תמיד זה אני מולי

בגיל שנה וחודשיים 

בשעה טובה 

בייגלה אקא מרשמלו של אימא 

התחילה ללכת. ללכת. אתם קולטים?! לפני שנה בכיתי על גזים ועכשיו יש פה פעוטה שהולכת. 

אני חווה תסכולים רבים 

כי יש פה פעוטה שהתחילה לבדוק גבולות

שעושה שטויות מסוכנות 

יש פה פעוטה 

שמאד מתוסכלת שעדיין לא מדברת שוטף 

והיא כזאת מתוקה אמאלהההההה

והיא צועקת מלא ומחקה הכל, אבל הכל, הכל.

וזה מתוק כי היא מתקשרת 

אבל זה גם מאד מתסכל לעתים 

נוסיף לזה שאני כבר כמה ימים חולה עם  חום שלא יורד וכאבי שרירים קשים

ובאמת באמת 

מה זה נגמר לי 

אבל תראו איזה דבר. 

פוף. 

אני כותבת כי אני רוצה לסדר את המחשבות, הכל מרגיש מכווץ, חרד, כועס. וגם, ההפגנה פה נגד הרפורמה. וואו אני הכי מפרגנת שיש. תמיד! אבל די. חור בראש. חור בפאקינג ראש שרוצה שקט כבר.

(כל תגובה שקשורה למחאה תזכה לחוסר תגובה מצידי).

אני מבינה שהגיע הזמן לקבל עזרה מקצועית. 

בייגלה מדהימה אבל העקשנות שלה עם לא לאכול פאקינג כלום ולא להרדם במקומות אחרים מלבד מיטתה מתסכלת אותי מאד. מה גם שאני חווה רגשי אשם קשים ולעיתים גם רגשי נחיתות כשאני רואה תינוקות בגילה פאקינג תוקעים שיפוד ואת בייגלה שלי מעיפה הכל לרצפה בחוסר עניין מובהק. 

*

ניתוק הקשר עם י' הותיר אותי ברגשות מעורבים. 

באיזשהו שלב כבר מפסיקים להתרגש מזה שמפסיקים לדבר. הוא עובר את תלאותיו, ונפרד מחלק מהן (ממני למשל). אני מרגישה רחוקה ממנו, רגשית, פיזית, קוסמית. אנאערף. רחוקה. הוא כותב מילים של געגוע אבל  הפעם אני מכניסה טוב טוב לראש שלי

שהוא מעוניין בפנטזיה 

ואני הכי לא פנטזיה שיש 

אני מבקשת לעצמי גבר שיירצה בי, הארצית, הרגילה, המציאותית, הטרוטה, החרמנית, החרדה, הדאגנית, סטלנית, האימא. 

ואני רוצה אותו גם כזה. לא פנטזיה. 

בכל פעם שאני מסיימת קשר משמעותי

אני תוהה לעצמי האם הצד השני יודע מי אני באמת? או שיש לו איזה סיפור לגביי שהוא מספר לעצמו?

זהו, אין פואנטה. 

לא הבנתי 

למה הוא מרגיש תמיד את הצורך לומר לי שהוא לא רוצה שאפגע ממנו 

למה זה תמיד הסידור? למה הוא מניח שאני אתאהב או אקשר אליו?

כי אני אישה? 

כי אני אדם פגיע? 

כי אני מזדיינת עם הלב והנשמה שלי? 

שאלתי אותו אם יש משהו בהתנהגות שלי המרמז לכיוון הזה 

הוא ענה שבכלל לא. 

"אבל ג'נט, קשר כמו שלנו זה יכול להיות מאד מבלבל. ואני יכול להבין שזה יכול לקרות".

התאפקתי ממש לא לגלגל עיניים ולגחך. 

"קשר כמו שלנו".

ושוב אני שאלתי אותו: 

למה אי אפשר פשוט לבלות ביחד ולתת לזמן לעשות את שלו? מה הצורך הזה לנהל תמיד את הרגשות שלנו? 

רציתי לומר אבל שתקתי:

אל תחשוש מותק שלי, אני לא מסוגלת להתאהב בך 

כי אין בינינו את הכימיה הזאת שעושה לי בלגן במוח, וגם לא תשוקה, ולמען האמת, הסקס שלנו היה מאד בינוני. נעים, אבל בינוני, אתה לא יוזם, אתה לא טורף, כשהייתי מסתובבת לך בין הרגליים חצי עירומה נשארת אדיש  אלי, אז איך, למען השם, ארצה להתאהב בך? הצרכים שלנו כל כך שונים. ומאד כיף ונעים להתלטף ולהתחבק אבל שוב, כמעט כמו בכל פעם, בכל קשר כזה או אחר, אני זאת שמחבקת יותר. אני זאת שמניחים עליה ראש. ולא ההפך. 

*

אני רוצה גם 

להניח ראש. 

אני כל כך רוצה שזה כבר מעורר רחמים.

*

בבוקר כבר הבנתי שלא נתראה שוב בקרוב. רציתי כבר שיילך, הרגשתי כבויה מצד אחד ומורעבת, פשוט פאקינג מורעבת למשהו אחר. 

בתמונה: גוף שנותר חף ממגע. 

מחר אני והמתלטף נפגש.

חזרתי חמש שנים אחורה כדי לקרוא שוב מה כתבתי עליו ועל התחושות שלי מהקשר שקיימנו אז. אני מאד נזהרת כעת, זה פחות כיף  ככה אבל הלב שלי חשוב לי מדי. אנחנו לא מתאימים, אני והוא. אבל יש דברים שמאד מתאימים. למשל, נוח לנו יחד (בערך, אני קצת חסרת בטחון בנוגע לגוף שלי), ויש לנו כימיה נהדרת ואנחנו מדברים מלא וקופצים מנושא לנושא, אנחנו צוחקים המון ומאד נעים להימעך איתו על הספה לשמוע מוזיקה.

אנחנו לא מתאימים. הוא אמר אז ואני הסכמתי.

"אבל את מאד מיוחדת"

הוא אמר אז וגם לפני כמה ימים 

משפט שנאמר כדי לנחם ולעשות לך טוב למרות ש.

הוא בחור יפה. הוא שלוך וזרוקי אבל בחור יפה. אני זוכרת שאז הייתי צמאה לקבל ממנו קצת ממה שאני הענקתי לו. כשהיה פה בשבוע הקודם הוא ליטף את פניי ואמר כמה רגעים אחר כך שזה לא מה שהיה אז. 

אז מה זה? 

אני רק תוהה לעצמי

למה העבר ממשיך לחזור? למה אני מאפשרת את זה? 

לכל אחד יש כזה סיפור.

אולי כדי להצדיק את ההחלטות שלנו או כדי לחיות בשלום (יחסי) את חיינו.

בימים האחרונים הרגשתי פעמיים, עם שני גברים שונים, שאני בלתי מובנת. הרגשתי קטנה וחסרת בטחון. הרגשתי מעורערת. 

האחד, בהינף אצבע ביטל את כל מה ששיתפתי אותו לגבי עצמי, וקבע שזה "שכנוע עצמי", כנראה בגלל שהדברים ששיתפתי לא עלו בקנה אחד עם הרצונות שלו לגביי.

השני, אמר שיש בי משהו מיוחד, נתינה עמוקה, שלפעמים זה היה כל כך נעים וטוב שפשוט לא היה לו חשק לעשות דבר פרט לשכיבה על הגב וקבלת מציצה טובה. הוא אמר שאני חייבת להיזהר כי "עלולים לנצל את זה". 

ואני הקטנה, מסתכלת עליו, כי עכשיו אני לגמרי הילדה שהייתי ולא אישה נושקת לארבעים, והלב שלי מחסיר פעימה כי הכל עולה וחונק אותי. רציתי לומר לו 

"גם אתה ניצלת את הנתינה שלי" אבל שתקתי.

*

הרגשתי גם נפלא ונהדר, והשיחות עם שני הגברים הנפלאים הללו היו טובות ומעניינות, ונאמרו לי דברים יפים ומתוקים

ופניי לוטפו על ידי האחד וקיבלו סטירות על ידי האחר

(נשמע כמו אחלה אורגיה אה? אבל מדובר במפגשים נפרדים!)

אבל הדברים שוקעים, בסופו של יום.

עם אלו תחושות אני נשארת? האם אני מחייכת בדרכי לשינה או שליבי מכווץ וכבד? 

*

לא כתבתי כאן זמן מה, נאלמתי. בזמן הזה כנראה שהפסקתי גם לדבר עם עצמי. אני רוצה לחזור אליי.

זה חיבוק חם ומחמם 

ידיים טובות שנוגעות עמוק ומתירות כל מיני קשרים, כיווצים, כתפיים לחוצות, והטוסיק, למי פאקינג נתפסים שרירי הטוסיק? לי.

ידיים שיגישו לי כוס תה ויגלגלו לי ג'וינט 

ידיים שיעשו טיפול טוב לפוסי הרטוב והרעב 

לפעמים ג'נט צריכה כמה רגעים 

שהם all about Janet

רוצה להתפלש בין הידיים הנכונות. אני צמאה כל כך למגע טוב.

חזרה למציאות 

הו ג'נט 

ככל שאת צריכה יותר 

כך זה הולך ומתרחק ממך 

תני לעצמך חיבוק וגם בעיטה בתחת וקומי למרות שהכל כואב ועייף. קומי. הבת שלך צריכה  אותך. 

אני חושבת שהשנה החולפת הבהירה לי היטב 

שאפשר להרגיש מדהים ומרנין וגם איום ונורא לגבי אותו הדבר. שהחיים הם כל כך לא שחור או לבן. 

אבל זה לא עושה לי שקט

וזה לא מביא אותי לחיות בשלום עם המעשים שלי 

אחרי יום של רקיע תשיעי

מגיעה הנפילה 

אני מדמיינת אותנו בכל כך הרבה מצבים ורגעים שיכלו להיות 

ושונאת את זה 

כי זה לא יקרה לעולם 

ואני חיה מפירור לפירור 

מתרצת לעצמי

שזה מתאים לי בול לחיים עכשיו 

שזה שווה את זה כי איזה זיקוקים יש ביננו 

נדיר 

חד פעמי 

יש משהו מאד משחרר בהגעה לגיל 40 תכף. 

את מתחילה להבין שזה מה יש 

שאת פגומה, דפוקה, שרוטה, מצולקת, שאת מקבלת נכשל ביצירת קשרים בריאים ואינטימיים, שאת מסתירנית ולפעמים את נהנית מזה, שאת יפה ככה, שאת יפה גם כשאת יורדת על קבב בפיתה, וגם כשאת בוכה כנראה בעיקר כשאת בוכה, וגם כשאת מכוסה מרק ירקות שהילדה שפכה עליך, או בזרע של אדונך. 

וזה בסדר ככה. 

לקראת גיל 40

את פשוט פחות דרמטית ומתרגשת מכל החרא הזה. 

דברים שאני לא אומרת לו: 

שאני רוצה  שנעביר את השכטה לסלון ושייתן לי קצת לגעת ולמשמש אותו. 

הייתי כותבת כאן מה הקסם שקרה הערב 

אבל 

לא בא לי לשתף. בא לי לשמור פנימה וללטף ולחייך. 

השטיח ספוג בי. גם הספה. והראש שלי, ריק? לא. 

צף. לגמרי. אני צפה. הו, שלא ייגמר לעולם. 

אני תמיד אהיה רעבה אליו ככה? 

לקול שלו שמטמטם לי את המוח

לנשיקות שלו שהופכות אותי לנודל

לדרך בה הוא לוקח, משתמש, מטביע, מחבק 

יכולתי לשבת איתו במרפסת הקטנה והלא נוחה בעליל לפחות עוד שעתיים. לקחת את הזמן. 

לאן הזמן ייקח אותנו?  

מקלחת תכף, 

ריחות של ניקיון ורעננות, מסיכה לפנים וצחצוח שיניים, 

אחר כך קרם גוף ופנים 

ופיג'מה מתוקה

אני כבר מרגישה את המיטה מחבקת אותי. 

(הלוואי והיית כאן בדיוק ברגעים האלה, הקטנים, הרגילים). 

)( 

כל יום שאני מצליחה לעשות משהו ממש מורכב לוגיסטית עם בייגלה, אני טופחת לעצמי על השכם. אני פאקינג מלכת עולם, באמת. מה שהצלחתי לעשות בשעתיים זה שיא תפעולי. עכשיו איפה המדליה?

כמו כן אני כל כך חרמנית אלוהים אדירים. מה זה. 

אני מורעבת לזין של י' אדוני אשר בסופ"ש האחרון היה קרוב כל כך להישג יד ופה שזה היה פשוט רוע לב לא לתת לי לטעום, ללקק משהוווווווווו. 

אוף

וגם וואו. 

מתוך 

פרק 18 עונה של מיני טף

וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני מרגישה. 

רק ככה, מול פאקינג לולי, בייגלה מוכנה לאכול ארוחת בוקר (יוגורט יווני עם פירות מרוסקים תודה לגרבר, ולקינוח רבע עוגיה שסבתא שלה הכינה)

אין לי חשק לכתוב 

כשאיני כותבת יש בתוכי פקעת 

והכל רק הולך ומסתבך 

איתי

אני מתחילה לזהות שוב את אי השקט שליווה אותי בתחילת הקשר עם י'. שום טורנדו הפעם, מקסימום מופע קטן של עננים וברקים. ועדיין, זה מספיק בכדי לכווץ אותי. למה אני תמיד מכניסה את עצמי למצב בלתי אפשרית מבחינה רגשית? למה? 

אני רוצה לחזור לכתוב 

וגם לחשוף קצת גוף שחושף נפש 

אבל פאקינג 

אין לי 

כוח 

לכלום.