תמיד זה אני מולי

בין הרצון שלי שכבר יהיה פה מישהו אמיתי 

לבין מה שקורה בפועל 

יש תהום. 

אני רוצה מישהו לצידי לריצת מרתון של החיים. 

אני רוצה להיות לצד מישהו, למען השם. 

אני רוצה שאת כל מה שאני לא יכולה או מצליחה או רוצה לעשות לבד, שהאיש שלי יעשה, ולתת בחזרה איפה שהוא לא יכול. 

אני לא רוצה יותר לקבל הצעות לעזרה! 

אני לא רוצה שיבואו לעשות לי דברים בבית מתוך רצון טוב ועשיית טוב לזולת! תודה רבה אבל... 

לא! 

אני רוצה בן זוג. 

לא עוד ביקורים חפוזים 

לא עוד תשוקה בחסות החשיכה ולחץ בזמנים 

לא עוד להחזיק את הדבר העצום הזה לבד 

אני רוצה לב פתוח שיפגוש בי וירצה להיות חלק מהחיים שלי כמו שאני כל כך רוצה להיות משמעותית עבור מישהו. 

לא רוצה יותר "זה מורכב" ולא רוצה יותר "כן, אני רוצה אבל...."

הזמן שלי הגיע עכשיו. 

אני כל הזמן עסוקה בלהיות זו שמסתדרת לבד, זה הרגל, זו ברירת המחדל. 

אני רוצה שתבוא לתלות מדפים חדשים באמבטיה 

אני רוצה שתחליף מנורות בכל הבית כבררררר

אני רוצה להכין לנו טוסטים ולשבת איתך לראות את העונה החדשה של לארי דויד

אני רוצה שנצא לטייל בסופ"ש 

אני רוצה שיחות אל תוך הלילה

אני רוצה שנדבר את הסודות והמבוכות שלנו. 

אני רוצה להיתקע במשהו ולהרגיש בסדר לבקש ממך לעזור לי. 

אני רוצה את הדבר האמיתי והחמקמק הזה. 

אני רוצה שנדבר על החלומות שלנו 

אלו שנגנזו ואלו שעדיין נושמים

אני רוצה שהבת שלי תחבב אותך ושתהיה בשבילה חבר לחיים. 

אני רוצה ויודעת שזה מורכב, 

אבל פאקינג שיט 

אני רוצה 

ועצוב לי 

.

בבקשה 

בלי 

עצות 

ובבקשה 

לא 

להציע לי 

לבוא להחליף מנורות בבית!!!!! זו לא מטרת הפוסט. 

אני מרגישה שנוצר אצלי פתח קטן בלב למשהו חדש 

איזה חלון הזדמנות שכזה 

מקווה שהרוח לא תטרוק את החלון מהר מדי 

למרות האמונה החזקה שלי שדברים קורים בזמן הנכון להם לקרות 

כי בא לי לי ואני רוצה

להתרגש ממישהו חדש ולהרגיש למישהו חדש ולהכיר מישהו חדש שיכיר אותי, ישנה - חדשה. 

היה לי יום מוצלח בעבודה. התפקיד שלי קטן ולא מדורג גבוה בסולם הסטטוסים היוקרתיים להם הייתי רגילה. התבדחתי עם חבר שאני רוצה לפתוח בלוג ולקרוא לו "מיומנה של פקידת קבלה" אבל תבינו, זה אולי הטייטל שלי אבל אני עושה יותר מלהיות "פקידת קבלה" מה גם, התפקיד שלי הוא רוחבי וכך יוצא שאני צוברת ידע באופן מואץ שמועיל לי מאד. בכל מקרה, יוצא לי לעבוד עם קהל שסובל מבעיות רפואיות רבות ומגוונות ואני מתה על זה. היום איזה פרופ בעל שם עולמי ניגש אלי בסוף הקליניקה ואמר לי שהיה לו העונג לעבוד איתי, שהכל זרם ולא היה מורגש שאני לא מכירה את הקליניקה. וכן, זה כמובן החמיא לי מאד ויצאתי משם על ענן אף באותה נשימה גם התאכזבתי מעט כי המנהלת שלי לא זוכה לראות את העשייה שלי, והיא עדיין לא סובלת אותי, ואיך אפשר להתקדם ככה אה?

בכל מקרה, אני מבסוטה ולא בא לי לרדת מהענן הזה. 

*

י' הפציע להופעת אורח והותיר אותי בשלולית של אורגזמות, מסוממת ממנו ורוצה עוד. מה שלא יקרה לעולם. ושוב, גם אחרי 40 שנות קיום, עדיין כואב לי הלב בגלל איזה בחור. אפילו שזה י'.

*

בייגלה עוד רגע תחגוג שנתיים. אני מטורפת עליה וכל יום יש משהו חדש להתרגש ממנו, אך באותה הנשימה, קשה. לא קל לי איתה. רגשית, בעיקר. אבל אני על זה. אני על פאקינג זה. 

*

איזה פוסט לא קשור לכלום. 

אני באמת מתגעגעת לעצמי הכותבת 

אני כל כך מתגעגעת 

מרגישה שחלק ממני פשוט מת בלי זה 

אני אופטימית ויודעת שהכל זמני 

אבל בחיי, אני תשושה. [אל! תנחמו! אותי!]

איך אני משוועת לחיבוק מנחם 

ופינוק וליטוף 

לא נשאר ממני כלום 

בתמונה 

ג'נט בגרסה העסיסית יתר על המידה אך עדיין לוהטת. 

נכון תמיד מדברות שאחרי לידה שאת הופכת לאמא אז את הישנה כבר לא קיימת ויש ללמוד להכיר את אני החדשה? והכל מאד צ'יל, כי זה מסע כזה מעניין וכו'. 

ואני החכמה, חשבתי שאני על זה. חשבתי שהכל עובד לי סבבה. 

אבל לא. 

כי מבלי ששמתי לב לזה, לא יצאתי למסע להכיר את עצמי החדשה, אני פשוט חיה, מתקיימת לי בתוך העולם הזה שלא באמת נוח לי בו. יצרתי לי שגרה מאד ממוסגרת ומבודדת. לא יצאתי לבילוי כבר חודשים רבים (לכתוב בילוי זה זקן, נכון?), אני מאכזבת את החברות שלי על בסיס קבוע כי אני תמיד מבריזה, גם אם הסיבות לגמרי מוצדקות, אני לא מתאמנת למרות שאני זקוקה לזה, אני לא יוצאת לדייטים למרות שאני רוצה להכיר מישהו חדש ומעניין. 

 הכל מאד רופס ומנוון. אני מאד רופסת ומנוונת. 

ויש לי כל כך הרבה מה לכתוב, גם על מין! אבל אני לא מוצאת את הפניות הנפשית לשבת ולכתוב ויותר מזה, אני חושבת שמשהו בזרימה של הכתיבה שלי אבד ולא יחזור עוד. 

וזה באמת, הכי מעציב אותי יותר מהכל. 

תמונה של ציצי ליחס

אתמול אמרתי לידיד שאני מתחרטת על ההורות היחידנית. אני מרגישה כך לרוב כשאני סובלת מחוסר שינה חמור או כשבייגלס לא מרגישה טוב / חולה.

זה באמת קשה לאין שיעור. ולא משנה כמה ידיים עוזרות אקבל, בסוף, בלילה, אלו רק שתינו. ואיך אני עושה לבייגלה עוד אח אח אחות ככה? אני מתמוטטת מעצם המחשבה על עוד ילד לבד. ומצד שני, לא רוצה שהיא תהיה לבד. 

אבל על בייגלה אני לא מתחרטת. אני כל כך אוהבת אותה, היא ילדה אדירה. ובעוד חודשיים היא תהיה בת שנתיים והלב שלי עולה על גדותיו. כיף לי איתה, היא מצחיקה, סקרנית, אוהבת לרקוד ולשיר ולהתכרבל. היא גם טעימה, אני כמובן מקפידה לנגוס ולאכול אותה בכל זמן אפשרי והיא מקפידה לצחקק ולבקש "עוד!"

אבל לא על זה רציתי לכתוב. 

רציתי לכתוב על ההתשה. על כך שמגיע הערב ויש זמן פנוי לעסוק בדברים חשובים שנערמים להם בפינת השולחן: חשבונות, סידורים, תכנונים קדימה, סגירת פינות, תקשורת עם העולם החיצון (פעם היו לי הרבה יותר חברות!)

אבל אני לא מגיעה כמעט לכלום מזה. כי כל מה שאני רוצה בסוף היום זה כוס קפה, ג'וינט, מקלחת

ושקט. שקט. שקט. שקט. 

בקיצור, או שאני לוקחת עוזרת אישית 

או שמישהו יבוא לבעוט בי כדי שאעשה כבר דברים 

למרות שתכלס 

הדבר שהכי יעבוד כרגע 

זה חיבוק 

ליטוף 

ולקבל קצת קצת קצת עזרה כדי להתניע את משימות החיים.

הנה זה תיכף קורה 

שלוק אחרון מהקפה. 

אני לא אוהבת רופאים שישר זורקים "ויראלי" לאוויר בזמן שמולם יושבת אמא שאומרת שמשהו לא בסדר כבר שלושה שבועות עם הילדה.

הגענו למיון אתמול אחרי שהרופא הקבוע שלה ביקש שנלך, כי בדיקות הדם שלה מראות שמשהו לא כשורה. 

ארבע שעות אחר כך קיבלנו תשובה מרגיעה, זו דלקת ריאות.

אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות לנסוע לבד לשניידר, עם ילדה אפטית, שאפילו לבכות אין לה כוחות, הילדה שלי השובבה, הסקרנית, השמחה, שפוכה לגמרי. 

אחרי שעתיים, סיוע בדמות סבתא הגיע, כבר היינו בחצי הדרך לבירור, כשהיא הגיעה הרשיתי לעצמי להתפרק קצת, רק קצת. עם קפה ביד. 

בעבודה שלי איך הבנה ואין אמפתיה ואין הכלה ואין מילים ואין לי שום כוונה להישאר שם. 

קיצר אני מחפשת עבודה במשרה חלקית.

help

בכל פעם שעובר מסוק מעל לראש שלי הלב שלי מתכווץ. עוד פצועים. איזה מן הרגל עצוב זה הפך להתעורר ל"הותר לפרסום". אני מתעכבת וקוראת. זה מגיע להם שנעצור רגע ונדע מי הם היו.

הימים שלי נראים אותו דבר. גרסה דהויה, מצד אחד המדינה הולכת פייפן ואני חיה בדריכות תמידית ומצד שני אני מגדלת ילדה ושומרת עליה שתהיה מוגנת, בטוחה ושמחה. 

הכל מאד מתוכנן ורגיל. יש לי אפילו משבצת לסקס קבוע (חמישי ומוצש איף יו מאסט קנואו). גם בעבודה אפשר לומר שנכנסתי לשגרה ואני מצטיינת על בעבודה הסופר בינונית הזו. אני לא נהנית אבל הזמן עובר מהר והמשכורת נאה.

הדבר הלא מתוכנן ולא רגיל שקרה היום היה המפגש הספונטני עם י'. מישהו מת, הוא בדיוק עזב את בית העלמין ואני בדיוק חזרתי מהעבודה

עצרנו בצד של כביש מהיר 

על אדמת הזיונים מלפני 16 שנים

ונשיקות וחיבוקים ולפיתות וחיוכים.

כמה זמן בכלל ישבנו שם ברכב? שבע דקות?

אולי פחות.

איך תמיד מולו העיניים מתעגלות עוד, איך זה שתמיד מולו יש בי צורך בלתי נשלט להידבק לחיקו כמו ילדה האוחזת במכנסיים של אבא שלא יילך.

איך זה?

אסיים בטון נוזף, בעצמי, על כך שמאז המלחמה הגוף שלי מורכב מ 90 אחוז נוטלה ו 10 אחוז וויד, ועליתי במשקל והכל רופס ומגעיל לי.

למעט הציצי, איזה מזל. 

היום נזזפתי על כך שנעדרתי בשל מחלתה של בתי. מדובר בהיעדרות אחת לשבוע. בערך. בקושי. 

חזרתי למקום מושבי בעבודה עם  תחושות זעם ומועקה. 

בסוף היום ניגשתי למנהלת הגדולה הזו שוב 

ואמרתי לה בקול בטוח ויציב ש"אין לי סידור לילדה שלי, ולמען האמת כשהיא כל כך חולה היא צריכה רק את אמא שלה. אני לא עושה בכוונה ואני רוצה לעבוד. 

מחר אני עם הבת שלי ונהיה בקשר לגבי המשך השבוע". 

דרופ דה מייק. 

גם אם זה יעלה לי במשרה 

פאק איט. 

אני לא לוקחת שיט אלי. ואין לה שום זכות לבקר אותי כשיש לי סיבה מוצדקת. 

ועכשיו 

אני הולכת להביא ביד. 

יום של בית וכירבולים

למרות שכבר התארגנתי לעבודה ובואנה היום אני הורסת במיוחד. אבל ממש, הכל הסתדר לי, השיער, הסומק, הג'ינס. 

לבייגלה היו תכניות אחרות. 

שוב אוזניים כואבות בפעם השלישית! בחודש וחצי. 

לא כיף לי להודיע בעבודה ששוב, אני לא יכולה להגיע. לא כיף לי השתיקה מהעבר השני של הוואטסאפ. לא כיף לי להיות בעצמי מצוננת ועצבנית. ובא לי להיות זו שידאגו לה, ויכינו לה קפה ויביאו לה כירבולית וילטפו לה את הראש ויגישו לה טישו למרות שכל הנזלת תקועה לי בסינוסים וכלום לא יוצא מה שמביא לעוד עצבים וזעם והתשה. 

לא טוב לי כל תחושת האשמה המיותרת כל כך. מעניין מה יעלה בגוגל אם אחפש: כיצד לא להרגיש ייסורים ואשמה על אי הגעה לעבודה בגין סיבה מוצדקת? 

באמת זה עושה אותי חולה אף יותר. 

**

אני זקוקה לטיפול בגמירה 

כן 

זה מה שאני צריכה 

בשביל להירגע באופן מוחלט 

ולהיות רפויה ושלווה

אבל גם לזה אין לי חשק! 

עוד לא שמונה בבוקר ואני כבר רוצה שיהיה שבע בערב.