לאהוב את עצמי

למדינת הכלוב אפשר להכנס רק עם דרכון. הרשמה קצרה. תמונה לדרכון (תמונת פרופיל) ויצאנו לדרך.

למדינת הכלוב יוצאים ונכנסים, בכל פעם חותמת בדרכון מסמנים את המעבר מאחד לשני, כמו גולגלות תלויות על חגורה.

במדינת הכלוב מדברים כלובנית. שפה אחרת שאינה תמיד ברורה לאנשים ממדינות אחרות.

לא רק כלובנית נהוגה במדינת הכלוב, גם נוהגים ומסורת שהתגבשו במשך השנים מועברים מדור לדור. "והגדת לבנך".

וכמו בסדר פסח, במהלך הדורות משתנה קצת המסורת, מקבלת אינטרפרטציה עדכנית.

הקולרים כבר מקבלים משמעות אחרת. אנשים מקלרים עצמם למזגן או לכוס קפה או לאגו שלהם.

הסשנים לאו דווקא נעשים מתוך עומק אלא כי צריך פשוט לפרוק חשקים פיזיים. כמו לגרד באוזן או להוציא התעטשות שנבנתה כבר שעה וחיכתה לצאת.

השיחות לפעמים בעומק שלולית, ומה כבר אפשר למצוא בשלולית... מקסימום סרדינים. בטח לא לוויתן או איזה דג טונה נחשב.

במדינת הכלוב המטבע המקומי עובר לסוחר בדמות של קניית מנוי זהב תמורת... תמורת מה בעצם?

באיטליה מלקקים ג'לטו. ובכלוב? נעלי בלינסטון או מגפי עור שחורות.

ואוכל הרחוב המקומי ? זו בולעת ההיא אוכלת בתחת. אוכל אותנטי שגם הוא עובר כמתכון מאחת לשניה.

העיקר להסתיר את הרגש שיש לכל תייר איתו הגיע מארץ מוצאו המקורית. העיקר להראות את הפוזה הקשוחה אטומה ודורשת כי שולט רגיש זה לא IN.

עוטים פוזה שמתאימה למקום ולאוכלוסייה המקומית כדי להיטמע. כדי להיות מקומי. שלא יראו שאתה מארץ זרה.

אי שקט התנחל לו אצלי כבר מזה זמן רב. חוסר מנוחה שמתחיל בפנים וזורם החוצה.

אני צריכה משהו שיגרום לי למנוחה.לשקט.

צריכה חיבוק ענק דובי כזה, חיבוק מועך שמוציא ממני את האויר. חיבוק מנחם.

צריכה  יריקה, צריכה סדרת ספנקים מונוטונית, אחד אחרי השני, שיכניסו אותי למדיטציה הזו שנוצרת רק בסיטואציה כזו.

צריכה ליטוף על הלחי.

צריכה סטירה על הלחי.

צריכה רגשות מבינים, מכילים.

צריכה סשן קר מנוכר, טכני אפילו, כמו טיפול אצל רופא.

צריכה חבר נפש שישמע יבין ויהנהן.

צריכה מישהו שיסתום לי את הפה. שישתיק לי את המילים, גם אלה שמסתובבות לי בראש.

צריכה את היום יום הנורמלי.

צריכה את האטרף הלא נורמלי.

צריכה להשתבלל בתוכי, להתכנס, להכנע לביישנות ולפרטיות.

צריכה שיתלשו ממני את הביישנות והפרטיות, שיפערו בי, יחפרו בי.

צריכה שיתייחסו אלי כאל אדם מלא רגשות חסמים ופגיעות.

צריכה שיתייחסו אלי כאל כלי בלבד.

צריכה סערות שירגיעו סערות אחרות כי רק אחרי הסערה בא השקט.

* פירסום זה אינו מהווה מכרז או הזמנה לבעלי מקצוע להגיש הצעות לבצוע העבודה

"הזמן מרפא" כך אומרים.

לא, הוא לא מרפא. הוא אולי מקהה את העוצמות, הוא משנה את הצורה בה אנו מרגישים וחווים את הענין, אך הוא בהחלט לא מרפא.

עם הזמן עברתי טרנספורמציה של התחושות. החל בהכחשה מוחלטת, דרך תקווה, דרך כעסים , דרך עצב עמוק. אולי אפילו הגעתי להשלמה...

תחושות מפנות מקומן לתחושות אחרות. תחושה אחת נשארת שם תמיד, ואולי בעוצמות חזקות יותר ככל שעובר הזמן. תחושת הכעס. לא עליך ולא על מה שקרה אלא בעיקר כעס עצום על עצמי.

כושילראבק!!!  הכל היה ברור כבר מהתחלה, סימנים כאלה ואחרים, אפילו דברים שלא הייתי אמורה לדעת ובכל זאת ידעתי - את הכל הדחקתי. הכל בשם התקווה העיוורת שזה מקרי, שהאמת היא אחרת. שאני מפרשת לא נכון בעוד שהאמת שלך היא האמת הבלעדית. עד כדי כך - שכבר הפסקתי להאמין לעצמי.

ואני בכלל אדם חזק, בעלת אינטואציה טובה, יודעת לנתח את המציאות בצורה נכונה ויסודית - איך קרה שככה הפסקתי להאמין לעצמי? מסתבר שהאהבה עיוורת ובעיקר מטמטמת. 

אני כל כך כועסת על עצמי על זה!

אני מטומטמת!  ואת זה הזמן לא ירפא! 

יושבת בשקט של הלילה ומאזינה לקולות הרוח. קולות של שריקה ותנועה וסוג של ציפיה.

מאזינה לרוח ומתרגשת. משהו בסימנים של טרום גשם מרגשים אותי. 

בוא כבר גשם ותשטוף את האבק, תחדש ותרענן כל מה שהתיישן.בואי רוח ותניעי כל מה שהתקבע במקום.

ימים שלמים של גשם כדי לשטוף את מה שהצטבר. רוחות רציניות מעיפות דודים. גשם בלי סוף שישטוף הכל. ברד שיכה ויכה ויחדש עלינו עונה חדשה.

בוא כבר גשם ותביא איתך עונה חדשה ושונה.

אנחנו משוועים לחיזוקים. לא משנה כמה המעמד שלנו חזק, כמה התפקיד שלנו בכיר, כמה שכר אנו מרוויחים - תמיד נחפש חיזוקים כמו ילד קטן. חיזוקים ללטף לנו את הפנימי השברירי שאנו מסתירים כל כך טוב.

אנחנו מחפשים חיזוקים. לדעת שמה שעשינו זוכה להכרה, לחיזוק, שאנחנו עושים טוב בצורה טובה. כמו ילד שמצייר משהו לא ברור ונהנה לשמוע כמה הוא מצייר יפה. או תלמיד שמתגאה בתעודה טובה שקיבל בבית הספר. ציונים שיקטלגו אותנו, שיגידו משהו עלינו.

אנחנו הולכים אחרי ליטוף, אחר כל מבט טוב, חיבוק, מילה טובה, אחרי כל גילוי קטן או רמז של אהבה.  

גם כילדים בוגרים אנחנו רוצים לקבל הכרה מההורים, נהנים על כך מילת חיבה, על כל חיוך מסופק שהצלחנו להעלות בהם.

המעטה הבוגר, הבטוח, מכסה תמיד ילד קטן שמחפש את החיזוק לילד הקטן שבנו.

לא משנה כמה התבגרנו, כמה עשינו דרך וכמה הישגים השגנו - בסוף כולנו ילדים קטנים של החיים.

זו התקופה ואלה הימים בהם כולם עסוקים בחשבון נפש ובסליחות.

גם אני חושבת על זה מדי פעם, לאו דווקא בגלל האמונה כמו בגלל אותו הרגע בו צריך מדי פעם לעצור ולעשות חשבון נפש  (מצידי הרגע הזה יכול לקרות גם בג'   בכיסלו...).

וחשבון נפש כשמו כן הוא - לנפש. ביני לבין עצמי, שהרי זה מה שחשוב. כי ביני לבין אחרים זה פחות חשוב. מי שחשוב לסלוח לו- אין צורך ביום אחד בשנה לעשות זאת. מי שלא ראוי לסליחה - לא ראוי לה כל השנה.

והשנה חשבון הנפש מורכב במיוחד. שנה מאתגרת זאת הייתה, מכל הבחינות.

שנה בה נעשו טעויות - זה פחות נורא. זה אנושי.

שנה בה הייתה המון הלקאה עצמית - אולי פעם כשאגדל אלמד שאין מקום לעשות זאת, זה לא מוביל לשינוי כלשהו.

שנה בה הייתה גם שנאה עצמית - זה ממשפחת ההלקאה העצמית רק הרבה יותר גרוע.

שנה בה נאלצתי להסתכל למציאות אחרת בעיניים ולהתרגל אליה, ואלוהים,  כמה זה היה קשה! עדיין קשה!

שנה בה נאלצתי לברוא את עצמי מחדש, ואני עדיין מחפשת איך עושים זאת.

והנה מתחלפת שנה ומה ישתנה? לכאורה כלום. ברמת הרצון - הייתי רוצה שישתנה המון.

שאלמד להתבונן פנימה בעיניים מפויסות יותר, אוהבות יותר, סלחניות יותר, מכילות יותר.

עיניים פחות ביקורתיות. עיניים מלאות אהבה עצמית וקבלה עצמית, שלי את עצמי - על כל הפאקים הקטנים והגדולים שלי.

עיניים שיודעות להסתכל גם על חצי הכוס המלאה, גם על הפיסה הקטנה הטובה שיש שם מעבר. על ההזדמנות לשינוי, לשיפור.

עיניים שיודעות להסתכל לא רק על הפאקים שלי אלא גם על הטוב שיש בי,  ויש!  הרבה! 

וחיבוק גדול

וחם

ועוטף.

קודם כל לעצמי ,  ואז גם לכל שאר העולם.

האם האהבה מביאה לעיוורון

או ש

העיוורון גורם לאהבה

?

מי שינסה למקסם את ההנאות שלו בכל מקום, בכל זמן ובכל מחיר –

סופו להיות אומלל 

פרופ' יורם יובל

הפכתי לשבלולית.

בעצם אולי תמיד הייתי אלא שהרשיתי לעצמי להציץ החוצה לעולם, אבל בתוך תוכי תמיד חיפשתי להתכנס פנימה. לשקט של עצמי.

המצב הפך לקיצוני יותר לאחרונה.

אני פשוט מחפשת להתכנס בעצמי יותר ויותר. ברל'ה ברל'ה צא החוצה...קשה יותר לגרום לי לצאת החוצה...

לקידוש אצל חברים אני מסרבת כי צריכה את השקט. למפגש דייט אני דוחה כי ... (אין ממש תרוץ טוב). אפילו מהעבודה אני בורחת הביתה אחרי כמה שעות כי ההמולה מפריעה לי.

פשוט להתכנס בעצמי. שבלולית.

וככל שהתכנסתי וככל שהתרגלתי להתכנסות הזו בעצמי, כך קשה יותר להוציא אותי ממנה. מפחיד לחשוב מה יקרה עם הזמן וכמה זה עוד יחמיר.

ברל'ה ברל'ה צא החוצה...

הים לא נרגע, רק גאה וגאה
את אוספת לאט את גופך
אנשים שפגשת שהיו בשבילך
ובן רגע נשארת מול צילך

את היופי שלך, את הקסם שבך
לא תוכלי לחלוק עם כולם
הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך לעולם

מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

הוציאי עכשיו מגירות מליבך
ורוקני רגשות משומשים
אולי תמצאי את אושרך, את כוחך
שקברת עם הזמן בשנים

מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

קחי עכשיו את אושרך, את כוחך
ורוקני רגשות משומשים
הסתכלי מסביבך, תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך

מילים : עמוס בן דוד