תמיד זה אני מולי

מכירות את זה שאיזה משפט שאדם יקר אומר לכן מערער אתכן לגמרי, ויותר זה מערער את דרך ההורות שלכן? 

ומכירות את זה שאתן משתפות צד שלישי בעיקר בתחושות שלכם, אולי כי אתן רוצות להיות מובנות ושמישהו פאקינג רגע אחד יניח יד על הכתף ויגיד לכן

שהכל באמת בסדר וגם מה שלא, אני בסדר ואני עושה הכי טוב שאפשר(ואני עושה הכי הכי הכי טוב שאני רק יודעת ובאמת פועלת כדי לקבל גם עזרה מקצועית)

אבל צד שלישי לא מבין, לא מכיל וממשיך בקו הביקורת על ההורות שלכן? 

ואתן מרגישות יותר חרא 

הכי חרא שרק אפשר להרגיש 

ביום שישי באמצע יולי 

עם פעוטה שלא קל לה וערה כבר 994874747 שעות. 

אז ככה.

אחר כך אני תוהה למה בודד לי.

סגור לתגובות. סגור. סגור. סגור.

מאה גוונים של שיזוף 

ולבן אחד טהור 

בבטן הרכה ובחזה. 

*

הבטחתי לעצמי שהערב אני פותחת מחשב ומתחילה את האלבום של בייגלה. יש 8797637493 תמונות.

הייתי רוצה לנקות את הנייד שלי ולהשאיר רק את מה שחשוב אבל זה מרגיש לי כמו משימה בלתי אפשרית. דרוש עבד ניקוי סמרטפון. 

*

התחלתי לתרגל נשימות, כל ערב אחרי שבייגלה הולכת לישון אני מתיישבת במרפסת ונושמת. חשבתי להשתמש בקול של אנדי מ head space אבל גם לזה, אין לי כוח. אז לבד. אני והקול המונוטוני של מנוע המזגן.

*

עשיתי מעשה מאד מטופש ואימפולסיבי. שום דבר הרה אסון, מקסימום יצאתי נבוכה ומטופשת אבל עדיין הבטן שלי מעורבלת. 

*

מגרד לי מאד לאחרונה. צורך חזק לחוות ספייס שיכול לקרות רק אחרי כמה סטירות הגונות, כמה חניקות טובות, ומיינד פאק לכלבות. ספייס שיכול לקרות רק אחרי שהמוח שלי מתרוקן ויש רק צליל של תמו שידורינו להיום. הו, אני כמהה, הו אני בור ללא תחתית, אני פלסטלינה שרק רוצה שישחקו איתה עד שכבר לא יישאר ממני 

כלום. 

היום בייגלה הסכימה לטעום אבטיח וגם שסבתא תעשה לה קוקיות.

וואלק נראה לי כבשתי את אוורסט. ככה זה מרגיש לפחות. 

וזה למה? כי אני מאד לא אוהבת אבטיח. סולדת. נגעלת. מעורר בי בחילה. לשמוע מישהו מביא ביס באבטיח מעלה בי מיצי קיבה. ותמיד אני נתקלת בהרמות גבה ואף שיפוט, כי בואו, לשנוא אבטיח זו הפרעת נפש שצריכה להיכנס לDSM

אבל זה מה יש. זו אני וזה כל הקסם. 

ואני עד גיל ארבע לא הייתי מוכנה אפילו להסתרק. בייגלה בעקבותיי, אז אירוע הקוקיות היום היה נדיר ונפלא וזרע בי תקווה שאולי אין לה בעיה חמורה מאד בוויסות החושי.

אתמול בערב קראתי את עצמי אחורה. זה נראה שכבר חודשים ארוכים מצבי לא משהו. ניסיתי לקרוא כמו אדם מבחוץ ומולי נגלתה תמונה עגמומית של אישה שסוחבת. וסוחבת. וסוחבת. של אישה כבויה שמתפקדת על אדי אוקסיטוצין. של אישה מרירה ומדוכאת. 

עוד חודש אני אהיה בת 40

מה אני מביאה איתי לשם? את מה אני משחררת? 

באיזה מצב צבירה אני הולכת לפגוש את העשור החדש הזה? 

אני סקרנית וגם מפוחדת. 

כי זה מרגיש כמו קקי שממש קשה להוציא החוצה וזה כואב ולא נעים ומעיק ואין תחושה של הקלה בסוף. 

אבל 

זה מתחיל להתרכך ולהשתחרר. 

החיים שלי כרגע סובבים סביב תעלומת כאבי הבטן של בייגלה. הילדה מחרבנת כמויות לא הגיוניות. מילא הייתה אוכלת משהו שמצדיק. בשבוע הבא ייקחו לה דם מהווריד ואני מעכשיו עם פקעת דמעות בגרון. 

חדר השינה החדש שלי מפנק ונעים. יש מאוורר תקרה שמלטף אותי בלילה ואני ישנה כאן ממש טוב. קצת, אבל טוב. בכלל, הבית החדש נעים לי ומרגיש כבר ממש כמו בית. 

בחמש בבוקר יש אוויר נעים ומצמרר במרפסת. אני שותה קפה, בלי ג'וינט הפעם, משחררת קצת צוואר וכתפיים וחושבת על כמה הפחדים שלי מונעים ממני אושר. כמה ממה שאני חוששת ממנו משפיע על בייגלה. אני מוטרדת מאד מהסלידה שלה ממרקמים. אני הייתי בדיוק כמוה וזה לא כיף, בלשון המעטה. היא לא אוכלת כלום, הכל מגעיל אותה. דשא וחול זה משהו שהיא אפילו לא רוצה לראות מקרוב. הלב שלי כבד כבד כבד. אבל זה בר טיפול ומשבוע הבא נתחיל ריפוי בעיסוק.

ספטמבר מתקרב בצעדי ענק. אני מתרגשת לקראת הגן ולקראת העבודה, וגם סוף סוף יהיה לי זמן לבד לעצמי ובאותה הנשימה בא לי פשוט למות. בבקשה בלי ניחומים אני יודעת שזה לטובה. 

הבהובים של חשק מיני בשטח ואני מתרגשת גם מזה. 

נראה לי שאני פשוט רוצה לנוח. 

אולי כי אני לא בשיח עם עצמי לאחרונה. הכל היה מאד עצור ומוחזק. אם הייתי כותבת אולי הייתי מרגישה משהו וזה היה מציף משהו ולא טוב לי עכשיו להציף כלום. אולי רק את המיטה החדשה שלי במיצי גוף שלי ושל איש.

ביום ראשון בבוקר עברנו דירה. 

לעבור דירה עם בת שנה וארבעה חודשים זה עסק לא קל. זה אפילו די חרא. תוסיפו לזה מוציאה שיניים, עם חרדת נטישה. 

אבל היי, 

הכל עומד ומסודר, ויש לי מרפסת ענקית, ויש פה שקט ומעלית! 

ידעתי שעוד מעט אגיע לאיזשהו פיק אמוציונלי, זה תמיד ככה: עומס בלתי סביר, דאגות למכביר, לבד לבד לבד, הכל מתקתק ודופק והופ צלילה לתהום.

לפני שאעלה חזרה מן התהום אני מקווה שאדוני יואיל בטובו לפרק אותי עוד קצת. ולאהוב אותי קצת. ולחזק גם קצת. והרבה לנשק. 

אני לא מסוגלת לכתוב מה באמת קרה איתי ביומיים האחרונים, אבל זה לא היה טוב ואני מקווה שהגל הזה מאחוריי. 

נדודי השינה מהם אני סובלת לאחרונה תורמים להתקפי החרדה ומצבי הרוח אבל תמיד בסוף היום, אני יוצאת לנשום קצת את הנוף החדש ואומרת לעצמי: 

פעם חלמת על מה שיש לך היום.

(לא שלי המשפט)

לכל המתעניינים בבייגלה הקסומה, היא פעוטה מתוקה ושובבה, היא הולכת ומטפסת ומוציאה שיניים וזה עושה לנו ת'מוות, ומה זה בכלל שינה או אוכל נורמלי. היא משחקת כל כך יפה ויש לה ג'סטות ממיסות לב, היא מחבקת ומנשקת, מתרפקת. 

היא חברה שלי. הבת שלי. פעם חלמתי בדיוק על זה. על ריצה בגינה אחרי פעוטה. על צחוקים במיטה עם פעוטה. על אהבה כזאת. פעם חלמתי ויש לי. 

תודה 

על 

זה. 

לא כותבת יותר כי מרגישה שאין אותי יותר. 

כן כן, זה יעבור אני יודעת. זה הרי רק שלב, קשוח, זו רק נקודה קטנה בחיים שלמים. נכון, מחיר נפשי ופיזי יקר, אני משלמת כל החיים, עכשיו פשוט זה השלב של הריביות.

לאחרונה עולה בי קנאה כשאני רואה חברות שהן אימהות שמפנות זמן לעצמן, אם זה להתאמן, אם זה לנסוע להופעה, סתם סיבוב קניות לבד. אני גם מקנאה בכל ההולכים לים, או הו קנאה יוקדת, זה מביש להודות אבל נו, הנשמה שלי שחורה היום.

אתמול הלכנו לפארק, כרגיל התחברתי לכמה הורים, בייגלה שיחקה והשתוללה והרגשתי שאני אחת כמו כולם. אבל בדרך חזרה לרכב לא יכולתי להתנגד לדקירה הזו בלב כשראיתי אבא מרים על כתפיו פעוטה ואימא מטיילת בעגלה עם תינוק ישן. לא יכולתי שלא. 

אם הייתי יודעת כמה קשה יהיה לי אולי לא הייתי בוחרת בדרך היחידנית. 

החדשות הנפלאות הן, שזה מצב זמני ובר שינוי וזה רק עושה לי חשק לאהבה וקשר זוגי. 

עוד חדשות נפלאות: 

יש לנו בייביסיטר נפלאה והחיבור היה מיידי ומרגיע, והיא מתחילה בשבוע הבא פעמיים בשבוע וימי שישי לפי צורך. אוויר לנשימה בדרך. 

וגם, אנחנו עוברות דירה. מצאתי בית טוב, באזור שקט חמש דקות הליכה מהגן העתידי של בייגלס. הבית נבנה על אדמות זיכרון מריר מתוק. פעם זיונים באתר בניה - היום מגדלת שם ילדה.

ואני כבר ממש מחפשת עבודה. גם.

הדברים נעים בקצב שלהם. 

אז כן 

אין אותי 

וקשה לי 

נשחקתי 

ואני שונאת קיץ יתושות ושמש

ובייגלה היא צ'אקי שטויות גיל שנתיים הנוראי זה מתחיל הרבהההההה קודם. 

אבל 

נראה לי שהיא ממש אוהבת אותי וכיף לה איתי. לא סתם מהמקום הזקוק לאוכל ומשחק. אלא ממש, ממש כיף לה איתי. 

לאחרונה היא התחילה להחזיק לי את היד וללטף לפני שהיא נרדמת. וגם להצביע עלי ולומר "מאמה" והלצטנף לחיבוק. 

וואלה, זה שווה. זה אוצר. זה החיים. מגיע לה שאהיה מאושרת. מגיע גם לי. 

תכף. 

הראש שלי כבד ממחשבות 

המועקה הזאת שלא משחררת אותי. 

שיחה אחת אתמול בלילה הפילה לי כל כך הרבה דברים למקום. 

אני רוצה לטרוף את הקלפים מחדש ומרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לבד. עוד קצת. עוד קצת ואצליח. 

סגור לתגובות. 

מסתבר 

שלא כדאי לשתות יין עם ארקוקסיה 

בטח לא כשאת צריכה להיות במצב מתפקד כי הילדה ישנה בחדר ליד

אז גלגלתי לי ג'וינט. 

אתמול קיבלתי זריקת וולטרן לטוסיק וזריקת אופטלגין לווריד 

והיום אני בחגיגת מוסוקול ותכף תגיע שעת הארקוקסיה

ומה יש לומר חברים? 

לפחות אני מסטולה ורגועה 

אני לא מצליחה ללכת זקוף או  להרים את הילדה בלי למות מאה פעמים בדרך 

אבל היי 

הכל  מרגיש כמו עננים עננים רכים ונעימים 

אם הייתי דובון אכפת לי, מי הייתי? 

לרוב כשאני ככה, שבורה, אני מתכרבלת עם עצמי ומתכנסת פנימה אבל הפעם אני מרגישה כמה יהיה טוב ונכון להתכרבל בתוך מישהו שיניח עלי יד כבדה ויגיד לי שאפשר לנשום. 

אני תוהה למה אני צריכה להגיע לתחתית, להתפלש בחרא שיש שם, בתחתית, ורק אז, רק אז להבין ששינוי מהותי חייב לקרות.

אתמול לא הצלחתי לטפל בבייגלה. הגב התחתון שלי נתפס באופן מזעזע, לא הצלחתי לעמוד או ללכת והייתי לבד. 

ההורים היו רחוקים, האחים גם הם. אני ברחוב מנסה להבין איך אני מטפסת למעלה עם ילדה במנשא ותיק. 

הצלחתי, אם אפשר לקרוא לזה הצלחה, אחרי רבע שעה בערך, להגיע לבית. תוך כדי דמעות ובכי של כאב, כשהבת שלי מביטה בי ולא מבינה מה הולך.

אחרי שעתיים הגיעה עזרה בדמות אבא. הזמנתי לבית רופא כדי לקבל זריקת וולטרן, זה לקח שלוש וחצי שעות של המתנה כאובה במיוחד, תוך כדי טיפול בבייגלה, אבא שלי אמנם סבא מהמם, אבל הוא לא יודע לתת אוכל או להחליף חיתול. 

הרבה דמעות היו אתמול. של כאב עז, של עצבות, תסכול, שחיקה, פחד משתק, עייפות. הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי. יותר נכון, הרגשתי שעברתי כבר את הגבול. 

לא יכולתי להסתיר יותר או לשדר עסקים כרגיל, וקרסתי מעוצמת הכאב על הרצפה. 

מאוחר יותר אמא שלי שיתפה שאבא שלי מאד נבהל, "והוא מאד דואג לך, וג'נט כולנו דואגים לך, את לא עצמך יותר, את חייבת לשחרר" . 

וברגע ששמעתי שוב, שאני צריכה לשחרר וכל מה שקרה כאן זה לחלוטין עליי, כי אני הרי, לא משחררת

התפוצצתי. 

במקום לקבל חיבוק מכיל, במקום לשמוע אותי אומרת מאד ברור "אני שחוקה, קשה לי, לבד לי, ואתם רק מבקשים שאשחרר אבל לא באמת מגיעים לעזור"

אני שומעת מילים ריקות 

כשל אמפתי מפואר 

אני עצובה 

וחנוקה מדמעות 

והלכה לי המצית 

והילדה עדיין ערה 

והבית קרנבל 

ואני מכוסה בעיסת פירות 

והכל כואב לי 

הנשמה כואבת לי 

כל מיני תובנות עולות בי אחרי אירועי האתמול

למשל

עזרה בתשלום לפחות פעמיים בשבוע במהלך היום 

לצאת בערב מהבית לפחות אחת לשבועיים

לחזור דחוף להתאמן 

להפסיק לנקות ולסדר כל בוקר צהריים וערב ולקבל את זה שהבית מבולגן כי יש פה פעוטה שובבה 

ובעיקר 

לעבור כבר דירה לבית עם מעלית

אני חוזרת להתחלה של הפוסט 

למה רק אחרי שאני בתחתית 

אני פועלת?

בוקר טוב. 

בייגלה עושה לי בית ספר. האם היא מקדימה את זמנה וגיל שנתיים הנוראי מגיע בגיל שנה ושלושה חודשים? 🙄 

סתם. בגדול, היא עצבנית טילים. בקטן, בוקעות לה מלא שיניים וזה בטוח מציק. מצד שני, קיבלתי טנטרום כי החלפתי לה מכנסיים והיא רצתה את המכנס המלוכלך. וגם כי לא הבאתי לה את הכובע שהיא רוצה (נשאר ברכב).

על שביתות הרעב אין מה לדבר. זה כבר ייאוש אחר, מדיר שינה מעיניי ומתסכל ברמות.

אין לי  איך להמתיק את זה עבורי. זו תקופה מאד מאתגרת, היא מהממת, בריאה, שמחה, מתוקה וסקרנית לעולם. יהיה בסדר. שתכנס כבר לגןןןןןן. 

התחלתי לחפש עבודה חלקית. משרות תמלול, הקלדה, הזנת נתונים או כל שיט אחר שאפשר לעשות לשעתיים שלוש בשעות הערב. הכסף מתחיל להיגמר והלחץ הכלכלי מורגש היטב על בית החזה שלי. אני ממש חייבת השלמת הכנסה. 

להלן הצעת עבודה שקיבלתי: 

לא הצלחתי לישון בלילה. הו, והעייפות, והשיניים של בייגלה, והעבודות בכביש, הו. כמה. אני. עצבנית. 

אני וי' עתידים להיפגש מחר. 

הוא לא יודע את זה אבל אני מתכננת לקפוץ עליו עוד במדרגות. כן כן. לקפוץ ולטרוף אותו בנשיקות והסנפות. 

כלבה שלא ראתה את הבעלים שלה למעלה מחודש. 

אני מרגישה מינית כמו מחבת.

קחו תמונה של ציצי ששמור לאדוני.