תמיד זה אני מולי

הקטע של שליחת הודעה של "אשמח להכיר הנה הטלפון שלי"? 

לא. 

בוודאות לא. 

אז למה בשנת 2023 זה ממשיך לקרות? 

היום הייתי בראיון עבודה. 

ראיון ראשון מזה עשר שנים.

התקבלתי.

העבודה לחלוטין לא תואמת את כישורי בתחום ונשאלתי בראיון למה אני רוצה משהו שלגמרי נחשב לחזרה אחורה.

לקחתי את העבודה כי היא מתאימה לחיים שלי ושל בייגלה. בשעות, בקרבה לבית, בגמישות היחסית לחיסורים. זו גם דריסת רגל מצוינת, רוב חיי רציתי להתקבל למקום הזה ממש וכל כך. הנה נכנסתי, אולי בדלת האחורית, אבל נכנסתי.

*

אני עצובה.

להתפשר זה עצוב כי בעצם הפשרה את מוותרת על משהו ונפרדת ממנו. למשל, איזה טייטל יוקרתי כמו שהיה לך בעבר. או כמה כואב לו לאגו שלי. 

אני מתנחמת ומתעודדת:

ויתורים כואבים תמיד הולידו דברים טובים. למשל בייגלה. בייגלה היא תוצר של החלטה שהיו כרוכים בה ויתורים מטלטלים. לוותר על זוגיות, לוותר על אבא עבורה, לוותר על חיים נוחים יותר כלכלית ופיזית. 

אבל יש בייגלה והחיים מחייכים אלינו. 

אז אני מתחילה לעבוד והרי זה מרגש. אני אעשה שיהיה לנו טוב. 

אחרי זמן רב ללא תרגול, סביר שהשרירים ייתפסו בשני המקרים.

מה יש לומר? 

הייתי צריכה כנראה את זריקת העידוד הזו כדי להתרומם קצת. 

הנה נפתח התיאבון ואט אט מתגנבת לה אופטימיות קלה, הנה ג'נט, את לא אבודה, קחי תזכורת בצורה של 8757 אורגזמות. את מתרוממת חזרה ובעוד רגע המוג'ו חוזר. 

איזו מילה נהדרת. מוג'ו. 

MOJO. 

כמה אני מדוכדכת? 

1. התקלקל הוויברטור לפני חודש ולא חשבתי לרגע שזה נורא ואיום. כמו כן, הבאתי ביד עם אקדח עיסוי וזה היה די נורא ואיום.

2. חלמתי שאני נפגשת עם איזה חתיך וכריזמטי למטרות מין, וגם בחלום, לא הצלחנו לעסוק במין. כן כן. הצלחתי גם בחלום, להרוס לעצמי. 

3. למרות שעשיתי טיפול פנים של הביוקר ופאקינג הרמתי לעצמי עם תספורת של קארה ארוך, ומניקור פדיקור וכל החרא הכייפי הזה, 

אני עדיין מרגישה כעורה וכבויה.

4. לא עשיתי סלפי 7877675 ימים. ובכלל בכל מבט אקראי במראה אני רק מתעבת מתעבת מתעבת. והכל מאד חינני וזוהר בי, כן? אבל אני לא רואה. לא רואה את מה שטוב. לא רואה. 

סגור לתגובות וגם יימחק ממש בקרוב אז פליז. 

להבדיל משנה שעברה 

הערב שלי ושל בייגלה היה מושלם 

היא הייתה מצחיקה וחברותית והיא אכלההההה והתקרבה לאחי ושיחקה איתו שש בש בכאילו. 

בייגלה הזו תפסה לי את כל חדרי הלב. אני מלאה עד אפס מקום. אין בי יכולת להכיל כרגע משהו מסוג אחר. אני מקבלת את זה בהשלמה ובחיוך ולא מאיצה במה שלא צריך. 

( אבל זיונים כן. כן).

היא בת שנה וחצי והיא כבר יודעת צבעים, חלקית, וצורות!! והיא מציירת קווים ונקודות לפי בקשה. היא ילדה נבונה וסקרנית וכל כך מצחיקה. היא נמצאת כרגע בשיא חרדת נטישה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה  לחבק ולהכיל את המצב. קשה לה בגן והיא חוזרת מוצפת אחרי שעות בודדות. אבל בכל יום חל שיפור כלשהו ויש שם צוות מקצועי ומחבק.

בקיצור בייגלה היא החיים, היא נכנסת ללב של כל מי שמכיר אותה ונותן לה רגע, כי משם מגיעה התבונה שלה, היא מתבוננת, סופגת, נותנת לדברים לשקוע 

ואז היא פורחת וצוהלת. 

אני חושבת לא מעט על תורם הזרע. קודם כל תמיד בהודיה, כי איזה דבר יצרתי מהזרע הזה. פלא עולם. אני מנסה לדמיין איזה ילד הוא היה. מהרהרת מה עוד חוץ מכפות הרגליים היא קיבלה מאותו תורם קסום.

אין פואנטה. 

שנה טובה לכל קוראיי מגיביי וסטוקריי באשר הם.

בהתחלה כתבתי ניצוץ של שינוי בכותרת. אבל זה יותר גיץ.

דברים מתחילים לנוע. 

התנעתי. 

היו לי הרבה שעות פנויות היום. בייגלה הסתדרה יפה בגן פרט לשביתת רעב, ואני התפניתי לסידור הבית עם מוזיקה בפול ווליום. הספקתי לבצע משימות ביורוקרטיות חשובות ולהיכנס להתקף חרדה קל ממצבי הכלכלי.

חיפשתי תכניות לערב. הרבה מאד זמן שלא חיפשתי תכניות לערב. אני מרגישה פנויה יותר ושחוקה פחות וואלק יש מצב שלא הייתי מסרבת למין טוב שכולל גם שיחה מצחיקה וגו'ינט. כשהבטתי בווצאפ הבנתי שעלי לחדש קשרים, גם כי אני חייבת לחזור לעבוד וגם כי אשכרה אין למי לסמס.

בעניין אחר. השייח' הרוסי נפרד ממני בשבוע שעבר, הרים ידיים אפשר לומר. ידעתי שזה יגיע, הרי אין לי באמת מה לתת לו. אני קצת עצובה כי היו לנו שיחות טובות והוא היה מאד נוכח בחיי בחודשים האחרונים, אבל אני גם מבינה מה זה להיות בקשר עם אישה כבויה ולא יוזמת. הוא לא הצליח לצלצל לי בפעמון (ראו שני פוסטים אחורה. או שלושה).

זו שעה טובה להתחיל בינג' איי ת'ינק. 

אני מתגעגעת קצת לתקופות אחרות שלא בהכרח הייתי מאושרת בהן. 

למשל 

לפני כמעט עשור כשיצאתי למסיבות דארק אייטיז. בהתחלה, כדי להיתקל במושא אהבתי דאז, ע'. או הו, איזה ערבים היו לנו. 

אחר כך יצאתי למסיבות האלה כי שכנעתי את עצמי שאני נהנית, כשתכלס, היה לי שיער מסריח, הייתי שתויה ברע והרגשתי בודדה חצי מהזמן. 

בכלל, מי כותב "או הו"? רק אנשים שמרגישים מבוגרים מאד.

וואלה, מתגעגעת לזה. 

ולכל הדרמות בברוולי הילס גרסת בת ים - דרום תל אביב. גם לזה קצת קצת, מתגעגעת.

אני מתערסלת הערב במוזיקה מאז, בתמונות, אולי גם אלך להציץ באינסטגרם של ע' שכבר יש לו שני ילדים לדעתי. 

בכלל רציתי לכתוב על משהו אחר. 

יודעת שיחלוף 

לא מאיצה בזה 

נותנת לזה מקום 

בערב בעיקר 

כשהבייגלה ישנה 

אפילו לבכות מרגיש לי מטופש

אני רק עצבנית וכועסת 

אם כי בכיתי המון אתמול כשנכנסו לגן 

ובייגלה ירדה ממני והלכה לשחק כמו ילדה גדולה 

מנסה לחשוב 

מה יגרום למשהו להזיז לי את הפעמון

משהו שהוא כמובן לא בייגלה 

כי היא מזיזה אצלי המון ופותחת לי את הלב ומרחיבה 

וזה לא בשירים ולא בנופים 

זה לא בשיחות עם חברים 

זה גם לא במין 

אז מה זה הדבר שיכול להוציא אותי מהבור? איפה ואיך משיגים?

כי נתתי כבר מקום לעצב ואין מקום יותר 

לדיכאון 

מחר אני בת 40

לפעמים אני מתנערת בבעתה, איך הגיל הזה קשור אלי? ולפעמים אני מרגישה כל כך בגיל הזה, בעיקר כי אני מאד עייפה, שחוקה, שבוזה והגב שלי מת כבר מחודש מאי האחרון.

אני מרגישה את השנים היטב. 

התחלתי לכתוב כאן בשנות העשרים המוקדמות שלי ובמבט לאחור זה מרגיש לי שהדרך לסטטוס שלי היום הייתה ידועה מראש. אימא יחידנית שלפעמים אבודה בחלל. 

[לכל המתעניינים בבייגלה, היא מהממת כהרגלה, היא חכמה ונבונה ומצחיקה מאד והיא גם יפה באופן לא רגיל אמרה האימא המשוחדת]. 

אני מחבקת את בת העשרים הזו שכל כך רצתה אהבה וזוגיות וכל הג'אז הזה. מחבקת אותה חזק ומנחמת, יהיו דברים אחרים ג'נט.

לא בא לי פוסט סיכום עשור 

בא לי להביט קדימה אל עבר המחר 

לפעול ולקוות שהחיים ימשיכו להיות טובים אלי 

לייצר את פיסת גן העדן עבורי ועבור בתי המתוקה 

אני רוצה להניח בצד את החששות הרבים 

לפחות בשבוע הזה בו מתוכננות עבורי חגיגות מכל סוג. 

הרבה מאד חודשים חייתי כשאני עושה את המינימום ההכרחי כדי שיהיה בסדר 

אלו לא החיים שאני מבקשת עבורי 

אני יכולה לומר עכשיו שזה דיכאון 

וזה בסדר להודות בזה 

את יכולה להיות מדוכאת ועדיין להחזיק בית ולטפל בילדה שלך. 

אבל, זה לא יכול להמשיך. אני לא יכולה יותר. 

עוד רגע קט 

אני יוצאת לאור 

עם הרבה רוח במפרשים 

עוד רגע קט. 

כל שן שיוצאת זוכה באוסקר על משחק דרמטי. 

בקיצור 

כפרה עליה 

אנחנו ערות 

היא אחרי נורופן 

וכרגע היא השכיבה לישון בחיבוק ונשיקה את הבובות האהובות עליה. 

וזהו חברים 

לא ברור לי באיזה קטע היא הפכה לאדם אמיתי שעושה דברים כל כך מתוקים שכאלה, אני נמסה מכל דבר שהיא עושה. ליטרלי. אין אותי. 

צחוק מריר ברקע.