|
|
|
או.. איך לגרום לסטורי להתעלף ב3 צעדים.
די כבררררררר %%!₪₪#&#*!&!%!@@
פעם הבאה רואה חשבון לשקט הנפשי.
😭😭😭😭
אלוהים רחם עליי
עריכה:
מזל שחתיכי התקשר ועודד אותי קצת :))
לא משנה מה, העיקר שאני מתמודדת 😖
20:00 הערב | רדיו הכלוב
מתרגשות במקסימוםםם
ומחכות לכם! 😍
ומה אם אני אחזור לדבר שאני הכי טובה בו?
להיות ילדה.
במובן של להיות בסביבת ילדים, לזכור מה חשוב באמת. לחיות את הילדות שוב מחדש.
ללמוד וללמד לצייר, לנגן, לשחק, להסתדר בקבוצה וגם לשמור על האחד.
היו לי שם בקייטנה, אז לפני שנה, כל כך הרבה רגעים של כיף טהור, של צחוק אמיתי.
שלעולם לא יהיה בשום מקום עבודה אחר.
אז ממה אני כל כך מפחדת?
- אולי מהכישלון. שזה לא יצליח. שאני אבין שאני לא מתאימה להיות מורה בבי"ס יסודי.
- אולי מהעומס. אני לא יודעת מה יהיה היקף העבודה, כמה תהיה לי אחריות כבדה על הכתפיים, העומס.
- בסוף לימודים רגילים, הם לא קייטנה. ילדים מקבלים ציונים, מתאכזבים, יש להם עבודות ומבחנים? לא בטוחה כמה זה קורה בכיתה א או ב'.
- האם אהיה משמעותית? האם יהיה לי חופש פעולה עם הכיתה שלי? האם יהיה לי צוות שנעים לי לעבוד בו?
- האם אני באמת אהנה שם? אביא את עצמי לידי ביטוי? אם יבוא לי לשחק עם הילדים חפש את המטמון ברחבי בית הספר, בכל נושא לימודי, האם ייתנו לי? יעודדו אותי? או ישימו לי רגליים?
- איך אני אתמודד עם המשכורת? ממה אני אחיה?
- האם אני אוכל לעשות רק משרה חלקית כמחנכת יסודי? ומה אני אעשה בשאר הזמן?
ולמה אני רוצה את זה?
- עבודה עד שעות הצהריים ואז אני פנויה.
- יכולה לממש את הילדותיות שבי, את היצירתיות.
- פוגשת ילדים בשלבים מאוד קריטיים של עיצוב הזהות שלהם, ויכולה ממש לעזור להם ולהיות שם בשבילם.
- יש קסם בעבודה עם ילדים שלא נמצא בשום עבודה אחרת באמת.
- הם אמיתיים, והם מלאים ברגש, והם מקסימים ומראים אהבה, אם יודעים איך לגשת אליהם נכון.
אולי הדבר שאני תמיד אהיה הכי טובה בו הוא ללמוד וללמד?
אין לי מושג...
רגע לפני שתראו את האירופאים ושאר המוזרים 🤪
מפזזים באירוע הלא ברור הזה שנקרא אירוויזיון 🕺
ונוס ואני מזמינות אתכםן לשידור השווה ברמות שלנו. 🎤
🎷🍬 ונוס וסטורי עושות את הכלוב ✨👑
מחר, 20:00 בערב.
מעניין אתכםן שנדבר על משהו? שאלות מהקהל?
תרשמו לנו כאן, מבטיחות להתייחס להכול ;)
רגע... אבל האביב הגיע כבר. לא רק שהוא הגיע, הוא תכף נגמר. הקיץ מגיע.
אני עייפה ממש. ממש. עייפה כל כך שאין לי כוח לכתוב.
אז מחר יהיה יום חדש. יום יותר טוב מקודמו.
מחר אני כבר אתפטר...
להוכיח.
לרדוף.
להישבר.
להיפרד.
לנסות.
להתבלבל.
להישאב.
לאבד.
לחזור.
ואם החיים שלי הם ספירלה, חוזרים על עצמם במעגלים... כל פעם קצת דומים, קצת שונים.
לאיזה שלב הגעתי הפעם?
הכתיבה היום קשה לי. נראה לי שהיא קשה לי באופן כללי לאחרונה. המלחמה הייתה תקופה מאוד קשה, בעיקר בבית עם המשפחה. אבל היא גם נתנה לי הפוגה לרגע מהחיים שקורים שם בחוץ. המסגרות אליהן אני מחויבת, בגדול - העבודה. נתנה לי הפוגה מהתפקידים שלי שם, מהאנשים איתם אני עובדת, מהדברים שאני עושה.
ונשאלת השאלה... מה בכלל אני עושה שם? בסופו של יום, והאם אפשר לחוש את מה שעשיתי? האם יישאר איזשהו זכר, או חותם? קרוב לוודאי שלא, וגם אם כן הוא יהיה מינורי.
בשבוע שלם של קייטנת פסח אחת בשנה שעברה, חוויתי יותר שמחה, קושי, אתגר וצחוק ובעיקר השראה וFLOW, יותר מאשר 6 חודשים שבהם אני עובדת שם.. במקום ההוא.
עבדתי במקום נוצץ, עתיר משאבים, עם משכורת טובה, ולא חסכתי שקל. ומה לגבי למידה? למדתי אולי איך לתפעל מערכות. למדתי איך לפעול מול אנשים שונים.
אבל... כמעט ולא הייתה לי יצירתיות, לא אהבתי כמעט שום דבר שם, ולכן גם אף פעם לא התחשק לי להישאר אחרי שעת הסיום.
וכל כך התאמצתי. כמה נסיעות נסעתי. בכיתי לא מעט. נפגעתי. אבל כל פעם מחדש התאמצתי לא לוותר. עדיין לא.
מיותר לציין שהייתי צריכה לבקש בכל פעם אישור לצאת, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. יש דברים כואבים מדי.
האם המקום כבר מוכתם? אולי. האם אני רוצה לעבור למרכז? מסתבר שלא. כל פעם מזדמנת לי הזדמנות ואני עדיין לא רואה את עצמי בגוש דן.
בקורפורייט הגדול מאבדים את הקול שלך.
אני כל כך עייפה שלא בא לי אפילו לכתוב. כל כך מבולבלת שאני לא מצליחה לסדר את המחשבות. מוצפת.
העיקר לעבור את זה. לא?
להיכנס במערבולת עד הסוף. לתת לה לסחוף אותי הלאה. ואז לצאת מהצד.
קרו הרבה דברים בשבוע שעבר בעבודה. כאלה שלקחתי איתי לסופ"ש. ולמרות הכול, הגעתי השבוע לעבודה, והמשכתי בשלי.
אני מתמודדת עם הכול, לא מוותרת. אפילו מצליחה לחפש עבודה אחרת בזמן שאני בזו. הרגעים שאולי בעבר הייתי נפגעת בהם או מתעצבנת, מתועלים היום להגשת קורות חיים.
אבל אני לא יכולה שלא לחשוב, לאן אני הולכת מכאן?
רגע אחד אני חושבת לעצמי שאולי רק עוד חצי שנה כמו זו... אני כבר מכירה את האנשים, ואת העבודה. ויש לי היברידיות וגם סיבוס. באמת מהבחינה הזו חיים נוחים.
אבל אם כשאני מגיעה למשרד אני מרגישה קור ושנאה מקפיאת עצמות, בין אם היא אמיתית או מדומה - מה שווה כל זה?
בשבוע שעבר שמעתי את המנהלת שלי מדברת עליי בעקיפין מאחורי הגב. היא לא ידעה שאני במשרד. היא מראיינת עכשיו עובדות חדשות, אני מניחה שבקרוב נכיר את העובדת הנבחרת. ישבתי על הספה במשרד ונחתי מהשעות הארוכות שעבדתי על המחשב.
שמעתי אותה שואלת את הקולגה שלה אם יש לו את הקורות חיים (לקראת הראיון). הוא, בזמן שהוא גולל בטלפון, אומר לה שלא, ושתקפיץ לו אותם. היא אומרת "אני כבר לא יודעת מי זה מי" קבורה עם הראש במחשב כמו שהיא אוהבת להיות. אני לא יודעת איך הם הגיעו להמשך השיחה, אבל שמעתי אותה אומרת "אני רוצה מישהי שרוצה לעבוד. שרוצה לתת שעות. לבוא לכאן 5 ימים בשבוע. שלא יוצאת כל 5 דק' להפסקה". והיא אמרה את זה בטון... אמיתי. כנראה גם עצבני. אבל זה הכי אמיתי ששמעתי. וידעתי שכל מה שהיא אמרה מכוון אליי (בכל זאת, העובדת היחידה שתחתיה). כששמעתי את זה, הלב שלי פעם מהר מאוד. נמלאתי חרדה. רציתי שהיא תדע שאני שם.. אז אמרתי בקול חלש "[השם שלה] את רוצה שנשב על הדברים ששלחתי לך?". באופן אירוני, אני סיימתי את העבודה שלי וחיכיתי לתשובות ממנה. משם עבדתי עוד 3 שעות רצוף. אחרי שבכיתי כמובן ודיברתי עם חברה בטלפון. התרכזתי בעבודה שלי ועל אף האווירה הקשה והקושי הרב אפילו להסתכל לה בעיניים, המשכתי.
אולי באותו רגע, כשהיא לא יודעת שאני נמצאת שם, לראשונה ראיתי ושמעתי מה היא באמת חושבת עליי. בלי המסכות, בלי הצביעות. נכון, היא לא אמרה דבר וחצי דבר על האופן שבו אני עובדת (אני יודעת שאין מה להגיד, להפך). היא רק ביטאה בצורה מסוימת את אי-השביעות שלה ממני. כי הפסקתי לרָצות אותה. בהרבה מובנים. אבל מה שכן, לשם אני לא ארגיש שייכת. אני יודעת את זה.
לפני כחודש היה לי סיוט עליה. חלמתי שאני מגיעה למשרד, ופוגשת אותה ואת העובדת השנייה. חלמתי שאני מגיעה למשרד בצהריים, בזמן שכבר מצאתי עבודה חדשה. לא ברור למה. אבל כשהגעתי ופגשתי אותה (המנהלת), היא הייתה מפחידה. ואני זוכרת שהיא אומרת לי "מה אני צריכה לעשות כדי להעיף אותך מפה?", והיה לה מבט מפחיד. והיו עוד כמה אלמנטים. אבל המשפט הזה נשאר לי. לא שאני חושבת שהיא בנאדם רע, פשוט יש לנו השקפות שונות וקצת נתקענו אחת עם השנייה. היא לא יכולה לפטר אותי כרגע, אני עוד לא יכולה להתפטר. היא פגעה בי הרבה שלא במתכוון, זה לא משנה את העובדה שנפגעתי. לא יהיה אמון, ולא יהיו לבבות, ולא יהיה צחוק כנראה. שיהיה.
אתם יודעים, בזמן שאני כותבת את המילים האלה, אני נזכרת במי שאני ומה שאני. ולא אחת, ולא פעמיים, שאלתי את עצמי בשבוע האחרון - מה הגבול שלי כאן?
מתי אני אגיד להתראות למקום הזה?
אני יודעת מה אני מקבלת מצד אחד - מסגרת, שכר, תנאים, באיזשהו מקום גם יש לי חיבה קלה למה שאני עושה, וחלק מהאנשים שאני עובדת איתם.
אבל מצד שני... נסיעות ארוכות מאוד, לחצים, הרבה פעמים תחושה שאני לא בסדר, אני לא מעריכה את המנהלת שלי, אני לא לומדת, אני לא מתפתחת. לא מקדמים אותי לעוד פרויקטים. רוב העבודה שלי מסתכמת על המחשב. אין לי פגישות של חשיבה או שיח. קשה לכתוב את הדברים האלה. קשה מאוד.
כשהייתי בחטיבת הביניים, אולי התקופה הכי קשה בילדות, צילמתי את התמונה הזו והבאתי אותה לקורס צילום שעשו לנו בבית ספר אחרי הלימודים.
מבחינתי זה היה לתלוש פרח ליד הבית ולצלם אותו מקרוב. אני אוהבת פרחים, ואוהבת אותם מאוד מקרוב. תמיד צילמתי אותם ותמיד אצלם.
אז הראיתי את התמונה הזו למורה לצילום, והוא הראה לי זוית שלא ראיתי קודם. הוא גרם לי לחשוב מה קורה בתמונה, ואולי הפרח היפה הזה, הוא בעצם תלוש, על החול. מוטל שם.
מאז הסתכלתי על התמונה הזו אחרת, והיא סימלה בשבילי את ההתמודדות עם כל קושי. לא משנה כמה פעמים אני נופלת, מרגישה מוטלת על הרצפה הקרה. אובדת עצות, כיוון או דרך. אני קמה. הפרח הזה מסמל את רגעי הקושי הכי גדולים.
וזה שלאחריו את הרגעים שבהם אני קמה:
את שתי התמונות צילמתי באביב 2014. והצגתי אותם בתערוכה שערכנו בסוף הקורס. זה היה ממש מרגש ונעים בשבילי.
וצירפתי את הציטוט הזה:
רובנו חובשים כל חיינו מסכה חברתית המסתירה את האני האמיתי שלנו. במקום להציג את כל קשת הצבעים של האנושיות שלנו, אנו מתאמצים ליצור לעצמנו דימוי של האדם שאנחנו חושבים שהעולם רוצה שנהיה. וכך במקום לחיות את החיים שנועדנו לחיות- אנו חיים את חייהם של אחרים. החיים שאתם חיים היום לא חייבים להיות החיים שתחיו מחר. הבחירה בידכם.
זה מזכיר לי שפעם הייתי כותבת דברים בלי אף מכונה שתעזור לי לכתוב. היה לי קול משלי. הייתי ממש טובה בכתיבה, ועודני. ואני מאוד מפחדת שהבינה המלאכותית תנוון לי את זה. תהפוך את המילים שלי לעוד שורה חסרת אופי.
לאחרונה נזכרתי במשפט הזה, ובתמונה הזו. אולי כי היא הייתה שומר המסך של המחשב שלי. ואולי לא. אני כבר לא זוכרת. אבל כתבתי לי על פתק את החלק האחרון: החיים שאתם חיים היום לא חייבים להיות החיים שתחיו מחר. הבחירה בידכם.
ובחודש האחרון שהיה קשה מנשוא, והביא אותי לרמות חדשות של כאב, עצבים, תסכול וסבל - כל יום הסתכלתי על המשפט הזה, והצלחתי לראות קצת אופק.
היום אני לבד בדירה שלקחתי לי לחודש הקרוב. לחשוב, לישון, לכתוב. להנות מהשקט. לתכנן את העתיד. להנות מהווה.
אתמול הרצתי לעצמי בראש, ברגע מאוד קשה, כמה דברים טובים בחיים שלי. ויש הרבה. אבל יש גם הרבה לשנות, להתפתח ולהתקדם. דבר אחד שהבטחתי לעצמי הסופ"ש זה לחזור להתאמן. אז מחר אני אסע לחדר כושר. הגיע הזמן. :]
ערב נעים 💕
*ישראליות.
אי אפשר בלי קישור לשיר האלמותי:
לילטוב
#חופש פסח התחלתי
ירדתי למדבר, או שמא עליתי.
ברחתי מהאזעקות, מהבית, הבלאגן, העבודה, החברות, הדייטינג, והbreaking up שאופפים את חיי. גם מהטיפול, חיפוש העבודה, העישון, והמחשבות הבלתי-הגמרות.
באתי לכאן בראשון עם תיק גב, תיק צד ותיק בד. אחה"צ. נסעתי בתחבורה ציבורית ונהניתי להרגיש טמרפיסטית שוב. ידעתי שאני רוצה להספיק לראות את השקיעה המהממת שאפשר לראות במקום כזה. הלכתי לישון באותו ליל ראשון, עייפה. הפעם גם הרגשתי את זה בגוף. לא רק בראש.
בבוקר שני קמתי ו... שקט. זה כל מה שרציתי. להרגיש את החופש מהכול. מיד הסטתי את הוילון והמדבר נגלה אליי. פעם הייתי אומרת שצריך לרדת למדבר לפחות 3 פעמים בשנה.
במהלך היום עשיתי מדיטציה, דיברתי עם חתיכי בוידאו וגם הייתה אחלה אורגזמה. חתיכי הפתיע והביע רכושנות כלפיי ואני חייבת לומר שהצד הפרימיטיבי שלי מאוד אהב ונדלק מזה. הוא עוד אומר את זה בטון קצת ילדותי, ואני ממש מחכה לראות את הגבר שהוא יהפוך להיות לידי בקרוב.. כשירכוש ביטחון.
משם המשכתי למפגש עם חברה ותיקה מהעבודה הקודמת, הכרחתי אותה להישאר איתי כמה שהיא יכולה וכך שעה אחת הפכה לשלוש, כולל ארוחת צהריים של חומוס ושאר דברים טובים ואחר כך טיול קצר לאורך המצוק ושיחה עמוקה ונעימה. כשנפרדנו הרגשתי קצת חלשה, אז פינקתי את עצמי בגלידה מקומית שהייתה בכלל לא רעה.
משם הלכתי לדשא, כי הייתה שמש מהממת וטובה של אחה"צ. הרגשתי את החום נספג בתוכי ומרגיע. וזה היה רגע באמת מאושר.
כשחזרתי לחדר, התקלחתי וניסיתי את המלון שלידי. הלכתי לבדוק אם הבר שם באמת פתוח כדי לאכול ערב, אבל משראיתי שהכול סגור, המשכתי למרכז המסחרי ואכלתי משולש פיצה פריפריאלי ב16 ש"ח. נחמד.
אחר כך שמעתי מהצד השני שלמהמקום את I'm on fire של ברוס ספרינגסטין, ומאחר ואני ממממש אוהבת את השיר הזה, לקחתי את עצמי והספר שלי לבר שהשמיע את השיר הזה. ישבתי לי שם שעה ארוכה וקראתי.
והמילים מהספר שקראתי חלחלו והדהדו לי.
ספק אם באמת אצליח ליישם את מה שקראתי, אבל עצם המודעות שיש פתרונות, או דרכי הקלה על דברים מסוימים, אפילו רק מסיפורים של אחרים, עוזרת מעט.
אחרי קצת קניות, חזרתי לחדר החמוד שלי וראיתי טראש בטלוויזיה כמו שאני אוהבת. פטפטתי גם עם חברה טובה בוידאו. שתינו מנסות להתגבר על פרטנרים קודמים, ושאלתי אותה שאלה, אם היית יכולה לומר לו משהו, מה היית אומרת?". הבחור שהיא יצאה איתו נעלם לה די בחדות, ללא קלוז'ר. כבר כמה זמן אני רואה שהיא מתקשה להתגבר, ורציתי שלפחות היא תהיה בתנועה כלשהי. אז עודדתי אותה בסופו של דבר לשלוח לו כבר הודעה ולהפסיק לעשות מזה כזה סיפור דרמה ;)
ואז היא שאלה אותי, מה הייתי אומרת להוא. ו.. אמרתי כך: "הייתי אומרת לו, שהוא ילד מטומטם. וחבל שהוא לא רואה מה היה לו בידיים. ו.. שכמה שניסיתי להוציא אותו מהראש, לא הצלחתי. אבל זה בסדר, כי אני אוהבת אותו. (אז הרגשתי את הדמעות עולות) ו... אני מתגעגעת.
זה סופו של הסיפור לבינתיים.
עם זאת, הגעגועים והאהבה אליו כבר לא גורמים לי לתקיעות. אני בתנועה. לגמרי. מתקדמת, חושבת, משתפת. מכירה אנשים חדשים מדי יום, ועוד שכבות בתוכי.
עם כמה שאני אוהבת הרבה בחוץ, אני זוכרת לאהוב את עצמי. ולהיות החברה הכי טובה שלי. היום בא לי קצת לדבר עם עצמי ולשמוע מה המשאלות הפנימיות שלי. מעצמי. לראות איך אני יכולה לשפר, להקל, להרגיע.
מקווה שהיום הזה יביא איתו עוד הזדמנויות חדשות לחשיבה, לכיף, לשמחה. ולתכנון החזרה הביתה באופן רגוע.
ו.. הארכתי בעוד לילה את המסע שלי :)
בונוס תמונות:
עברו עליי 24 שעות מאוד משמעותיות. ואולי אף יותר. אבל מאז הטיפול הרגשי של שישי, הרגשתי תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן. היה לי Flow, והיזכרות מתוקה בעבר, והשראה.
זה גם מה שאמרתי לה באותה הפגישה, ש... אולי נזכרתי קצת במי שאני. "לפני כמה חודשים לא יכולת לדבר ככה", היא אמרה וצדקה. הייתי אז במקום אחר לגמרי מבחינה רגשית.
מקום אבוד, פוחד, חושש וחרד. הצעדים היו תקועים ולכל כיוון שהבטתי היה תמרור עצור. קפואה בזמן.
אני לא אשכח את אותם ימים מול הטלוויזיה. מכבה את המחשבות. קמה עם חרדות והולכת לישון עם חרדות, ובין לבין, צופה בטלוויזיה. שעות.
עצובה. מדוכאת. לא יודעת איך אני יוצאת מהמצב שנקלעתי אליו. בקושי עונה לחברים. לא רוצה להיפגש עם אף אחד.
שבורת לב. נטושה.
אבל תמיד ניסיתי לזכור שאני החברה הכי טובה של עצמי. ואני אוציא את עצמי מהמצב שנקלעתי אליו. כמה זמן שייקח.
ולאט לאט, זה מה שעשיתי. נלחמתי בהכול. ולא ביד רמה... בשקט.
ובפגישה האחרונה דיברתי קצת על המשפחה, אבל בעין שונה הפעם. יותר מרוחקת, לטובה. הייתה לי איזושהי הבנה שהמצב הנוכחי הולך להיגמר בקרוב. אני הולכת לעזוב. אמנם, רק כשארגיש בטוחה לגמרי לקחת את האחריות הזו שוב עליי. אבל... זה יגיע. זה קרוב וממשי. ואפשרי כל כך. זה תלוי רק בי.
דיברתי גם על הצדדים האחרים שלי במשפחה, אלה שלא ממש בקשר איתי. הצדדים היותר יצירתיים, שתמיד רציתי להזדהות אליהם.
המטפלת הופתעה לשמוע על הדברים.
דיברתי גם על כך שחסרה לי פלטפורמה לביטוי וליצירה. שחסרה לי אמנות בחיים באופן כללי. שאולי הבלוג כאן... והכלוב, כבר לא מספקים לי את מה שסיפקו בעבר, והייתי רוצה לחפש עוד מקומות לבוא לידי ביטוי. יותר ממשיים וקצת פחות עם נופך אפל ותחושה שאני עושה משהו לא בסדר.
ו...
בסוף היא שאלה אותי, ומה עם [...]? איך מתקדם איתו?
התחלתי לענות ולספר קצת, אבל זה כבר היה סוף הפגישה. אני לא אוהבת להיכנס לנושאים חדשים רגע לפני הסוף. תמיד שומרת על עצמי. מנסה.
אחרי כמה משפטים עצרתי ואמרתי... "אני לא רוצה לסיים את הפגישה בו. אני רוצה להישאר עוד קצת עם עצמי".
זו הייתה פגישה משמעותית כי דיברתי על מרכיבים מהותיים בזהות שלי שמאוד מופרדים בסביבות השונות של חיי. ונשארתי עם איזושהי משאלה, לחבר את חלקי הפאזל האלה קצת יותר למשהו אחד שלם. לא להיות מולו כך, ומולה ככה, ומולם ככה. להיות אחת, שהיא די דומה לעצמה, בכל מקום. שלמה.
תיארתי לה, שיש עולם אחר, שאני עוד חוששת לפתוח את הדלת אליו. בעולם הזה, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, שלמה עם עצמי. הדעות של אחרים ובטח של המשפחה לא מעכבות אותי, או מעסיקות אותי. אני פוגשת אנשים מיוחדים מדי יום. כאלה ששלמים גם הם עם עצמם. אני לא מתעסקת בשטויות כמו אלה שבעבודה הנוכחית, אלא... יוצרת. חיה את עצמי. חופשייה.
אני עוד לא שם. אני עוד מפחדת לפתוח את הדלת הזו. אני עוד קצת מפחדת מעצמי אפילו ומהדברים שאני מצליחה לעשות בחיי...
וטוב שכך, אולי. אחכה עוד קצת לפני שאפתח את הדלת הזו.
ומי יודע, אולי אני כבר שם?
אולי כבר פתחתי את הדלת הזו בלי לדעת? ואני פשוט לא מכירה בעולם הזה. אולי מדחיקה שזה כבר קרה מזמן. אולי ניסיתי לשכוח הרבה זמן מי אני כדי להתאים את עצמי לסביבה, לחברה, למשפחה, לחברות... אבל, גם ראיתי שזה לא עובד. לא רק שאני נשארת כמו שאני, אני גם מצליחה להסביר את עצמי ולספק מספיק סיבות הגיוניות למה אני מתנהלת כמו שאני.
אז... השינוי הזה, שאני מבקשת, אולי במילים אחרות, לראות. איך הוא נראה? מה הוא כולל?
נראה לי שאני יוצאת לברר.
לקחתי חופשה מראשון עד שלישי ואני יורדת דרומה לראות מדבר. המדבר מדבר, רק צריך להקשיב לו. ואני ממש טובה בזה.
אני מצפה לשקיעות יפהפיות, לשעות של שקט ורוגע, לפגוש חברה טובה ואנשים חדשים. לאכול את האוכל שלי בשקט, בלי הפרעות. להתפנק על משהו טעים. לישון במיטה בחדר שקט, שבו אף אחד לא מפריע לי. לקרוא ספר, לצייר בצבעי מים. זה כל מה שאני רוצה.
