שיר לשירה/קורין אלאל
דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד יקשיבו לקולך.
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.
תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.
דברו שפתיים יחפות דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
===============================
מדליקה את הפנס לאט..
אור קטן עולה ממנו
חשוך כאן
אבל מתחיל להתבהר...
נויה של הלילה...
עומקן של מילים...משהו זמני, אולי חד פעמי
כתיבה ממקום אחר...התחדשות..
יוצאת לעבודה בבוקר, אחרי שעה של שינה
עניי שורפות, אדומות
חוזרת הביתה
שוברת את הראש
לאן ממשיכים מכאן?????
הלכתי לסדר את הדירה
לשים כל דבר במקום
את ארון הבגדים מלאתי
המדף שלך נשאר ריק...
זה קורה לי לא מעט באמצע הלילה
צוחקת מתוך חלום
בוכה מתוך חלום
אך הלילה,
הלילה לא ישנתי
והצחוק הוא לא מתוך חלום ובכלל אין צחוקים
והבכי הוא גם לא מתוך חלום ויש לא מעט דמעות
וזה לא מפסיק
עם כל זיכרון, עם כל מחשבה עליו, עם כל חלום שלנו שהתנפץ לו
הבכי מתגבר
נפרדנו
מביטה למעלה
שואלת את עצמי אם יש שם מישהו
צורחת "מישהו שומע אותי?"
נראה כי אני לבד
מרגיש לי הכי לבד
מתפללת בשקט
"קחו ממני את הכאב הזה"
ואין מי שייקח
וכל דקה שעוברת הכאב הוא עצום יותר
משהו מת בי הלילה
מביטה פנימה יודעת שיש לא מעט חלקים חיים בי,
חושך - לא רואה אותם
אולי מחר אדליק את הפנס...
נסיעה אל תוך הלילה
שונאת שנגמר לי הכביש,
שונאת שנגמר,
שונאת...
מסתובבים בדירה שלי,
חולמים, מתכננים, מדמיינים
מנסים להפוך אותה ל"שלנו",
כאן הטלוויזיה,
פה המחשב
על הקיר הזה מראה
במקלחת מדף
המיטה ליד החלון
וילונות
במדף הזה הבגדים שלך
במגירה הלבנים
והגינה, הגינה הענקית שתהיה לנו
שביל של חלוקי נחל, חלוקים שנאסוף באחד הטיולים שלנו
ספה לשניים
שולחן
לילות של מדבר ופרחים סביבנו
רואה את זה מתקרב, חולמת איתך, כמעט מרגישים את זה, כל כך רוצים
אז למה אני עדיין תוהה..?
למה אני הופכת הכל לכל כך קשה..?
למה קשה..?
אני אוהבת אותך, באמת באמת אוהבת אותך...
יודעת שיהיה בסדר!
יהיה בסדר!
"עכשיו
א נ י
כי ההוא הלך.."
עניין של זמן....
אני שונאת את היום הזה..
איך אפשר לציין יום אחד בשנה את האובדן?
כל יום הוא יום זיכרון, כל יום נושא בחובו את הכאב, את החוסר, הגעגועים הבלתי פוסקים, את השאלות אילו היה קורה אחרת..
את יפה כל כך שנרצחת בידי מחבל ליד ביתך בדרכך לבסיס,
לימים האחיין היפה שלך נרצח בידי מחבל שהחליט להתפוצץ באוטובוס בדרכו לביה"ס
את שבאחת הרגילות שלך נסעת לאילת ונהרגת בתאונת דרכים בדרך למקום שכל כך אהבת
אתה שנהרגת במלחמת יום כיפור
אתה שברוב טיפשותך שיחקת עם הנשק עם החברה ליחידה וכדור אחד פילח את ראשך
ואתם כל החיילים שנכחתי בהלוויות שלכם בתוקף תפקידי כמשקית נפגעים
כל יום הוא יום זיכרון, כל יום אתם חסרים יותר ויותר
אי אפשר לשכוח, לא רוצה לשכוח
יום אחד בשנה?
בשבילי כל יום הוא יום זיכרון...
בשבילי כל יום הוא יום שצריך לחיות אותו יותר טוב מקודמו..
עם כל העצב והכאב, אני בוחרת בחיים!
לא תמיד הקשבתי להן..ולו
אך מרגע לרגע אני מגלה עד כמה הן חזקות אצלי,
לעיתים זה אפילו מפחיד אותי.
הקול הפנימי שלי לא משקר לי, לא מטעה אותי
הוא הקול שמכוון אותי בדרך הנכונה
ואני ברוב טיפשותי מתעלמת ממנו
מבקשת שישתוק
אילו רק ידעתי להקשיב להן ולו
היה נחסך ממני הרבה כאב
הייתי אולי עושה פחות טעויות
הייתי אולי מנפה המון אנשים, נשים וגברים מחיי...עוד לפני שנכנסו אליהם...
מהיום –
מקשיבה לו ובעיקר להן..
כי יודעת שבדרך כלל לא טועה
(ויעידו על כך לא מעט אנשים.. 😄 )
אז הייתי אומרת ש.."נשבר לי הזין"!
אבל אני אישה, אישה בכל מובן המילה
אז אני יכולה רק לומר ש...
השחלות שלי מתפוצצות
החצוצרות שלי מנגנות בקול צורם
הביציות שלי משחקות טניס
הוגינה שלי מוחאת כפיים
אבל "נשבר לי הזין" נשמע הרבה יותר טוב...
אני שונאת שפוגעים בי!!!
אתה מבין?