סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

היסטוגרפיה של חיי

בעצם הסיפור הוא אותו הסיפור, זאת רק הזווית שלי.
לפני 3 שנים. 29 במאי 2020 בשעה 8:56

בשנה האחרונה גרתי בדירת שותפים עם ידידה קרובה.

זאת חוויה מאתגרת יותר מסתם דירת שותפים, עם שותף רגיל אפשר לריב ולהתעקש יותר כי אתה לא מפחד לחרב חברות.

אבל פה, פה זה שיעור בהבלגה וקבלה. היא לא בן אדם קל, יש לה הרגלים מסויימים שיכולים לשגע פילים.

וגם אני בטח לא מלאך ולא שרף. גם לי כמו לכולם יש מיליון דברים קטנים ומעצבנים.

למזלי שנינו כבר ילדים גדולים, בוגרים במידה, ככה שבמשך השנה היו לנו רק שני ריבים.

אחד ממש בהתחלה כשהיה צורך בהצבת גבולות ועוד אחד לא מזמן לקראת סוף החוזה(כנראה שנינו היינו צריכים להוציא דברים שהבלגנו עליהם במשך השנה)

בסך הכל לא רע, שני ריבים בשנה ולא חירבנו את החברות ביננו על שיט טכני של ניהול הדירה.

 

יש דבר אחד קטן גדול שהפריע לי ועדיין מפריע לי בשתופה, היא לא יודעת להתנצל.

אני אוהב אותה אהבה(אפלטונית) רבה, היא כמו אחות בשבילי. אבל זה שהיא לעולם לא מתנצלת, זה מעצבן.

הרי אי אפשר לגור עם אדם אחר לאורך זמן בלי לעשות מדי פעם משהו שמצדיק התנצלות.

אבל היא בחורה עקשנית. אמא שלה שתחייה עשתה עלייה מספר בילדות.

היא היתה דורשת ממנה להתנצל על כל מני דברים שהשותפה לא הרגישה שהיא צריכה להתנצל עליהם.

והיא היתה מתעקשת לא להתנצל בכח, כמו שאתם יכולים להבין היחסים שלה עם אמא שלה לא הכי בריאים.

במיוחד לאור טרגדיה משפחתית שקרתה להם כשהיא עוד היתה ילדה.

אני חושב שזאת הסיבה שהיא כל כך אנטי התנצלויות. מבחינתה התנצלות היא אקט של כניעה וסימן לחולשה.

היא אפילו לא שמה לב כשהיא בסיטואציה שמצדיקה התנצלות. 

ואני, אני מאמין שהתנצלות שהיית צריך לבקש לא שווה כלום.

 

זאת הסיבה שלא נענתי לגישושים הרומנטיים שלה.

זה דבר אחד לוותר על התנצלות שמגיע לי מידידה/שותפה אבל דבר אחר לגמרי לחיות בזוגיות כזאת.

ומה יהיה עם נביא ילדים? היא תגדל אותם באותה עקשנות גאוותנית שבה גידלו אותה.

מה הטעם להביא ילדים לעולם רק בשביל לגדל אותם עם אותם השריטות שיש לך?

אני את ילדי העתידיים אשאף לגדל להיות אנשים שלמים ויציבים ממני.

לא עשיתי את כל הטעויות שעשיתי רק בשביל שהדור הבא יאכל את אותו החרא.

להם יהיה חרא משלהם בתקווה פחות מסריח מהחרא שלי.

 

אני כבר חודשיים יושב בבית מחלים מפציעה בכתף ככה שזמן לחשוב, ברוך השם, לא חסר.

עם כל המחשבות האלו לא יכולתי שלא לעשות השוואה למישהי שהכרתי פעם.

המישהי הזאת היתה מתנצלת סדרתית, לפעמים זה היה נדמה כאילו היא מתנצלת על עצם הקיום שלה.

הייתי מתעצבן עלייה כל פעם שהיא היתה מתנצלת בלי הצדקה ובאמת עם השנים היא התחילה להתנצל פחות.

אני לא יודע אם זאת היתה השפעה שלי עלייה או השפעה של אחרים שאמרו לה דברים דומים. 

בכל מקרה לקראת סוף הקשר שלנו היא כבר היתה מתנצלת הרבה פחות.

הכרתי אותה כשהיא עוד היתה צעירה מאוד, כבר אז היו לה את השריטות שלה ואני עוד הייתי ילד(אומנם בשנות ה20 שלי אבל בראש עדיין ילד)

עשיתי איתה כל כך הרבה טעויות, פגעתי בה ואני מצטער על זה צער גדול.

אם הייתי יכול לחזור אחורה, הייתי נותן לעצמי סטירה מלצלצת ניעור חזק ואומר לעצמי להתנהג אלייה אחרת לגמרי.

אבל הטעויות שעשיתי הם שלי לנצח וכנראה שאין באמת איך לבטל אותם ניסיתי להתכחש ניסיתי להילחם אבל בסופו של דבר אחרי שהיא דחתה את הגישושים הרומנטיים שלי פעם אחרי פעם אחרי פעם במשך שנים, הבנתי שהברירה היחידה היא לשחרר.

זה היה לפני שנה, בסמיכות לכניסה לדירה עם השותפה. 

לא היה קל לשחרר, דרש ממני ערב של שכרות מוגזמת והקאה של לזנייה על רצפת השירותים.

אבל הכל עובר בסופו של דבר וזה לא שונה, אותו הדבר.

 

רק דבר אחד מצער אותי, 

קיוותי שאחרי שאני אשחרר היא גם תשתחרר ותעלה על מסלול חיים טוב יותר.

אבל היא פשוט מצאה אנשים אחרים שיפגעו בה, אולי זה מקרה מהסוג של "יותר מאשר שהעגל רצה לינוק, הפרה רצתה להניק".

אולי אם היא לא היתה מכירה אותי היא פשוט היתה מכירה מישהו אחר שהיה פוגע בה?

אולי זה בלתי נמנע, כמעט גורל, אנשים מסויימים נכתב להם להיפגע?

כנראה שאני חושב את המחשבות האלו רק כדרך להתמודד עם רגשות האשם שלי עצמי.

 

כנראה שבסוף עדיף להתנצל פעם אחת מיותרת מאשר לפספס התנצלות מתבקשת.

כמה שהיא השפיעה עלי, כמה שיעורים בחיים היא לימדה אותי(או שיותר הוגן להגיד שאני למדתי עליה?)

וכמה שאני השפעתי עלייה.

כל אחד/ת מאיתנו נושא/ת בתוכו/ה חתיכה של האחר.

ואני, אני מתנצל ומצטער שלא היתה לי חתיכה טובה יותר מעצמי לתת לך.

סליחה