לאהוב את עצמי

יש מי שחושב שאני מלנכולית, כל זה מתוך כמה מילים ששפכתי כאן באתר.

אז זהו שאתם לא מכירים אותי, אתם מכירים רק את הפן שבחרתי לתת לכם כאן.

אני ממש לא כזו, אני יודעת לחייך ויש לי הומור ואני יודעת לשמוח בכל סיטואציה

אני לא מלנכולית - פשוט בכל סיטואציה אני רואה את חצי הכוס הריקה.  תמיד בולט לי מה לא השגתי, מה אין לי, מה יצא רע.

לא יעזור למי שינסה לשכנע אותי שיש גם צדדים טובים, מבחינתי הטוב זה ברור ומובן מאליו והוא הסטנדרט. מה שיש לציין זה מה שלא טוב.

גם אם זו חצי כוס ריקה, היא מבחינתי משמעותית יותר והנפח של הריק נתפס מבחינתי הרבה יותר מחצי.  הוא משמעותי יותר.

אז אל תאמרו מלנכולית. אני ממש לא.   

* ואם קראתם את המילה בצורה שלא אליה כיוונתי - תתביישו לכם :)

סוף סוף אחרי שלושה ימים וחצי בהם לא יצאתי מהבית למעט הצטיידות הכרחית, עשיתי זאת היום, וגם זה כי לא היתה לי ברירה.

החלפתי בגדים מהר שהאזעקה לא תתפוס אותי ערומה (כך גם המקלחות של הימים האחרונים התקצרו להפליא).

באוטו הפעלתי מזגן כדי שאפשר יהיה לנשום, אבל פתחתי חלון כדי שאפשר יהיה לשמוע , רק למקרה והאזעקה תהיה בדרך.

וכך כל הנסיעה מצאתי את עצמי, במקום להסתכל על הנוף, בוחנת את הדרך, איפה אפשר יהיה לעצור ואיפה אפשר יהיה להשתטח בצידי הכביש, רק במקרה ו...

דוהרת בכביש 4 דרום ומסתכלת על השלטים מקרבים אותי ל"חזית": אשדוד, אשקלון, אפילו באר שבע ...

מגבירה מהירות מתוך אשליה שאם אסע מהר- הטיל יפספס, והמשטרה לא תעצור אותי על מהירות- היא עסוקה ביפו לוד ועכו.

מציאות חארבאנה. צריך לכוון את הוויז, כמו שאפשר להגדיר שלא להכנס לכבישי אגרה, כך לא להכנס לערים מעורבות.

ובמקום לשים מוזיקה בקולי קולות ולזייף בחינניות, הורדתי ווליום שלא יפריע לי לשמוע סירנות מרחוק.

ובסוף , אחרי ההלוך וגם השוב, שניהם עברו בהצלחה, נכנסתי הביתה והפעלתי את החדשות לשמוע מה פספסתי...

חרדתית ?  לא ממש.

מציאותית.

ושוב התחושה הזו של חרדת הישרדות

קפיצה לממ"ד בכל פעם שיש אזעקה , ספירת קולות הפיצוצים וניסיון לזהות מאיפה נשמעים, אם זה יירוט או נפילה, ואם כבר בטוח לצאת.

זה לא נגמר : או הפחד ממגיפות לא ידועות  או הסגרים והנה הגיעו האזעקות

חרדת הישרדות שצצה לה שוב ובתוכה מרגישים את הלבד בעוצמות חזקות יותר. ואולי זה חוסר השינה מי יודע... 

מסקנה 

זה לא נחמד להיות לבד בממ"ד :)

ניסיתי להדחיק. ניסיתי למצוא את חמישית הכוס המלאה. לא ממש הצליח לי.

אין ברירה ומתארגנת ל"תיק" הזה שנפל עלי.

סיבה טובה למקלחת שלפני, לאיפור מחודש, להחליף בגדים ולפני זה החזיה הבורדו ההיא שמחזיקה יפה את הגזוזטרה.

תחשבי הנאה. תחשבי זקוף ומחויך.

כי מחשבה מייצרת מציאות...?...

אני לא מבינה מה קורה לי

כל הזמן אני עייפה. מותשת. גמורה.

מותשת גם אחרי שבת מנוחה ורביצה. עייפה גם אחרי שינה של 12 שעות.

יש לי ארוע ללכת אליו היום ואני מתפלצת רק מהמחשבה שלא אוכל לנוח ואצטרך אנרגיות עד מאוחר. מאיפה מביאים אנרגיות?

פשוט לא מבינה מה קורה לי...

לא ברור אם זו תקופת הקורונה ששינתה לי משהו או הפרידה שהיתה, אולי אלה הסערות החיצוניות והפנימיות שעשו זאת. לא ברור.

בתקופה האחרונה אני מחפשת שקט. צריכה את השקט שלי.

קשה לי לחזור לשגרה בעבודה, אנשים סביבי ורעש חיצוני עושים לי גם רעש פנימי.

קשה לי להניע את עצמי לפגוש חברים, לייצר שיחה. זה מערער את השקט שאני מחפשת.

גם כשכבר מגיע הרגע למשהו שנקבע מראש מתחיל לחלחל בי החשש: שיחדרו לפרטיות שלי, שזה יעיק, שאחפש לברוח מהר מהמתוכנן כדי לחזור לקונכיה שלי.

לפעמים אני נמנעת, רק כדי לא להיות בסיטואציה הזו. רק לא לאתגר את עצמי. שקט זה המקום הבטוח.

אם רק היה מביא לי מנוחה ורגיעה... איך זה שכשאני בשקט הזה אני עדין ברעש הפנימי שלי, בחוסר השקט?

ועדין אני מעדיפה אותו - לפחות הרעש הזה הוא ביני לבין עצמי. לפחות אפשר להשתיק אותו בסדרת טלויזיה טובה או בשינה של שעות.

מאחלת לעצמי ימים של שקט ...

הבוקר אחרי המקלחת התלבטתי מה ללבוש לעבודה.

בסוף בחרתי בחזיה ההיא הסגולה/ורודה. זאת שאני אוהבת. זאת שמרימה לי את הציצים ומחזיקה אותם יפה.

וזה לא משנה שלבשתי מעליה חולצה ושאף אחד לא ידע. 

מספיק שאני ידעתי. מספיק שאני הרגשתי אותה על הגוף. זה גרם לי ללכת יותר זקוף ויותר מחויך...

אהבה עצמית :)

בטלפון שלי רשימת אנשי הקשר מציגה אנשי קשר מועדפים. אלה שאני מדברת איתם יותר, דיברתי לאחרונה. אתה כבר מזמן לא שם. לא מועדף. מזמן לא קיימנו שיחה. הטלפון שלך ירד ברשימה מטה ומטה עד שנעלם לגמרי ממנה.

ברשימת הואטסאפ שלי יש את כל מי שקישקשתי איתו או התקשקש איתי. אנשים, קבוצות...אתה כבר מזמן בתחתית רשימת הואטסאפ. מזמן לא החלפנו מילים. אין על מה.

רק הפייסבוק לא עוקב אחר המציאות המשתנה.שוקע בנוסטלגיה ושולח לי תזכורות של ימים טובים של אושר. פאק יו צוקי. 

לפני שנה פלוס באה הקורונה והפכה את עולמנו  ונדרשנו להרגלים חדשים ולזנוח כאלה ישנים.

למדנו מה זה ריחוק חברתי, נעשינו פחות נהנתנים, בלי חו"ל בתי קפה ומסעדות .

עכשיו חוזרים לאט לאט לשגרה, מסעדות ובתי קפה הומי אדם, חו"ל עדיין לא מעזים אך תנסו למצוא מקום לנופש בארץ - הכל מלא.

ואני? 

לא יודעת לאיזה שגרה לחזור...

שגרה שהייתי מורגלת לה לפני הקורונה כבר לא תהיה.

ואם זה ללמוד משהו חדש זה נקרא שגרה או שוב מתהפך עולמי ?

הרגשת תלישות. מה שהיה כבר לא יהיה ועוד לא יודעת איך ומה יחליף אותו.

אז לחזור לשגרה? אני לא יודעת מה זה.

אני אוגרת.

כבר תארתי את עצמי כקיפודה, דורבן, ארמדילו, כולם באים לתאר תכונה מסוימת שלי, אך האמת היא שהתאור המדויק ביותר הוא אוגרת.

אני אוגרת הכל בתוכי, משתדלת לא להראות ובוודאי לא לומר החוצה,  את מה שמתרחש פנימה.

באופן טבעי אני במיוחד לא משתפת בקשיים. גם את הפרידה התחלתי לספר לסביבה הקרובה שלי רק לאחרונה. 

יש משהו בשידור כלפי חוץ את הטוב והיפה, את האטרקטיבי. תנסו לחפש באינסטגרם תמונה של קושי, תמונה שלא מוציאה לנו את העינים...פשוט אין.

וכך עטינו כולנו מסיכה כלפי חוץ בזמן שמאחוריה מסתתר אדם אחר. אדם שרק בינו לבין עצמו בודד, מלא פחדים,  ביקורתי לעצמו ולפגמיו, מרגיש לא שלם ולא מספיק מספק את הסחורה.

וככל שמתקיים פער גדול בין זה שמשודר החוצה לבין זה שקיים באמת, הפער הזה רק מזין עוד יותר את הפחדים והביקורת העצמית המתקיימים פנימה.

וכל זה בכלל לא עלי, אני הרי ללא פחדים או קשיים, אין בי שריטות ואני בודאי ללא ביקורת עצמית. אצלי הכל מושלם!