אני אוהבת לנהוג. תמיד אהבתי. במיוחד נסיעות ארוכות.
אוהבת את השקט, המחשבות שמציפות.
אוהבת להדליק רדיו לשמוע שיר מוכר, לשיר בקול ברכב מבלי שמישהו ישמע.
אבל את הנסיעות אלייך אני אוהבת במיוחד.
נכנסת לרכב והריגוש ממלא אותי, עונדת את הקולר עם הרצועה לבקשתך.
תמיד אני תוהה לעצמי, מה אם יעצור אותי שוטר? ויראה עליי את הקולר? בוודאי אמות מבושה.
אבל הרצון לספק אותך גדול ממני, חזק ממני.
הקולר על צווארי, הרצועה מונחת על החזה שלי ונופלת לרגליי ואני מתחילה בנהיגה, כבר מכירה את הדרך בעל פה אבל עדיין מפעילה את הוויז, שמא מהריגוש אתבלבל.
הרגליים והידיים רועדות מהתרגשות, אבל לגוף רצון משלו והוא על אוטמט ומכוון אותי אלייך.
ואז, זה רק אני, הרכב והמחשבות עלייך.
חושבת על הרגעים הראשונים שלנו בכל מפגש, אני תמיד כל כך מתביישת, מכונסת, עומדת, לא מוצאת את עצמי, מחכה למוצא פייך.
הנוכחות שלך גורמת לי להתבלבל, ככה שאני לא יודעת מה עליי לעשות עם עצמי.
"על הברכיים, כלבה".
אתה מכוון אותי. יודע בדיוק למה אני זקוקה ומתי.
אני לא מתמהמהת ובשניות מוצאת את עצמי על ברכיי עם ראשי מושפל.
אתה יודע שחיכיתי, כל כך חיכיתי להיות איתך.
אתה מצליח לשמור על נוקשות. נוקשות שמיד משפיעה על הראש שלי ועל הגוף שלי.
שומעת את הצעדים שלך מתקרבים אליי.
בכל צעד משהו בי מתעורר, רוצה לצרוח לך. אני שלך אדוני. אני שלך. אני כאן לשירותך.
רואה את שני רגלייך למולי ואני כבר נמסה כולי, שלולית, רעד של ריגוש עובר בי, מין צמרמורת.
"תסתכלי עליי, כלבה"
וזהו, זה הרגע. זה הרגע שכל כך חיכיתי לו. המבט החודר שלך זה הרגע שבו מתחיל השיא שלי איתך. זה הרגע שבו כל הבושה והמבוכה מתחילה לחלוף לי. זה הרגע, הרגע בו אני מרשה לעצמי להיות הכלבה שלך, זה האישור שלי.
אתה יודע לקלף אותי, לגרום לי לא לחשוב על כלום חוץ מלרצות אותך ולהיות הכלבה הראוייה לך.
אני רוצה להיות שוב בדרך אלייך אדון יקר, אהוב ונערץ שלי❤️
"אני אויר ללא מילים אני
אור ללא כלים אני
מים שמצמיאים אבל רוצים אליך רוצים אליך
ולא השארתי כלום אני עץ עירום אני
שביל ללא מוצא אבל בדרך אליך
אני בדרך אליך"