שעון חול של מילים

של זוג מולי, הוא והיא מתמסרים אלי,

אני אוחז בידיהם,ומציב את גב אל גב, בחבל הראשון אני משתמש כדי לקשור שדרה, ימין שלו אל שמאל שלה, מכפות הידיים החבל מטפס ומסיים בלולאה המהדקת את החזה של שניהם אחד לשני.

יד מורמת את על, ואני עוזר להם לשכב על צידם, כשידיהם הקשורות מתחת לראשם מציבעות למעלה.

חבלים נוספים כדי לקפל רגל עליונה, לקשור יד חופשית לקרסול, ולמשוך אל חזה, ומהגע המסיים, למצוא דרך לגעת קרסול בקרסול.

וכך הם מונחים בפני, מפוסקים, עכוזים, זקפה וכוס, ורגליים יוצרות לב של ילדים, והוויתם לרשותי.

לא עוזר

שקט

ריכוז

ועייפות

-----------------



שירה זולה ויין טוב, טוב היין למילים, אך המילים לא טובות,

מערכת יחסים בסטריאו, מערכת סטריאו באזניים, רעש במוח.

שורה של שקט ללא מילים מתפוצצת בהברות רועשות,

ואני אוהב קטן רחוק קרוב יותר מתמיד

ומתקדמים מגיעים למקומות חדשים,
ובעיות חדשות לא צפויות,
אבל לזה לא ציפיתי,
כלל.


אני אפילו לא יודע איך להתייעץ בנושא , ואת מי לשאול בנתיים.

תודה לאל על האינטרנט, הולך לקרוא

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=37233&blog_id=13096

הטוב ביותר שכתבתי לטעמי.

והאהבה שהייתה ועודה, אני לא מצליח למחוק את הבלוג הזה.

והגיע הזמן, זה אפילו בוער.

וכמעט כבר עניתי בשמי האחר לתגובה.

אבל הבלוג והאיש שמאחוריו, ממתינים למילה, שלא באה.

כתבתי פעם על מספר האהבות, אבל האהבה למי שהפכה חברה, למי שהייתה ונותרה זו שידעה לתת כתף ועידוד, בניגוד לכול האחרות, נשארת כמו שהיא.

באופן מפתיע למרות הקלות, אין לי את האומץ להרים טלפון, ולהגיד שלום.

http://www.modelmayhem.com/1253396

http://nikkirouge.wordpress.com/2010/02/12/ge-we-bring-good-things-to-life/

כמעט בכול אספקט אפשרי,
יש לאן להתבונן, יש דרך ברורה,
הויא כזו שיחלתי לה,
כזו שעמלתי עבורה,
ולמרות הטוב,
איזה קטע חלול בראש תוהה,

מתי הכול יתקלקל?
מתי צריך לתכנן הלאה?
מתי אתעורר?

-------------------------------

בערב השקט, במרפסת חדרינו, אל מול הרוח שבקצה הגבעה,
אל מול הפינות השקטות והלא מנוצלות של שכני,
אני עומד שם במרפסת, ומת להעתיק את הבית למקום מספיק רחוק כדי שאוכל להיות בדיוק כמו, אבל ערום.

איפה הג'יני כשצריך אותו?

------------------------------


אני תוהה לעיתים לגבי מה תוחם מיניות (והחיים בכלל)?

האם יכול אדם להיות נולד ללא עכבות?

איך זה שלכול מי שאני מכיר יש דעות על דברים שלא ניסו?

האם בורכתי בסקרנות הזו? האם קוללתי?

לעיתים אני תוהה מה הם הגבולות שלי ומהם גבולות החברה?

וכול זה בגלל שבפעם האחרונה שהיא בכתה, הודתי כיהדמעות הנוזלות על החזה, חמות ומתייפחות פשוט מחרמנות אותי.

חופן של מילים חסרות,
מעט מילים ירוקות,
קמצוץ של חיבוק,
צביטה של עכוז,
כף של תענוג,
נתח ירך משובח.


תענוג של אישה.

להחשף ולהעלם מהעולם מגיע.

מצד שני, יש כול כך הרבה נוחות בידיעה שיש לי כאן עוד ערוץ תקשורת מבודד.

מתלבט.

ראיתי אותך בסוף השבוע,
תמונה בפייסבוק,
פרופיל חסום (עבורי),
נצבט לי הלב,
כואב,
ולא מובן, לא ברור לי,
אני רוצה לדבר איתך,
לדעת לפחות מה אמרתי / עשיתי / לא עשיתי,
להתנצל מעומקי נשמתי,
להרוויח אותך בחזרה בחיי, כי למרות הזמן שעובר,
את חסרה לי נורא,
המראה שתמיד ידעת להציג לי מול עצמי חסרה לי,
אני מתגעגע.
ואוהב מרחוק.
גם עם אחרת.

נשיקה.

שאין בכלל מה לכתוב

סתם בודק מייל.

ואצלכם/ן?