לאהוב את עצמי

הדיבורים האלה על סגר רביעי מביאים לי שוב את המחשבות האלה על מה יהיה, איך מתמודדים.

קשה לי להכיל את הפחד הזה להתמודד. לאו דווקא עם הקורונה, אלא עם כל מה שהחיים מזמנים וצריך להתמודד איתו.

הסגר שעומד בפתח כאילו מעצים את היום יום, את הקושי להכיל ולהתמודד עם החיים. לבד.

מצחיק, כי גם כשהיינו שניים הרגשתי שאני מתמודדת עם החיים לבד, אבל היה שם שקט כלשהו בידיעה שיש שם עוד מישהו. רק מעצם הנוכחות.

וכך כל דבר שקורה מביא לי מחשבות.

רוני דניאל נפטר בביתו לבד. חבר מצא אותו בבוקר- בא לחפש אותו כשלא ענה לטלפון. ואני חושבת לעצמי מה יקרה אם ... מי יהיה שם למצוא אותי למחרת בבוקר? 

אנשים נדבקים בקורונה, נכנסים לבידוד, מרגישים לא טוב. ואני חושבת לעצמי מה יקרה אם... מי יסייע לי להביא דברים, מי יניע את האוטו שלא זז ימים בחניה ?

היום יום כשאתה לבד מרגיש הרבה יותר מעיק בבדידותו.

אני עושה לי כל הזמן בראש רשימות

יתרונות וחסרונות

דין וחשבון שכזה לעצמי

מתי טוב לי יותר בלעדיו ,  מתי פחות.

אני בוחנת כל הזמן את הרשימות. איזה ארוכה יותר.

האורך משתנה ורשימה כזאת או אחרת מנצחת. תלוי ביום. תלוי בסיטואציה.

אבל ביום שבו צריך להתמודד עם ג'וק שעף לתוך הבית

זה היום שבו הבנתי שהאורך (של הרשימה) לא קובע.

לא להתעצב על מה שאין

תמיד להעריך ולשמוח על מה שיש

הכייף בבריכה זה להרגיש 30 קילו פחות :)

שישי בערב, קידוש וארוחה עם יקרים, נפתחת שיחה פתוחה, כזו שיוצאת מהלב ונכנסת ללב אחר

ואז מגיעה השאלה: האם טוב לך יותר בלעדיו או (נניח ו...)  איתו ?

שאלה מאד בעייתית, השאירה אותי במחשבות שנמשכות כבר כמה ימים

שאלה שכמו הרבה דברים במציאות, אין לה תשובה חד משמעית

שאלה שפתחה לי את כל המעיינות הנובעים מהעיניים, יותר נכון מהלב.

כשעזבת

נעלמה איתך

משפחה שנבנתה כאן

בעבודה של שנים

והתפוררה ברגע.

פעם שניה בשבוע אחד שאני בדרכי לירושלים.

משהו בעיר הזאת משרה אוירת כבדות, אבל הדרך אליה מרומם את ההרגשה ומרחיב את הלב.

אני כל כך אוהבת את הדרך לירושלים שבכל פעם אני מרגישה חגיגית במיוחד כשאני עוברת בה.

נוף ירוק מתחלף בשדות צהובים של חיטה קצורה מנוקדים בקוביות קוביות. מישורים הופכים למדרונות סלעיים. גוויות של משוריינים מספרים בדממה את ההסטוריה.

אולי זה אויר ההרים שמרחיב לי את הלב, אני לא יודעת מה הסיבה אבל יש משהו בדרך הזאת שגורם לי להגביר את המוזיקה ולהצטרף אליה תוך כדי חצי רקוד של הישבן על כסא הנהג. משהו שלא קרה מזמן, לשיר, ועוד באופן טבעי לגמרי.

מפתיע לגמרי מה שאויר הרים יכול לעשות.

מופתעת ומגבירה עוד יותר את הווליום.

מחפשת שקט. רק שלא יכנסו לי למרחב.

אמרו לי שמודעות היא חצי הדרך לתקן את המצב.

מאז ומתמיד הייתי מודעת (חוץ מכמה פלופים שהיו לי). בתאוריה אני טובה, זה המעשי שאני גרועה בו.

מדי פעם מנסה להניע את עצמי. מטילה מטלות על עצמי ומחפשת לסמן עליהן וי. רוב הזמן לא מצליח לי והן נדחות שוב ושוב.

וכך אני זורמת לי לשגרה מונוטונית, חסרת שמחה. גם התפקוד שלי בשגרה הזו אינו מלהיב.

אם התפקוד שלי נפגע, האם אפשר להגדיר את זה כדכאון? הנה שוב אני מודעת, אך מה אני עושה עם המודעות הזאת? כנראה שכלום.

גם כשהכרחתי את עצמי לעשות משהו אחר, מצאתי את עצמי יוצאת מהבית ומרגישה לא בנוח. תנו לי רק לחזור לשקט, לשריון המגן, הבטוח.

המצב רע. בכי רע.

ומה אני עושה עם זה?

כוסאמו על הקטע החברתי הזה. בשביל מה צריך אותו?

בעבודה שומעים את ההיא צועקת על ההוא בטלפון. המבטא הרוסי הכבד שלה נישא למרחקים. מדלג מעל קיוביקים וראשים של אחרים ומפריע לשלוות הנפש שלי.

ההן מארגנות יום הולדת להיא. מתכננות תכנונים וזוממות מזימות לכייף של כולם. בשביל מה צריך את זה?

ההם יוצאים לאכול צהרים. מזייפת תרוץ של "לא רעבה עדיין". בפועל אני מורעבת אבל מעדיפה לאכול משהו מול המחשב. שם לפחות לא צריך לייצר שיחה.

שיחות הבוקר טוב הפכו להיות קצרות. לא שואלת כדי שלא ישאלו אותי בחזרה. לא, אני לא ממש רוצה לספר איך עברה השבת.

נמאס מלזייף ענין, לזייף חיוך לבדיחה שבכלל לא הקשבתי, לזייף ריכוז כשהראש בכלל לא שם.

כשחייבים אז אין ברירה אבל רק שתדעו, זה לא ממש מכל הלב. אני לא באמת כאן איתכם. בעצם הייתי מעדיפה לשבת בשקט שלי, עם עצמי, מול הסדרה האהובה.

בשקט, בלי לזייף.

החיים נעים בין עומס יתר לבין בטלת יתר.

מנסה למצוא את האיזון. מבצע צבאי רודף מגיפה, אזעקות רודפות סגר, מתרכזת בלאזן את החיים שלי ולא ממש מצליחה.

המרדף לעשות משהו מתיש ומביא אותי במהירות למרדף שלא לעשות כלום, וכך יום רודף יום.

רודף כי הכל עובר כל כך במהרה בלי שנוי כלשהו.  

עוד לא מצאתי את הדרך לבלות, להנות, ציון דרך כלשהו בלוח השנה שהנה כאן הייתי ב... והנה כאן נהניתי ב...

כל הימים זהים מלבד לוח השנה שמשתנה.

הכל בסך הכל שאלה של איזון.

יש תשובה ?

עדין מחפשת.