לפני 3 שנים. 21 בנובמבר 2020 בשעה 21:02
מוצ״ש, עוד התראה ועוד התראה מהטינדר המוצף שלי כתוצאה משבועיים בידוד בהם ביליתי באימוני אצבע קשוחים, החלקות ימינה-שמאלה...
אל תשאלו, הרגשתי מינימום אחרי מסלול נינג׳ה.
מבין ההודעות משכה אותי הודעה אחת, לא היה בה שום דבר מיוחד,
אבל משהו במבט של הבחור בתמונה שהיתה לו משך אותי. משהו מסקרן, קצת אפל.
קראו לו עומר.
אחרי שיח פלרטטני וענייני, החלטנו לעבור לוואטסאפ. שם בעצם הבנתי שפספסתי פרט שולי בפרופיל שלו בטינדר.
״מעניין אותי אם קראת את מה שכתבתי בפרופיל״ עומר שאל.
במהירות שיא חזרתי לטינדר לראות מה לעזאזל הוא כתב שם שפספסתי.. או יותר נכון פשוט התעלמתי.
״BDSM״. אוקיי. אחלה. נזכרתי למה התעלמתי. אין לי שמץ של מושג במה מדובר.
עוברת לגוגל. הלסת נשמטת.
״חחחח אתה צוחק עליי״ רשמתי. הוא צחק.
״זה משהו שלילי בעיניך?״ עומר שאל.
טוב בואו נעצור רגע. מה בדסמ. מה קשור עכשיו בדסמ. הסקס האחרון שלי היה לפני חודשיים וגם הוא היה היחיד בשנתיים האחרונות. הלסת עדיין לא חזרה למקומה, אבל הסקרנות בעיצומה.
אבל עומר מעניין. הוא מרתק.
הוא לא מחפש את הריגוש הלילי הזמני, החד פעמי, הריקני, הוא מחפש זוגיות עם מישהי שמסקרן אותה לחוות את העולם הזה, לצאת מהמוסכמות החברתיות בתוך התא הזוגי המשותף, מתוך מקום של אמון ובחירה.
נמסה. פשוט נמסה.
את הלילה העברתי לצד גוגל, חקרתי, קראתי, צפיתי... בעיקר – הזדעזעתי.
מיד לאחר מכן אני מתחילה את המלחמה הכרונית שלי עם עצמי – הבריחה.
אני אלופה בלברוח.
אני בורחת כשאני מפחדת, אני בורחת כשאין לי קרקע יציבה, אני בורחת כשאני מרגישה,
אני בורחת בעיקר כשאני מרגישה לא בטוחה.
הבוקר הגיע מהר יותר ממה שחשבתי, ואני בוהה בשם שלו, של עומר,
בראש שיחת הוואטסאפ הארוכה שלנו שהיתה ערב קודם לכן.
משום מה, להבדיל מבדרך כלל... לא רציתי לברוח.
הוא כתב לי משפט ״היופי הוא... שאין לך ממה לברוח.
את יכולה לקחת הפסקה ולהרגע ולחזור מחר ועדיין אהיה פה״
הוא נתן לי קרקע יציבה, הוא העניק לי מקום בטוח.
ואני בכלל לא מכירה אותו. מה נסגר איתי.
השיחות שלנו הלכו והעמיקו, וככל שהעמיקו כך הסקרנות של שנינו אחד לשניה גברה.
הסקרנות גוברת, אבל הזמן שלנו אוזל.
עומר דומיננטי. רודן, כזה שמטיל אימה בפני אלו המתנגדים לו.
הוא מבין שבעוד פחות משבוע אני עולה על טיסה חזרה לאירופה, והוא מתחיל לבדוק מתי נוכל להתראות.
הלב דופק, חזק.
אנחנו מדברים על נושאים, באמת, שלא הגיוני לנהל שיח עליהם עוד בטרם נפגשנו.
בתחילת הדרך הבנות שכל אחד מאיתנו נכנס לזירה שהוא לא מכיר, אני לזירת הבדסמ והוא לזירת מערכת יחסים בשלט רחוק.
הבטחנו בלי הגדרות, מגששים את דרכנו, מנסים להבין מה טוב לנו.
אני מבינה שאין לי ממש ברירה, אם אני רוצה לבחון אם לדבר הזה יש סיכוי אני צריכה במינימום להיפגש איתו.
אנחנו קובעים ליום שישי, אחרי הארוחות.
ברחובות המדינה סגר, הברים סגורים, בשום מקום לא ניתן לשבת. קבענו אצלו בדירה.
אני, שחברותי צוחקות עליי שאני הבתולה הקדושה, זו שמייבשת כל גבר במשך חודש לפני שאני נכנסת איתו למיטה, מגיעה להבנה שכנראה את הלילה הקרוב אעביר אצל עומר.
אחרי שהצלחתי להתחמק מהקריוקי הביתי המשפחתי בסוף הארוחה מבלי שאבא שלי ישאל יותר מדי שאלות, אני יורדת לחניון ונכנסת לרכב.
הפחד משתק.
לא הצלחתי לסובב את המפתח.
הדימיון לקח אותי למקומות הכי רחוקים שיכל לקחת אותי. כבר ראיתי את עצמי הפוכה מהתקרה, אזוקה, חסרת אונים.
אמרתי לעצמי ״מה את מפגרת? מה יש לך, לאן את נוסעת״.
אבל עומר כל כך סיקרן אותי, הסקרנות כלפיו ניצחה את הפחד.
אז הנעתי את הרכב, הדלקתי את הוויז, ונסעתי.
נסעתי אליו.
המשך יבוא.
