|
|
|
ישבתי עם בני וחברה שלו היום בארוחת בוקר בצהריים, בבית קפה בדיזנגוף פינת גורדון. פתאום נשמעו יריות. כולם השתטחו על הריצפה. כעשר מטר מאיתנו. היורה הלך/רץ לכיוון צפון בדיזנגוף, חלף על פנינו תוך כדי ירי של כעשר כדורים בבודדת ופנה ימינה לגורדון. קבוצה לא קטנה של אנשים רצו אחריו עם אקדחים. כנראה לא הצליחו לתפוס אותו. לכולנו שלום.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4747317,00.html
היה לי יום קשה היום בעבודה. הכל הלך קשה בצורה יוצאת דופן. משהו לא רגיל. תפקדתי מצויין מול כל הקשיים והצלחנו בסוף.
מסתבר באופן לא מפתיע שזה לא פשוט לחפש בת זוג. אבל גם מול האתגר הזה אני מתנהל בצורה טובה. שהרי זה פרוייקט בכלל.
מחר סילווסטר. אני זוכר כל מיני סילווסטרים בשנים שעברו. חשבתי לעצמי, שהסילווסטר הזה כבר אתנשק עם בת זוגי העתידית. טרם הספקתי למצוא בת זוג אבל לכו תדעו. יש עוד 24 שעות. השמיים הם הגבול. אולי עוד יצליח לי עד מחר בלילה. יש מצב, שהרי יש לי דייט מחר.
יושב לי בסלון, נרגע מהיום המטורף הזה ומזמין לי טוב. הוא יבוא.
אולי זה הסילווסטר הזה בכלל שבוחר לאתגר אותי ככה. קטן עלי. אני אוכל להתמודד עם האתגר.
עוד כמה רגעים, אחזור לעצמי. הכל יהיה נפלא שוב.
קוואבאנגה.
וואללה מה אני אגיד לכם, יש פה סאביות מתמסרות לעילה ולעילה.
יצא לי להכיר כאלה שבאות עם רשימת מכולת מה הן מצפות לקבל. אני אוהב כאלה שרוצות לקבל ויודעות מה. אבל קודם כל תבואו לתת ואז אשקול מה תקבלו ומתי.
אתה מוזר. חחח... אתן חיות בסרט. קודם תבואו לתת לי את מה שאני רוצה לקבל ואז תבקשו מה שהייתן רוצות. אני אחליט מתי תקבלו את זה ואיך.
אבל אבל... איך אעוף עלייך בלי שתעיף אותי? אז זהו שאיך אעוף עלייך בלי שתתני לי מה שאני רוצה?
אני מאבד שם עניין.
בתצפיותי האחרונות גיליתי להפתעתי אופנה חדשה (לי), של סאביות שרוצות רק דינוזאורים. אבל אבל.... רוב הדינוזאורים שאני מכיר הפקידו את עצמם לפני זמן רב בכלוב (אבל לא זה), מפאת חוסר של כל מיני דברים שהיינו רוצים לראות כאן. זה לא כלובי אשם בכלל, מי ישמע, זה פשוט נהייה ככה מפאת ההמון הסואן הצובא על דלתות הללה לנד, שפעם היה רק שלנו.
אז זהו שאל לנו לנכס לעצמו מקומות או אנשים, (או שבעצם כן בכלל). רק מה, אל לנו להתפלא שזה לא עובד לנו, שהרי זה לא באמת שלנו, כפי שזה נראה היום. אולי בעצם כנראה כך נועד להיות. שיהיה. Let it be.
ואני מה איתי אני? אני נמצא בחלקת הדשא הקטנה שלי ומלקט לי פירורים של אושר (אבא ארך רגליים). לרגע פתאום, איבדתי חלק(ה) משמעותית בחלקת הדשא הקטנה שלי ויצאתי לחפש לי מלוכה, או אולי בעצם סוסות מוסטאנג אצילות בכלל.
ועוד דבר חשוב לפני אחרון, שאני מאד אשמח למצוא, (לא) רק כדי לחזור לחלקת הדשא הקטנה שלי, כדי לשוב וללקט לי פירורים של אושר.
אסיים בשיר שדל ארקאדי דוכין, על צלע הר ליד כיכר, שם יש קפה של דינוזאורים, והם יושבים שם ענקים אחד אחד, משועממים עד הצוואר.
יש לי כמה חדשות די מרעישות, אותי.
שאגה נוראית שמפחידה את הסוואנה כולה.
קוואבאנגה.
מזל טוב לבני הבינוני על הצטרפותו לקהילת הנהגים.
הופ הופ הופ הוריי.
זה לא שיש לי משהו נגד מדיקל, אבל די מזמן החלטתי שעבורי לא מתאים לעבור את גבולות העור. בעברי צפיתי בסשנים איכותיים של מדיקל. אבל, כאמור, לי, זה לא התאים.
החתול שלי, סלוצקי, פיתח גידול בכף הרגל. במעקב צמוד הוחלט לנתח ולהסיר את הגידול. הניתוח בוצע ביום רביעי שעבר. לפני זה שבוע טופל באנטיביוטיקה. הכנסתי לו לפה פעמיים ביום. הוא פשוט שנא את זה נורא. היה מוציא קצף ויורק וכדומה. כתבתי לוטרינרית שלי שסלוצקי מבקש דרך חליפית. היא הציעה שאזריק לו ולימדה אותי את הטכניקה. הוא מעדיף לגמרי הזרקה על בליעה.
ככה מצאתי עצמי, דום קשוח ומסוקס, עושה לחתול שלי סשן מדיקל כל יומיים. עד כה, לאף סאבית שהיתה לי לא הסכמתי.
מסתבר שאין לי אופי.
פףףףףףףףףף
התראת חפירה.
למרות זאת, אשמח מאד שתקדישו כמה רגעים לקרוא את המניפסט הזה, בטח בשעה קשה כזו. זה חשוב.
***
סיכסוך הוא תוצאה של ניגוד אינטרסים המגיע לכדי קונפליקט אקטיבי.
הקונפליקט האקטיבי הזה בינינו לבין הפלסטינים, יש לו סיבות רבות. הוא הגיוני בכלל, מי ישמע. לפלסטינים יש רצון לעצמאות ופטריוטיות למדינה משלהם. זה הגיוני, עושה לי שכל. שתי ארצות לשני עמים. הגיוני.
בשמו של קונפליקט כזה בינינו לבין הבריטים דאז (טרום 1948), עשינו מעשים לוחמניים לא שונים בהרבה טרם הקמת המדינה שלנו. לנסות ולהתייפיף במוסר כפול, לא עובר אצלי. נכון שיש הבדל, אבל הוא לא מהותי.
מי היה כאן קודם? עכשיו זה כבר לא מעניין בכלל. יש עכשיו מצב שבו הפלסטינים רוצים מדינה משלהם וגם אנחנו לא רוצים אותם בקירבנו. תוואי הגבול בינינו די שורטט כבר הלכה למעשה. עכשיו רק נותר להשלים את המהלך של הקמת מדינה פלסטינית.
***
אז מה הבעיה?
הבעיה שבמהלך שנים של סיכסוך, יש בשני הצדדים אנשים שנפגעו באופן אישי מהסיכסוך הלוחמני הזה. הורים שכולים, ילדים שכולים. זה נורא לשני הצדדים בקונפליקט הזה. אני כואב עד למעמקי ליבי את האבידות אצלנו, אבל ממש כמעט אפילו לא טיפה פחות, את האבידות שלהם. איך אמר פעם סופר אחד: "באלוהים אמא, כמה שאני שונא את המלחמה". גם אני שונא אותה.
גולדה אמרה פעם: "ביום שבו הערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר ממה שהם שונאים אותנו, יהיה שלום". אז זהו שגם אנחנו טרום קום המדינה,הקרבנו את ילדינו, למען הקמת המדינה שלנו.
***
אני חושב, שצריך לעשות מהלך פוליטי אמיץ ולהפרד. להקים מדינה פלסטינית עצמאית.
זה אתגר בפני עצמו, שלצערי ולדעתי, לראש הממשלה שלנו היום אין יכולת לבצעו. אני לא מעריך אותו כמישהו שמסוגל לעשות מעשה כזה או אפילו הייתי יכול להשתמש בסופרלטיבים יותר בוטים, אך הוא לא הנושא.
אני חושב ש"אפשר להסתדר". אפשר לשבת ביחד ליד שולחן ולמצוא נוסח פשרה שיאפשר הקמה של מדינה פלסטינית. עם מי לשבת? את מי הוא מייצג? האם אפשר לסמוך עליו? אלו אתגרים בדרכו של אותו ראש ממשלה שלנו, כמו גם שלהם, מי שזה לא יהיה. לדעתי עם רצון כנה ונכונות לפשרות, בידיים הנכונות, זה פתיר.
ואז מה? יהיה שלום?
לדעתי לא. יהיה שלום רועם. תולדה של השנאה שיש בשני הצדדים. אבל היתה כזו שנאה גם כשבגין עשה שלום עם מצרים. היה שלום? לא. היה שלום רועם. אבל עם חלוף השנים השנאה דעכה והיחסים התפתחו להם לאיטם. עדיין יש מקום רב לשיפור.
אבל תהליכים פוליטיים כאלה של סיכסוכים ארוכי שנים מחייבים סבלנות ואורך רוח. להסתכל על התמונה הגדולה בפרספקטיבה של חיים של דורות ולא דרך משקפיים של סיפוקים מיידיים. אותו דבר אבל אחרת היה גם עם ירדן והזרוע עדיין נטוייה.
צריך לחכות למות דור המדבר. כמו שאלוהים חיכה 40 שנה, לפני שאיפשר לבני ישראל להכנס לארץ. באותו זמן יקר, אנחנו משני עברי המתרס, המחוייבים לתהליך השלום, צריכים לעשות את מירב המאמצים, שבזמן הביניים הזה יהיה שקט יחסי. להתאמץ ולפעול להרגעת הרוחות כדי שההרג בשני הצדדים ילך ויתמעט עד כדי שיעלם. או אז יקום לו דור חדש, שרק שמע סיפורים מההורים על האובדן והמחיר הנורא בימים הנוראיים ההם. הוא ישנא פחות ופחות את הצד השני.
זה לא יהיה פשוט לגמרי בכלל. אבל אני מאמין בכל ליבי, שאפשר לעשות את זה. לא רק שאפשר, אנחנו חייבים לעשות את זה. אם לא למעננו, אז לפחות למען הילדים שלנו. להשאיר להם מצב יותר טוב מאשר לנו היה. איכות חיים הרבה יותר טובה.
***
מה עושים בינתיים, עד שיהיוה לנו מנהיגים, בשני הצדדים שיהיו אמיצים ונחושים מספיק להוביל כזה מהלך?
אז זהו, שיש מה לעשות. הרבה מאד.
אני מאמין שבקונפליקטים כאלה, לכל צד יש צורך לטפל בחלק שלו בעניין.
החברה שלי אמרה לי בשעה, שאני כותב את המניפסט הזה, מה אתה שמאלני? עניתי לה שגם וגם, אבל אני חושב על עצמי, שאני רוצה לחשוב על עצמי בעיקר, שאני מוסרי, מעשי ושוחר שלום.
***
בינתיים יש בארצנו מלחמה. במלחמה כמו במלחמה. צריך להלחם. עם מדדי מוסריות ואנושיות.
לדעתי בתור מדינה, אנחנו חוטאים בשלושתם. אנחנו לא מספיק מוסריים ואנושיים (למרות שיש מקום להשוואות בעניין הזה). אבל מה שהכי עצוב בכל העניין הזה, שאנחנו גם לא נלחמים. אנחנו לכאורה כן, אבל לא באמת.
***
לפני 3,000 שנה כתב סון טסו ספר בשם אמנות המלחמה. ספר בעל ערך רב לדעתי. בערך כל מה שעשינו במלחמות האחרונות כמו גם פריצת המאורעות שמתרחשת כרגע, מתואר בפרטי פרטים בספר הזה, כמעשים שיובילו אותנו להפסד במלחמה. מה שאכן קורה. אני רוצה להדגיש היטב, במלחמה כמו במלחמה, נלחמים. יש לי הרבה מה לספר על ניתוח המלחמות שלנו דרך משקפי הספר המופלא הזה. אך זה לא לא נכון לעסוק בכך בפוסט הזה.
אני מצטט מאמנות המלחמה:
"מלחמה היא בעלת חשיבות עליונה למדינה. זהו עניין של חיים ומוות, נתיב המוביל להישרדות או לאבדון. לפיכך, יש ללמוד היטב את אמנות המלחמה".
"לנצח מאה ניצחונות במאה קרבות זה לא נחשב לשיא המיומנות. שיא המיומנות הוא להכניע את האויב ללא קרב."
נשמע הזוי? אז זהו שממש לא.
יש לא מעט דרכים לעצור את סחף מעשי הטרור, כמעט ללא נפגעים. הכי שווה. למה לא עושים אותם? כי אנחנו לא נלחמים, כלומר לא באמת. במלחמה לא חייבים להרוג אנשים. אפשר להכניע אותם מבלי להרוג.
איך למשל?
לדוגמא, כל אדם פלסטיני שהשתתף בפעולות איבה, לקחת לו ולכל בני משפחתו מקרבה ראשונה את תעודת הזהות הכחולה ולגרש אותו מהמדינה. לאן? לפלשתין. נשמע לי הגיוני.
הוא אוייב המדינה.
במלחמה, כמו במלחמה.
יש לי הרבה רעיונות על מה ניתן לעשות. אבל זה לא המקום.
בכל מקרה, לטבוח בהם זה לדעתי הרעיון הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת. מה יצא למי מזה, ששיטחנו את כל רצועת עזה? זה הומני? מוסרי? אנושי? אף אחד מאלה. אני בוש ונכלם במדינה שלנו על המלחמה הזו. כישלון קולוסאלי. זו מלחמה? זו טיפשות צרופה.
***
אני רוצה כאן לקרוא לכולכם, משני עברי המתרס.
בואו נעשה שלום.
זו האלטרנטיבה הכי טובה לקונפליקט הזה. אלטרנטיבה אחרת מחרידה אותי.
היום בבוקר, סובב תל אביב, 21 ק"מ, שעה ועשר דקות. בוצע.
יעדים קרובים: סובב כינרת, טריאתלון.
הופ הופ הופ הוריי.
גשר מעריב נפתח לראשונה לתנועה בחודש יולי 1976. אורכו 373 מטרים, רוחבו שמונה מטרים, והוא שוקל - כולל העמודים הרחבים - 1,350 טון. גובהו המרבי 5.20 מטר ומשקל הרכב העובר עליו הוגבל ל-30 טון.
יש להניח כי עלות הסרת הגשר תהיה גבוהה יותר מהקמתו. לפני כ-39 שנים הושקעו בהקמת הגשר והרחבת הרחובות בסביבתו כ-12.5 מיליון לירות בפרויקט מורכב שנמשך כתשעה חודשים.
סדרת הפיצוצים בעמודי התמיכה של קורות הגשר יתוזמנו כך שקריסת כל חלק ממנו תהווה גורם "מסייע" לפיצוץ הבא, ומשקל חלק הגשר הקורס יעזור ב"משיכת" החלק הבא לקרקע. פיצוץ הגשר היא פעולה כירורגית מורכבת הרבה יותר מהסרתו בחלקים, ונדרש בה לא רק תזמון מדויק, אלא גם הקפדה על קריסת המבנה כולו מבלי לפזר לסביבה חלקי בטון כבדים העלולים לגרום לנזק משני.
שלב פינוי ההריסות אמור להסתיים תוך 48 שעות בלבד.
לסרט הדמייה של ההריסה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4681282,00.html
***
ברצוני לשתף אתכם שגשר מעריב, הוא אחד המונומנטים החשובים עבורי בתל אביב שבה גרתי שנים רבות.
נראה לי מבצע מדהים.
פיצוץ כירורגי מתוצפת. בחיים שלי לא שמעתי על כזה דבר.
מדהים מה אנשים מסוגלים להעלות במוחם הקודח.
חברת הפקות עם מסכי ענק לצפות בפיצוץ. פשוט משהו לא נורמלי ברמות בלתי נתפשות.
קטע גם עם הפינוי של כל 1,350 טון של בטון וברזל תוך 48 שעות. במדינה שלנו קורים מלא מקרים שאת הזבל לא אוספים מהרחובות שבוע. מאיפה הגיחה המצויינות המגלומנית הזו? ואם היה לוקח להם שבוע, מישהו היה מתלונן?
***
מחר ב 6 בבוקר, ילדיי, חברה שלי ואני נהייה שם לצפות באירוע המדהים הזה.
