|
|
|
למה את כבויה?
אני לא ...
אני רואה בעינייך
משהו שם עצוב.
מחייכת.... הוא מכיר אותי, יודע.
שנתיים שאני אצלו.
בין מריחת הצבע, המבט במראה
שואל מה קרה?
מחייכת... הכל תקין משקרת.
מבולבלת עם עצמי
המצוי והרצוי באנדרלמוסיה.
נשאבת לאין בורחת מהיש.
מחייכת למראה ואומרת לו כמה הוא כשרוני.
תכבוש את המחשבה שלי
תכבוש את הרצונות שלי
ורק אז תזכה בישבן שלי
בגוף שלי, בכולי.
האם קיים כזה?
לפעמים בא לי להסיר מעלי
את כל העדינות, את כל הבישנות
ולומר לך שאתה חתיכת מנוול.
לפעמים בא לי להשליך לצד
את הנחמדות שלי, את ההתפשרות
ולצעוק לך לך לעזאזל.
בינתיים עומדת בצד ובוהה.
עטוף אותי בין ידייך
תכבול את נשמתי
תקח את רצונותי
ותעשה כבשלך.
תעצור את האסרטיביות שבי
תן לי להיות כנועה לרצונך.
תרסן את היצר
ותקבל את הילדה.
נכנסת, יושבת... קפה
מספרת לך על התחושות רגשות
ואתה מקשיב
בוחן אותי בעינייך
יודעת מה הן מביעות ומתעלמת.
זה לא שם. קבענו. לא ילך.
ידידות נטו. קפה. שיח. פורקן של מילים.
מדברת ואתה מקשיב.
מנסה לחבק... אל תיגע
זה יגלוש. אנחנו לא שם.
מורידה את ידייך.
אתה מכיר את חולשותי.
מכיר את כולי ככף ידך.
מבקשת גם לא לחבק.
תדבר, תאמר... תביע.
ואתה שותק ומבקש רק להקשיב.
תדבר.. תאמר ... תשתף שלא ארגיש לבד.
ואז מגיע תורך.
מספר ... המילים לא מפסיקות לזרום.
באתי מוצפת נפשית
וגליתי שגם אתה כמוני.
פורקן של מילים.
תשפוך חבר יקר, תאמר.
הקשבתי, לא דברתי.
נתתי למילים לצאת.
הזדהתי כמסתכלת במראה
כמי שמסתכלת במראה של עצמה.
דיברת אותי בלשון זכר.
ההרס העצמי. הלהיות דווקא במקום שפחות רצויים.
במקום שפחות רוצים אותנו.
להיות שם בכדי לנסות לכבוש. להצליח. לסמן תמטרה.
זה היה קפה של בוקר... לא יותר.
פורקן הנפש!
סקרנית כבר מה יהיה אם יהיה כשיהיה
אבל לא יהיה... אני כבר לא שם.
חלף. התכופפתי נמוך, הכי נמוך
והתעצמתי. קמתי.
מרגישה כל כך מלאה.
רעדתי, דמעתי, נגבתי
התפרקתי בסתר
והרכבתי הכל מחדש.
לא יהיה ... אני כבר לא שם!
ושמבט יצתלב, אחייך
אולי קצת יצבוט בלב
אקח סיגריה להתאושש
ואמצא נחמה בשיח אחר.
מחייכת... מאושרת.
תודה ❤
תודה על המקום השקט כאן. תודה על הפינה הנוחה שניתן לפרוק בה.
אתמול נגעתי בקופסאת הפתעות, היום מרגישה כנרקומנית שלא קבלה את הסם ( לא נוגעת בסמים!)
החוסר בהצלפה, בצריבה, בכאב כל כל משפיע על המצב רוח.
מרגישה שבא לי לבעוט בכל אשר יתקל בדרכי.
🥴
שישי הזייה ודמעות הצחוק עוד יורדות. האלכוהול זורם ואיתו סיפורים מחיי הזוגיות והאינטימיות של בינו לבינה.
4 זוגות וכל אחד פולט, מספר, חושף.
היא (אחת החברות) מספרת על מתנה שהחצי שלה קיבל, מתנת יומולדת מחברים לעבודה... צוחקת נבוכה ומתחילה לתאר קופסא עם כל מיני דברים "מוזרים" ואני יושבת וצוחקת... היא ממשיכה לתאר מנקודת המבט שלה. עיגול קשור, שוט סוסים, משהו לא ברור כמו קליפסים ואני צוחקת... האלכוהול עשה בגופי את שלו.
בקשנו ממנה להביא תקופסא, היא מביאה קופסא, פותחת וכל אחד מנסה לגעת, למשש, לנחש... השוט היה הכוכב... כולם רצו להתנסות (מתתי להסתובב להבליט ישבן ולתת להם תדבר האמיתי, אבל... חברים והחצי... אז התאפקתי עם ריר שנוזל בשפתיים וחוסר תחושת צריבה בישבן).
קשקושים קשקושים ניחושים מה כל דבר, האלכוהול המשיך לזרום בכוסות ולגוף ואני בטבעיות לקחתי תמושכות, סליחה את קופסאת ההפתעות לידי והתחלתי להסביר...😱😱😱. הלם, שקט בקהל... כולם מקשיבים, מצבטי הפטמות עם הפעמונים בקצה היה שבירת ההלם...התנועה עם האצבעות להקפיץ תפעמונים גרמה לכולם למזוג כוסית נוספת... גאנג, מחסום פה אני מסבירה, לא סתם כדור.... והקולר הוא מתנת הוקרה....יש לו משמעות או סתם לטיול ביתי.
תמה שעה וחצי של הסבר ללא הדגמה בלייף 🤣🤣🤣 ואז חברה שלי התמימות אומרת.. "רגע דיאנה אני לא מבינה, מגיל הטיפשעשרה את עם החצי שלך שיחייה, מהיכן כל הידע?"
נשבעת... לא מצמצתי, לא גמגמתי יישרתי מבט ואמרתי לה - ככה זה שקוראים הרבה.
והתחושה... או בעצם הרטיבות מהולה ברצון של כאן ועכשיו לחוות, לחוש, להרגיש תצריבה תכאב ....
הקופסא נארזה וחזרה למקומה היי שם למעלה בארון.
אמרו חכמינו - אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.
בא לי שתיגע במקום שאף אחד לא נגע
בא לי שתבקר במקום אחר.
תחושה, מגע, סוחף.
שניים בריקוד של שתיקה.
אנחה, חבטה, הצלפה,
קול שריקה שמפלח תדממה.
שניים בתנועה.
בא לי שתיגע במקום שאף אחד לא נגע
לעוף במחשבה
להתמסר לתשוקה.
מבחירה תקעתי את עצמי בבית
הכנסתי את עצמי למרחב האישי שלי
למטבח ... מבחירה.
שלחתי את החוקי לחבר
ומצאתי את עצמי
מבחירה
תקועה במטבח עם ים של תמונות
שחברים שולחים מהטבע
מהים, מהפריחה והנוף.
ואני תקועה במטבח
בנוף הסירים.
זימת שבת? מערבבת...
מערבבת את התבשילים
מסניפה את האדים.
וכן... מצטערת שלא נהנתי להזמנה
ללכת לים עם חברה ובירה קרה.
מערבבת ומסניפה.
