כך, בילדותי, הדודות היו מתפלאות אחרי תקופה שלא התראינו.
היום התפלאתי כך כלפי עצמי. אחרי שנים שלא התראינו, אני ואנוכי. תמיד היו סיבות ותירוצים. קבענו להיפגש ואחת מאיתנו תמיד מצאה תירוץ להבריז. מעט יותר משנה עברה, מאז הפגישה המחודשת. הייתי חלשה, פצועה, דהויה, מפוחדת וכאובה. התהליך החל עוד לפני שהעזתי לפקוח עיניים ולראות את עצמי. הייתי צריכה למצוא אומץ להסתכל לעצמי בעיניים אחרי כל כך הרבה שנים שלא. שלא ראיתי אותי, שהשארתי אותי מאחור.
במהלך השנה האחרונה עברתי דרך מטלטלת. זה לא פשוט להכיר את עצמי מחדש. הטלטלות היו חזקות. ממש ניערו ממני את ההרגלים שצברתי עם השנים. היו רגעים שהרגשתי שאני נשארת בלי כלום. שהכל נופל, נושר. אני נותרת עירומה וחשופה. כמעט נעלמת ומתאדה. אבל זה היה הכרחי כדי למצוא את המרכז שלי. המרכז שלי. לפני כל השאר. לשמוע את הקול הפנימי שלי. הקול הפנימי שלי. לפני הקולות של כולם.
מה זה? איך גדלת?! כל כך יפה לך החיוך על השפתיים, האור בעיניים והנפש החופשיה. כל כך מחמיאים לך שמחת החיים, הצחוק המתגלגל, ההומור והשנינות. נהדר לשמוע אותך. טוב לראות שאת מתפתחת וצומחת.
בואי, תני לי חיבוק!
