי לעבוד בו?
- האם אני באמת אהנה שם? אביא את עצמי לידי ביטוי? אם יבוא לי לשחק עם הילדים חפש את המטמון ברחבי בית הספר, בכל נושא לימודי, האם ייתנו לי? יעודדו אותי? או ישימו לי רגליים?
- איך אני אתמודד עם המשכורת? ממה אני אחיה?
- האם אני אוכל לעשות רק משרה חלקית כמחנכת יסודי? ומה אני אעשה בשאר הזמן?
ולמה אני רוצה את זה?
- עבודה עד שעות הצהריים ואז אני פנויה.
- יכולה לממש את הילדותיות שבי, את היצירתיות.
- פוגשת ילדים בשלבים מאוד קריטיים של עיצוב הזהות שלהם, ויכולה ממש לעזור להם ולהיות שם בשבילם.
- יש קסם בעבודה עם ילדים שלא נמצא בשום עבודה אחרת באמת.
- הם אמיתיים, והם מלאים ברגש, והם מקסימים ומראים אהבה, אם יודעים איך לגשת אליהם נכון.
אולי הדבר שאני תמיד אהיה הכי טובה בו הוא ללמוד וללמד?
אין לי מושג...