דרך מוכרת בעיניים חדשות

חוסר שעות שינה

חוסר במגע

עם געגוע להתכרבלות בבוקר מתחת לשמיכה

רוצה להגיד שגם לסקס בוקר, אבל אני לא זוכרת מתי זה קרה - אז כנראה שמתגעגעת לפנטזיה של סקס בוקר 

שאלת אותי שאלה על העתיד.

אתה תמיד שואל אותי שאלות על העתיד. חשוב לך שאני אדמיין את הדרך שלי, שאדע לאן אני רוצה להגיע. אתה מלמד אותי לסלול את הדרך שלי, בחיים שלי, וזה כל כך שונה ממה שהייתי רגילה עד לא מזמן.

התגובה הראשונית שלי הייתה לצחוק. אני לא יודעת עד כמה אתה רציני, כשאתה אומר שהמתנה שלך, בחתונה הבאה שלי, תהיה זיון רגע לפני החופה. 

זה נאמר בהומור, אבל בכל בדיחה יש קצת אמת. 

והאמת היא שהמשפט הזה, גורם לי לחשוב כל כך הרבה על הבחירות שלי, ועל התבניות שיש לי בראש, ועל התפיסות שלי בחיים. על רווח והפסד. על מה חשוב לי עכשיו ומה חשוב לי לעתיד. על סיום. על התחלה. 

אתה יודע שהראש שלי עובד כל הזמן. הפעם, הפעלת פה גלגל שיניים שגרם לי לחשוב על העתיד, דרך כל כך הרבה משקפיים שלא חשבתי שזה בכלל אפשרי.  

מזל שזה עוד לא כאן, מולי, ויש לי עוד זמן לעשות סדר במחשבות.

התמונה שלך לוגמת ממני לא יוצאת לי מהראש

כן? אני פולשת לך למחשבות?

ברור, גורה קטנה

אני לא מחזיק אותך סתם שנה

לא פיספסתי אפילו טיפה אחת - כל כך גאה בעצמי! 

בכל שנה אני מגיעה למפגש עם תרבות שקוסמת לי בכל הרבה דרכים ובאותה נשימה גורמת לי לשנוא כל חלק שבה. בא לי להיות יותר מעורבת, יותר שייכת, בא לי להרגיש את המרחב הזה שמשפחה גדולה מאפשרת. עם הריבים, והעקיצות. עם התמיכה והאהבה. עם הצעקות והבלגן. עם השמחה והחיוכים.

הבחירה של ההורים לגור קרוב, אבל ממרחק אפשרה את המרחב הזה ברמה שטובה למשפחה הגרעינית שלנו. כשאבא נפטר, משהו נסדק, כנראה הפנטזיה שלי התחילה להישבר. 

כל שנה נפגשים בבית העלמין, שלא מסמן עבורי דבר. הוא נקבר במושב שאמנם גדל בו, אבל שנים לא גר בו. הקבר רחוק גיאוגרפית כמו גם רגשית. אני לא צריכה אותו כדי לזכור. אני חושבת עליו כל יום. המפגש הוא שריד אחרון של קשר עם המשפחה שלו. 

עם השנים הריחוק עשה את שלו. הם כבר לא נראים כמו משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו. הם נצבעו לי בתחושות שליליות. למרות הריחוק, המפגש הוא מאתגר. 

בשנה שעברה, כשיצאתי מבית העלמין, היה מפגש קשוח. וברחתי ממנו כמו שתמיד ברחתי - ברחתי למיניות. הוא הציע את עצמו בהסתייגות ורגישות, ואני תפסתי את ההצעה בשתי ידיים. מצאתי את עצמי עושה שיחת סקס ומאוננת ברכב לצד אחד השדות הסמוכים לבית העלמין. 

השנה, אני לא נמצאת באותו המקום. אמנם מגיעה עם חרדה קלה למפגש. היום אני חזקה יותר. בטוחה יותר בעצמי, במקום שלי, במי שאני הופכת להיות. גאה בחיים שאני בונה לעצמי ובדרך שאני עוברת. לא מרגישה צורך לברוח למיניות או לכל מקום אחר. 

השנה אני בוחרת להשתייך ולבנות את המשפחה הגדולה שאני רוצה שתהיה לי. 

כשהוא קורא לי חתיכת זונה, אני לא נעלבת.

זה כמו מילת חיבה, הערכה, שייכות... 

אני לא בטוחה שכל כינוי "זונה" יתקבל כך.

אם אחר יזרוק לעברי ברסס ארסי כועס "חתיכת זונה!", אני כנראה ארגיש את זה עמוק בפנים. 

מצד שני, למה בעצם? למה להיפגע? אני הרי הזונה שלו. זה שאותו אידיוט בחר לזרוק עלי את התואר באלימות, למה זה אומר שאני צריכה לקבל את זה כך? 

נכון, אני חתיכת זונה, שלו. רק שלו. זה מעלה לי חיוך. גורם לי להרגיש גאווה. אני חתיכת זונת צמרת, מוצלחת השייכת לו. 

החלטתי לשחרר.

או לנכס בגאווה.

תלוי מאיזה כיוון אני מסתכלת על הדברים.

זה שאני שייכת לו טוען שאני גם זונה חתיכה, את זה אני עוד לא מקבלת.

שוכבים במיטה.

מכורבלת צמודה אל הרגליים שלך.

מסניפה את הריח שלך עמוק פנימה, לריאות ולנפש.

היד שלך מלטפת את השיער שלי.

הזין שלך מונח בתוך הפה שלי.

הידיים שלי מחבקות את פלג גופך התחתון.

האף צמוד לבטן התחתונה שלך.

השדיים צמודות לירכיים שלך.

האוויר קר אבל חום הגוף שלנו ממלא את החלל מתחת לשמיכה.

נעים ככה להתעורר.

להיות בתנועה מינימאלית כיאה לשבת בבוקר.

לא למהר.

לספוג את המגע, את הקירבה.

בלי מחשבות.

פשוט להיות.

גם אם נניח בצד את הסטיות, נשחרר את הטינופת וננקה את השליטה.

המיניות שלך כל כך מושכת, מעוררת ומזמינה.

כמעט בכל פעם, שאני מקבלת ממך את הזמן שאתה משקיע בי, חולפת בראשי מחשבה על מה היא מפסידה. 

איך אתה קיים בחייה והיא לא רואה אותך. 

איך היא לא מושיטה יד אליך בכל הזדמנות ונהנית מהתשוקה המטורפת שיש בך. 

הדברים שאתה חולק איתי על מה שקורה בינכם, על הסקס שלכם ועל התגובות שלה, גורמים לי לתפוס את הראש בשתי ידיים עם סימן שאלה ענקי. 

בראש שלי אני צועקת לעברה קריאת השקמה - תפקחי את העיניים ותתפסי אותו בשתי ידיים! הוא מדהים, נפלא, רגיש וקשוב. הוא יודע להשתמש בגוף שלו והוא ילמד אותך מה אפשר לעשות עם הגוף שלך. 

את לא מבינה מה את מפסידה.

סליחה אם חציתי גבול.

אתה שוכב על הגב ואני עומדת על ארבע בין הרגליים שלך ומוצצת את הזין הנפלא שלך.

משחררת לרגע, ואתה מתחיל לסטור לי. "עד שתכניסי אותו חזרה לפה, את תמשיכי לקבל סטירות". הסטירות כואבות אבל זה לא מה שמדרבן אותי לחזור למצוץ. הידיעה שזה עושה לך נעים, שהפה שלי גורם לך לעונג. ההרגשה שהפה שלי מתמלא ברוק והלשון נצמדת לזין הזקור שלך בפה שלי, והאנחות הקטנות שלך, זה מה שגורם לי להכניס אותו חזרה ולחזור לינוק אותו. אתה מניח יד על הראש ומתחיל להזיז את האגן בתנועת זיון, עד שרפלקס ההקאה שלי מתעורר, ושוב אני משחררת את הזין מהפה. 

הפעם אתה מכניס את הרגל שלך בין הרגליים שלי. בעודי מנסה להסדיר את הנשימה אתה מתחיל לבעוט בכוס שלי. מכוון את עצמך והרגל מונפת שוב ושוב ואני מרגישה מתוך הכאב המתון והשונה שזה מגרה אותי. "תחזרי למצוץ, אחרת אני אמשיך לבעוט בכוס שלך. מה את מעדיפה לחטוף בעיטות או למצוץ?" לא הצלחתי להביא את עצמי לזוז מהנקודה הזאת. 

התחושה של הפגיעה בכוס עם הרגל שלך גרמה לי לעונג שלא הבנתי בכלל איך הוא אפשרי. הפער בין העלבון שבתנועה "מבזה" כל כך, לבין הגירוי שזה עורר בגוף שלי, היה מטורף. המחשבות רצות בראש "הוא בועט לך בכוס עכשיו. הוא אפילו לא משקיע בך במגע עם היד. את כמו משחק, כדור שהוא מקפיץ על הרגל כשהוא משחק עם הילדים שלו. ממה את מתגרה? מה מגרה בתנועה הזאת? הקצב הלא יציב, והעוצמה שמשתנה מבעיטה לבעיטה - איך זה גורם לך לעונג? זה לא משנה בכלל כי זו הרגל שלו והמגע הזה מוביל אותי עכשיו לאורגזמה"

כך גמרתי, מהבעיטות שלך, והתכופפתי לחזור למצוץ את הזין שלך.. אתה התרחקת "הייתה לך אפשרות בחירה. היה לך את הזין שלי מול הפנים ובחרת לגמור מבעיטות לכוס. בפעם הבאה כשיתחשק לך למצוץ לי, תאונני, זה אותו הדבר"

הנזיפה הזאת רק חירמנה אותי יותר.

ככה אני... חיה על הקצה.

מותחת גבולות 

אני נמשכת, והופכת

לחית חושך, למפלצת רטובה,

לשדון לילה, לפיה הטובה

מתוקה ודורסת את האור מכבה,

וזורמת הלאה

עד העונג הבא...

בא לי להיות קצת שונה.

יותר משוחררת.

פחות חושבת.

קלילת מחשבה וזורמת.

פחות חרדה.

להיות כזאת שיוצאת לפאב ומסוגלת רק להיות.

כזאת שיושבת על הבר ויכולה להיענות לפלרטוט.

כזאת שמפלרטטים איתה.

יש מיץ אומץ כזה?