תמיד זה אני מולי

אף אחד לא הכין אותי לכך שהאהבה שלי לבת שלי תתעצם בכל יום שחולף. 

אני מלאה בפליאה, היא ילדה מבריקה. איזו ילדה רואה פאקינג דורה החוקרת בגיל שנה ושמונה חודשים? והיא רואה, ומשתתפת, ומדברת ועונה ורוקדת וצוהלת. 

אני מחבקת ומנשנשת ונוגסת בה בזמן שהיא רואה טלויזיה וכל מה שעובר לי בראש שזה בדיוק אבל בדיוק מה שחלמתי עליו כל הזמן. התכרבלות במיטה בסופ"ש עם הילדה שלי. זה חלום שמתגשם. 

אתם מבינים? 

מי שלא הורה לא מבין. אין אהבה כזו. אין. 

אין. אין. 

*

בעניין אחר, עבודה. 

אני ממשיכה להשתדל למצוא את הטוב. אני מקבלת המון מחמאות על העבודה, נאמר לי שאני מהממת. זה מאד מאד נחמד.

 אתמול הגעתי למקום מאד מעניין, ואפשר לומר שזו הפעם הראשונה מזה חודש שאשכרה נהניתי מהעשייה. 

קשה לי להכנס לפרטים כי זה יחשוף אותי 

אבל אני רק אצטט פה שיחה ששמעתי בין 2 מטופלים 

זרים זה לזה: 

"אתה חושב שנפלתי כי יש לי דמנציה?" 

"לא יודע, אבל את צריכה את צריכה להיזהר" 

"הרופא שאל אותי אם היה איזה אירוע משמעותי שאולי בגלל זה נפלתי. אמרתי לו שבעלי מת" 

"אני משתתף בצערך, מתי זה קרה?" 

"לפני 42 שנים" 

והלב שלי 

אוי 

הלב 

שלי 

כמעט קמתי ממקומי לחבק אותה. 

אני רוצה להאמין שמאד בקרוב אצליח לפלס את דרכי בארגון הזה לעשייה משמעותית יותר עבורי. בינתיים אני נשארת ומנסה למצוא את הטוב. 

פקס יישלח לעונה נכונה 

מתי צולמה התמונה? 

1. חמש בבוקר 

2. שלוש לפנות בוקר 

3. עכשיו

מה יש לי לספר לקוראיי ומלייקיי הנאמנים?

אני עייפה. 

יש לי פיקים של יצר מיני בלתי נשלט או כמו שרובנו אומרים: חרמנות. 

זה קשור לבחור החדש שהביא איתו: לוק של חתיכי, ידיים טובות ומגע נעים, לשון נמרצת ונשמה רעבה למין ולשיחה טובה (ומצחיקה). 

אני תוהה לעצמי מה קורה שם איתו שמביא אותי לשחרור רסן מוחלט, לשים את המבוכה בצד ולגמור כמו שלא גמרתי מעולם. 

האם זה הוויד? 

האם זה המצב הביטחוני? 'פאק איט אול, מחר אולי תמותי' 

האם זה גיל 40? 

האם זה הוא ומה שהוא מביא איתו? 

האם זו הידיעה שאין שום סיכוי שזה הולך למשהו רומנטי או זוגי שגורם לי לומר 'פאק איט אול, אם לא אהבה אז תגמרי כאילו אין מחר' 

אני חושבת על י' ועל מה בעצם היו היחסים שלנו. אני מחייכת בהשלמה. ויתרנו. שמנו זה את זו בצד וכל אחד ממשיך בחייו. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו. 

איתו הייתי מלאה בעכבות. 

ובתשוקה. ואהבה. וכימיה משבשבת מוחות. ואיתו זה תמיד היה הארדקור. ולא תמיד אני זקוקה לזה. אולי זו הסיבה שלא שרדנו. אולי אנחנו לא יודעים להיות "רגילים". נפגשים ומתלקחים. 

*

מרגישה שכבר חצות, השקט הזה ברחוב בשעות הללו מאז המלחמה. הכל עייף ואפל. אני הולכת לישון עם החטופים וקמה איתם ואם בא לי ממש לסבול אני מסניפה איזו כתבה על חייל שנפל. כן. לא רוצה שיהיה לי נוח. להם לא נוח. הגיוני? 

אני מתייאשת מהרבה דברים לאחרונה.

במאקרו למשל, מפעילות להטב פרו פלסטין שלא מבינות שיט מהחיים שלהן, למשל. או מפייק ניוז שבאמת, כבר מה נשאר לומר? הכל מגעיל ודוחה והכל אבל הכללללל צריך להיות מוטל בספק. 

במיקרו, 

הכל מאד מתסכל ובא לי להתחפר במיטה ושמישהו אחר ידאג לכל הדברים שאני אמורה לדאוג להם 

כלום לא זז 

כי אני לא מזיזה. 

ואיך, איך אני משוועת לעזר כנגדי. איך הייתי רוצה שיהיה מישהו שיהיה עבורי ואני עבורו. הכל מתפורר, אני, אני מתפוררת, אין לאף אחד מושג אמיתי כי אני לא באמת משתפת אבל חוסר התפקוד שלי מרקיע שחקים. דיכאון לובש כל מיני צורות. וזה מעייף מאד להסתיר, כבר כתבתי אלף פוסטים על זה. על הסתרה.

ואחרי הערפל של הפיסקה הקודמת שאין מצב שמישהו בכלל יבין או ינחש

הנה מספר קטנות לשבוע שחלף: 

1. לא כיף לי בעבודה. אני די סובלת. אני ממש מנסה לשנס מותניים ולהמשיך לנסות ולהתעלות על כל סימן בוהק שאומר לי שזה לא עבורי החרא הזה. וזה לא עבורי. 

2. מסתבר שגם ערב כייפי של ג'וינט, שיחה, צחוק וסקס ממש אבל ממש, ממש טוב מהווים כפלסטר ותו לא. כי גם כשהייתה לי הזדמנות להיפגש איתו שוב הרגשתי שאני כבויה, קמלה, תשושה. ותקשיבו, הוא חתיך, וסקסי, ואלוהים איזה מגע. 

סקס זו הבריחה המושלמת מכל מה שאני חווה, תמיד ברחתי לשם, וזהו. כבר לא.

3. חוזרת לרעיון של עבודה מהבית. אני לא עושה שום דבר כדי לקדם את זה. רק חושבת וחושבת וחושבת.

4. אתמול בייגלה ואני הלכנו לעגלת קפה (שנמצאת במרחק הליכה מהבית!! הידד!!) היה פסטורלי משהו, הקפה היה דוחה וטעון שיפור באופן בהול, בייגלה התרוצצה על הדשא וחקרה את הסביבה ופיזרה קסם ומתיקות. 

היו שם בעיקר זוגות ומשפחות של אמא אבא וילד/ים.

לא הרגשתי שונה או נחותה מהם חלילה 

אבל שוב, חוזר הרצון לחוויה אחרת. לאבא לבייגלה. לבן זוג עבורי. 

חנוק לי קצת בגרון. 

אני לא מתחרטת על דבר ולא הייתי בוחרת אחרת 

כי לבחור אחרת לא היה מביא לי את בייגלה 

שהיא באמת, משהו נדיר ומיוחד 

אבל 

לפעמים 

אני רוצה דברים שאין. 

זו הפעם הראשונה שהייתה אזעקה ובייגלה לא הייתה איתי. 

ולמרות שידעתי שהיא במקום בטוח ואוהב, הלב שלי, אויייייי הלב שלי, כמה הוא נחרד והתכווץ. 

ובכלל קשה לי, אני מתגעגעת לבייגלה ובעבודה יכול להיות נחמד יותר, אני בהשתדלות. 

מחר נדליק נרות שבת. אני לא אדם מאמין (באלוהים) אבל הלב שלי יודע לשאת תפילה לטוב. 

בייגלה נהנית מהטקס הקטן ואני נהנית לראות אותה "מברכת" על הנרות. זה מתוק לאין שיעור ומעניק לנו רגע שפוי של יחד אמיתי. 

מתי נוכל לאחל חמישי שמח? 

כנראה שלא בזמן הקרוב 

חמישי שקט ובטוח. זה כן. 

חייב להיות טוב יותר. 

עוד מעט. 

התחלתי לעבוד היום. ברגשות מעורבים השארתי את בייגלה בגן ואחר כך אצל סבתא שהיא כל כך אוהבת. היה משהו מרגש בצעידה במסדרונות מקום העבודה החדש שלי, הקליטה שלי הייתה טובה אך כמו שחששתי לא אקבל חפיפה מסודרת ואני אמורה ללמוד הכל לבד, תוך כדי. לא כיף. אבל קטן עלי. אבל לא כיף. אבל קטן עלי. 

ועכשיו בואו נדבר על יצר המין בעת מלחמה. 

ממצב של חוסר חשק מוחלט בימים הראשונים אני מוצאת את עצמי מפנטזת!!!! על נפתלי בנט ויועז הנדל. אלוהים אדירים. ממתי נפתלי בנט הפך למושך כל כך? למה הפוסי שלי פועם בכל פעם שהוא מדבר?!

מכאן ניתן להסיק שמצבי בכי רע. אני משתוקקת למגע טוב, לזיון מפרק, ערסול וחיבוק חם וארוך. אני כמהה וצמאה אני בערגה וכיסופים 

קיצר 

יאבלולי, אפילו חזרתי לטינדר. 

בינתיים אפשר לומר שהדושים נשארו דושים ולא ניכרת בהם מידה של רגישות בשיח. כלומר, אני עדיין מקבלת הודעות חלולות כמו "בא לי לחבק אותך וללטף" או "בא לך שכטה נטפליקס?"

נכון שאני רוצה אבל אפשר קודם להכיר? לבנות איזה שיח, להרטיב לי את המוח לפני שניגשים לפוסי? אפשר?

בתמונות 

אני במוד רך ומתפנק 

אחרי מקלחת 

בדרך לג'וינט 

בעולם אחר 

היית יוצא לאפטר ומגיע לחבק אותי 

אבל 

בעולם הזה אתה יוצא לאפטר ומחבק אחרת

ובעולם אחר 

שנינו היינו מחבקים את הפחדים יחד 

פעם אתה נשען עלי, פעם אני נשענת עליך 

ובעולם הזה 

אני לא נשענת על אף אדם 

כמו שהייתי רוצה להישען באמת

ובלילה 

אני מחבקת את הכרית ומייחלת לשינה 

ואליך (רק, מי אתה? למען השם, התגלה כבר!)

הרבה זמן לא רציתי 

ולא היה לי פנאי רגשי ומעשי 

אבל זה כבר לא רצון 

זה צורך 

בחיבוק ונחמה 

תודה על כל מה שיש לי בחיי

על ילדה בריאה ושמחה 

על בית וממד

על משפחה עוטפת 

ורק אתה חסר לי 

האיש שלי הפרטי שלי. 

זה עוד יקרה. 

חדר השינה של בייגלה הוא הממד 

תכלס, יתרון עצום בתקופה זו. 

היא מתעוררת תמיד כשאני נכנסת וסוגרת את הדלת, ומייד מבקשת ידיים.

ברקע, האזעקה נשמעת היטב.

אני מחבקת את בייגלה שחוזרת לישון על הכתף שלי ונושמת אותה עמוק 

היא אי השפיות שלי, העוגן. כשאנחנו מחובקות אני אוטומטית נרגעת כמעט לגמרי. וגם היא. 

העולם שלנו השתנה לעד

והיא הולכת לגדול לעולם הזה 

שיהיה חדש לי ושונה 

אבל עבורה, זה כל מה שהיא תכיר 

ואני מייחלת לטוב שייצמח מהאדמה המדממת שלנו. זה מגיע לה. וגם לנו. 

אבל צפייה בלקט שירי פרפר נחמד עם בייגלה מאד מרגיעה אותי. 

אני משתדלת לעשות משהו למען המאמץ המלחמתי ולמען תושבי העוטף

לארגן מזון לתרומה יחד עם שכני הבניין בו אני גרה. 

לארגן שקים עם בגדיה של בייגלה משנה שעברה לתרומה. וחשוב לי שהכל יהיה מקופל ומסודר. 

לשאול לשלומם של חברים רחוקים שכבר לא בקשר איתם בכלל. 

כל פעם קצת, ממש קצת 

עשייה תציל משיגעון מוחלט 

עשייה תציל מאובדן שפיות 

עשייה תציל מהתקף חרדה 

בעוד מספר ימים אני אמורה להתחיל לעבוד

זה מרגיש כל כך תלוש 

ומצד שני, לשמחתי הרבה העבודה היא במקום סופר חיוני ומציל חיים. כמו כן, כסף חייב להתחיל להיכנס לחשבון הבנק שלי. 

ועדיין 

מתקשה לדמיין את זה קורה.

מה אני יכולה לכתוב שכבר לא נכתב? מה אני יכולה לשתף שכבר לא שותף?

הלב שלי שבור, אני עוצמת עיניים ומראות הילדים החטופים מרסקים אותי. כמה שאני מנסה להתחמק מצפייה זה פוגש אותי. 

אני מנשקת ומחבקת חזק את בייגלה, מאז שבת אני לא יכולה לשחרר אותה לישון לבד ומתעקשת להרדים אותה עלי. עוד קצת להסניף ולחבק ולומר תודה. אני משתדלת מאד שלא להישאב לחדשות ואם הלב שלי הולם חזק מדי עד שאני כבר לא שומעת את המחשבות שלי אני לוקחת כדור הרגעה.

לכולנו קשה ואין בזה נחמה. 

הגענו להורים היום, כמו בכל יום מאז שבת

וקרה איזה משהו שמאד הצחיק אותי ואת אחי הצעיר, לרמה כזו שממש בכינו מצחוק וכאבה קצת הבטן

וזה הרגיש לרגע קצר אחד 

מאד שפוי ונורמלי. 

עצם קיומה של בייגלה מאלץ אותי להדוף מעליה את כל הדברים הרעים, לרקוד ולצחוק ולהצחיק ולהעניק לה וגם לי משהו שמרגיש קצת, קצת, נורמלי.

**

כשהערב יורד והיא הולכת לישון הלב שלי הופך לכבד כבד.

בשורה התחתונה אחרי כל הכרת הטוב

אני רוצה לומר 

שמאד קשה לי שאין לי מישהו לחלוק איתו את העצבות, את הקושי. שאין לי על מי להישען. ואני מחזיקה את כל זה לבד. והלב שלי כבר עכשיו כבד  והשעה רק 16:27.

יצאנו לחופשה. 

בייגלה מופלאה. היא מתלהבת ומצחקקת וכיף לצד האתגרים (רוצה הכל לבד, לא רוצה גלגל ים, לא רוצה מצופים, לא רוצה עגלה, סובלת מעצירות שמדירה שינה מעיניה, אוכלת כמו ציפור וכו'). 

זו הפעם הראשונה שלנו בנופש ואת הטיול הקטן קיבלנו במתנה מהוריי. אמא שלי הצטרפה לכל הכיף הזה ואנחנו מתפנקות ומקבלות מלא מלא אהבה ממנה ובכלל. קורים הרבה דברים נפלאים של פעם ראשונה והלב שלי עולה על גדותיו. אני משתדלת לנצור כל רגע של צחוק מתגלגל ואת כל הכיף שאנחנו עושות שלושתינו בחדר במלון, אלו רגעים שלא יחזרו.

לצד זה, קשה ומאתגר ואין לי מנוחה אמיתית ויש המון מחשבות על הכסף שאזל ומה יהיה מעכשיו וחרא וזין בתחת. 

שום דבר שכדור אלפרליד לא יכול לפתור באופן זמני וממסטל. כי אין וויד בחופש הזה. אין! וטוב שכך. 

אני מגלה שוב 

שהפחדים שלי מנהלים את מצב הרוח 

ולשמחתי אני מתבדה 

שוב ושוב ושוב 

אין פואנטה 

פוסט מבולגן 

אנחנו בג'ימבורי של בית המלון ובייגלה ערה כל כך הרבה שעות אלוהים אדירים. 

הכל פה טעים מפנק, נקי, ברמה גבוהה 

רק הג'ימבורי פח זבל. 

לילה טוב 

הולכת לתפוס פינה על מזרן דלוח.