גלריה

אני אוהב נשים נשואות, כמו גם כאלה שבמערכות יחסים, עדיף מהסוג האוהב, כאלה שבהן בן הזוג מביא לה פרחים, או מתקשר לומר כמה הוא אוהב אותה. אני אוהב את ההיסוס שלהן, את המבט בעיניים שמביטות בי במבוכה, ושואלות אותי, ככה? ככה אתה אוהב את זה? את הרגע ההוא שבו גבר אחר נוגע בהן ואני יכול לראות את הרעד חולף בגופן. את הרעב לפרוץ את המסגרות החונקות היומיומיות שלהן, למצוא משהו מעבר לאסיפות ההורים, לחופשה השנתית בפראג ולשיגרה אליה הן חוזרות כל יום; את הכמיהה לעשות משהו נועז, שונה.

למה? כי אני אוהב דברים אסורים. יש יופי, אינטימיות ברגע המיוחד הזה, בו אני עוזר למישהי לחצות גבול שלא חשבה שאי פעם תחצה. לחשוב שאי שם ממתין לה גבר והיא בוחרת להיות איתי ולא איתו; וכשהיא איתו, היא מפנטזת עלי ולא עליו. נעים לי לחשוב שאני יכול לקרוא לה "כלבה" והוא לא, שיש צדדים שלה שרק אני אזכה לראות. המחשבה שהיא בוחרת בי במקום בגבר איתו עמדה פעם בשמלה מתחת לחופה ונשבעה לו אמונים גורמת לכל מיני קצוות עצבים בי לעקצץ, לכל מיני איברים להתקשח, לאדרנלין לזרום. אני אוהב להחזיר אותן כך, משומשות, לבעלים האמיתיים שלהן, לאחר שהשמשתי את החורים שלהן, כשהוא זוכה אולי לרבע מכמות התשוקה שאני מעורר בהן. ואני הכי אוהב את הנשים שאוהבות את האיסור הזה בעצמן. שרוצות לגעת בו, להתפלש בלכלוך, שמשתכרות ממנו, שנרטבות מהעיסוק בו.

נו, זונות. ואולי דווקא בנות זונות. בדיוק כמוני.

את טובה. את יודעת איך לבחור את השמלות הנכונות. איך לתת את המבטים הנכונים. איך לחייך ואז לנשוך את השפה התחתונה, ואיך לעצום את העיניים ולתת ללשון שלי ללטף את שלך בעודך מטפסת עלי ומשקעת אותי עמוק בתוכך. איך לשמור על קשר עין ולסנכרן את הנשימות שלך לשלי, ואז להתחנן, לומר דברים שמותר לומר בחשיכה, כשאף אחד אחר מלבדי לא שומע. וכשאני גומר בתוכך ומחבק אותך חזק אלי את יודעת להיצמד אלי ולהיאנק במידה המתאימה, מספיק חרישית כפי שצפוי מרעיה ומאם מסורה, מספיק בקול רם כדי לדעת כמה את מיוחמת מהמחשבה שגבר שאינו בעלך ממלא אותך בזרע. 

את פשוט לא יודעת איך לומר לי לא כשאני מבקש יפה שתחזרי הביתה כשאני עוד נוטף ממך, תתגנבי בחזרה לצד שלך במיטה ותתכסי בשמיכה בשעה שהוא ממשיך לישון בשלווה בקרבתך, מבלי שידע אף פעם איך טלטלנו את עולמך לפני שעה קצרה. ואולי את פשוט לא רוצה.

יש ימים בהם אנו בונים היפותזות מפותלות, מרימים מגדלים בחול, מניחים לבנים זו על זו, אוסף של ניואנסים עדינים שמרכיבים מכונה מסובכת שגדולה מסכום חלקיה; ויש ימים שיותר דומים לסופה, בהם רוחות וכוחות גדולים מאיתנו מחליטים על העתיד עבורנו ומלמדים אותנו שהמציאות היא מה שקורית כשמתכננים תוכניות. כשדפקת בדלת ביתי רצית לומר משהו אבל המלים לא יצאו מפיך. במקומן רק זלגו דמעות עגולות ששיקפו את האור מהמבואה. אספתי אותך אלי ואת בכית אל תוך כתפי, חצי מליבך השבור בפרוזדור וחצי בתוך הדירה. 

תליתי את המעיל הרטוב, הכנתי לך תה צמחים שאהבת והקשבתי לך, על הספה. ליטפת את הבטן ההריונית העגלגלה. שוב רבתם, שוב על המעבר לצפון, קרוב להורים שלו. שוב הוא עזב את הבית בטריקת דלת. נסעת אלי על 140, וכבר בשיחת הטלפון השתנקת. אחר-כך שכבת על הספה, על הצד, והנחת את ראשך על ברכיי. היית עירומה - זה היה כבר אינסטינקט עבורך, להסיר את הבגדים לחלוטין, לקפלם ולהשאירם בכניסה מאחוריך, כפי שלימדתי אותך שילדות טובות עושות. צפינו ביחד בקומדיה רומנטית סכרינית. The Holiday. קמרון דיאז וקייט וינסלט מחליפות בתים ולומדות להתאהב ומשנות את חייהן. קרמל מסוכר שנועד להקהות את החושים. באחד השלבים החלקתי את האגודל שלי לתוך פיך ואת מצצת אותו בהיסח-דעת.

כשהסרט הסתיים נותרנו כך, שכובים, אגודל בפיך. ידי הפנויה טיפסה מטה והתחככה במפשעה שלך מאחור בעדינות. לא דיברנו, והרחש היחיד בחדר היה של המזגן. היית הוריקן של הורמונים. החיים שגדלו בך תבעו בעלות על הרגשות והתחושות שלך. כשידך התווספה לשלי ועיסתה את הדגדגן הרחקתי את שלי, ונתתי לך לענג את עצמך, ברוך, בדממה. את מעבר הפאזה מדדתי באמצעות כוח היניקה שהפעלת על האגודל שלי, שמתישהו התגבר בשילוב עם אנקות חרישיות שפלטת. ליטפתי את ראשך.

"את רוצה לגמור?"

הנהנת.

"אני גם רוצה שתגמרי. אבל לא ככה. תני לי לעזור לך."

הושטתי לך יד. ישבת מולי על הספה, ועיניך בגובה עיני.

"העיניים שלך גבוהות מדי," אמרתי. "רדי."

בלי לומר מילה, כרעת ברך מולי. הבטת עלי בישיבת כלבלב והמתנת.

"העיניים שלך עדיין גבוהות מדי."

הנחתי את ידי על כתפך ולחצי, עד ששכבת על צידך על הרצפה. הייתי עדין. כיסיתי את החלק שמתחת לבטנך בשמיכה. לא היה כל קונפליקט, או התנגדות. היית זקוקה לזה. ידעתי שהיה לך קשה לבקש. רכנתי וירקתי על הרצפה, ממש מול פיך.

"הנה, תלקקי," אמרתי, ואז הנחתי בזהירות את כף רגלי על פנייך. ראשך פנה הצידה. הוצאת את לשונך וניסית להגיע אל הרוק שעל הרצפה בשעה ששפשפת את עצמך, כמו חיה פצועה. הבטן שלך התחככה ברצפה בעוד גופך התפתל ולשונך ניסתה במאמץ להגיע לשלולית הרוק שמולך. היית יפה ונואשת, קורנת ופתטית. לו רק החיים שגדלו בתוכך ידעו כמה אימם לעתיד ירדה נמוך כשנשאה אותם, כמו אחרונת הזונות. ניסיתי לחרוט את התמונה שמולי בזיכרון, לימים שבהם תהיי רק מחשבה חולפת. ידעתי שבסוף תעברי לצפון; שמרכז הכובד שלך ישתנה; שתפסיקי לבוא. אני לא מחזיק ציפורים יפות בכלוב, אמרתי לך פעם, אבל לפני שתעופי אני אדחף אותך עמוק עמוק למטה. מזכרת קטנה ורלבנטית לכל ציפור בת-חורין.

ההוריקן היכה בך וגופך רעד ופירכס. עינייך התהפכו לרגע ומעט ריר נזל מזוית הפה הפעור שלך. אחרי שנרגעת שכבת על הרצפה למרגלותי בשקט דקות ארוכות. נשמת באיטיות. לא ידעתי אם את מתבוננת במשהו, או אומדת את העולם מהזוית בה נמצאת. שתיתי מהכוס לידי והסתכלתי על גופך העירום, שרוע על הרצפה.

יותר מאוחר רכבת עלי. הפעם עינייך היו באותו הגובה כמו שלי, צלולות, חדות, כשחיבקת אותי חזק חזק וביקשת ממני לגמור בתוכך.

שלא ייאמר שאני רק כותב על טינופת.

אני גם מאייר אותה.

(ותודות למישהי על ההשראה.)

1. 

אנחנו נוסעים בכביש הערבה צפונה. יש משהו מהפנט בנוף המדבר הדרומי, בים הצהוב שחולף על פני החלון. את בקבוק המים האחרון סיימנו לפני שעה, ואני תר בעיני אחרי מקום לעצור בו. בסוף אנחנו מוצאים אחד בדמות תחנת דלק כמעט נטושה, ואני חונה בקצה מגרש החניה הריק. "תביאי בקבוק מים אחד גדול," אני אומר לך, ואת חוזרת לרכב עם אחד ושקית עם שני כעכים חמים. אני נוטל את הבקבוק מידיך ולוגם ממנו בצימאון. כשאני מסיים את תולה בי מבט מלא ציפיה ואני מסתכל עליך, מחזיק את הבקבוק בידי. "אני צריך ללכת לשירותים."

"יש להם פה מאחור," את אומרת, ומציעה להחזיק את הבקבוק. אני מהרהר במשהו, ואז מפשיל את המכנסיים ומצמיד את האיבר לפיית הבקבוק. הפה שלך נפער בחוסר אמון בזמן שאני מוהל את המים המינרליים בנוזל הצהוב. בן זונה, את חושבת לעצמך, עשית את זה בכוונה. את שותקת, ומסתכלת עלי במבט נעלב, כעוס, אחרי שאני שב ולובש את המכנסיים ומגיש לך את הבקבוק המלא. "קחי. זה חשוב. שלא תתייבשי."

את יושבת ברכב בפנים חמוצים, ואני מזכיר לך לשתות כל כמה קילומטרים. כשאנחנו עוצרים בתחנה הבאה, שעה יותר מאוחר, הבקבוק מלא למחצה.

2.

יום הולדת שמח, אני אומר ונושק לך, ואת נמסה אל תוך החיבוק העוטף שלי. אני מניח את הקופסה המהודרת שהבאתי מהפטיסרי האהובה עליך על השולחן, ואת הולכת ומביאה בקבוק יין. אנחנו יושבים אצלך בסלון, ואת מספרת לי על כל הדברים שתיכננת לערב. כשאת שולחת יד לקופסה אני עוצר בעדך, ובמקום זה מלטף את לחייך ומביט את תוך עיניך. את משתתקת, וידי גולשת מטה, אל הצוואר, ואז אל העורף, ושערותייך סומרות. תוך זמן קצר אנחנו מתגפפים. הלשון שלי פולשת לפיך, ואת פולשת לי אל תוך המכנסיים, מגששת בלהט. אני עוזר לך, ואז מורה לך לרדת מטה, על ברכייך. את מוציאה את האיבר הזקור שלי ומחליקה עליו את הלשון החמה שלך. אנחנו כמו-קופאים בתנוחה הזו, ורק ראשך נע במחזוריות עקבית, עד שאני עוצר בעדך.

"את העוגה," אני אומר, ואת מסתכלת מעלה, מבולבלת. אני מצביע על השולחן מאחוריך. את מגישה לי את הקופסה הסגורה, ואני נוגע בעצמי. "תפתחי אותה."

כשאני גומר, את משפילה מבט אל חתיכת העוגה ואל הזיגוג שהותרתי עליה. אני רוכן מטה ומצמיד את פי לאוזנך. יום הולדת שמח, אני מתנשף. את מרימה את העוגה בלחיים סמוקות, ומסתכלת עליה בדממה לפני שאת מגישה אותה אל פיך ונוגסת.

3. 

את מבשלת, חותכת ירקות סולניים לתנור. אני יושב על הכיסא במטבח וקורא ספר, ומדי פעם מסתכל עליך. את עירומה מהמותניים ומטה. למה לא לגמרי? שאלת אותי כשאמרתי לך להתפשט. צריך להשאיר משהו לדמיון, אני מסביר, ואוכל עוד תמר; לעתים, אישה בשמלת ערב חושפנית יותר מפתה מאישה עירומה. כאשר התמרים בקערה נגמרים אני קם ונצמד אליך מאחור, מערסל אותך, מצמיד את אפי לצווארך, נושף בעורפך. אני יכול לחוש בחיוך שלך. 

"אל תזוזי," אני אומר. אני טובל את האצבע הצרידה שלי בקערית שמן הזית שהכנת, ואז מחדיר אותה לתוכך. החומציות של השמן צורבת מעט את עורך ואת מעווה את פניך. אני עומדים בשקט בשעה שאצבעותי מרחיבות אותך. כשאני מרוצה די הצורך, ידי נשלחת לפנים ונוטלת את אחת מתפוחי האדמה הננסיים שקילפת, ומצמידה אותו אל פי הטבעת שלך. את אוחזת בקצה השיש ומבטך מזדגג.

יותר מאוחר אנחנו יושבים ואוכלים. את זעה בכיסא במידה של חוסר נוחות, ממנה אני מתעלם ומדבר איתך על הבחירות הצפויות בארצות הברית. 

האגו הוא האויב; זאת אחת העצות המרכזיות שנתן מרכוס אורליוס בספרו הקטן, Meditations, לפני כאלפיים שנה. אורליוס, שהיה קיסר רומאי - והאדם החזק בעולם בשלב מסוים - גם היה אחד מהפילוסופים הסטואיים החשובים בהיסטוריה. קצת כמו מרסלוס וואלאס אלפיים שנה אחריו, שאמר "Fuck Pride," לברוס וויליס בספרות זולה, כשהוא מסביר לו איך לסיים את הקריירה הכושלת שלו באיגרוף ולזכות בבחורה ובכסף בעת ובעונה אחת. ברוס וויליס כמובן לא מצליח להכניע את האגו שלו ובמשך מחצית מהסרט נאלץ לשלם את המחיר. עבור חלקנו, אגו גורם לנו להתקשות לקבל את מקומנו ואת מה שטוב עבורנו, אפילו לשנוא את עצמנו. במילותיו של ריינהולד ניבור, "אלי, תן לי את הכוח לקבל את הדברים שאין לי שליטה עליהם, את האומץ לשנות את הדברים שאוכל, ואת החוכמה להבדיל בין השניים."

היא התקשרה אלי וסיפרה לי שהוא מזעיף פנים כבר שבוע. קצר. רבו פעם אחת - לא משהו גדול, רק על קניות ובישולים. אבל היא ידעה שכבר מתאספים להם ענני סערה, גם אם היא לא יכולה לראות אותם. "בוא," היא אמרה. היא לא הייתה צריכה להסביר. הבטתי בלוח השנה ובשעון וחישבתי בראשי, ואז אמרתי בקצרה, "שמונה?" השיחה הייתה עניינית. היא לא ציחקקה את הצחוק הקטן והפלרטטני שלה. הנשיקה שלנו כשנכנסתי בדלת הייתה חמה אבל קצרה. כשהרמתי את מבטי ראיתי אותו יושב בסלון, מסתכל באיזו תוכנית בטלוויזיה, מעמיד פנים למען עצמו. 

"אני נכנס להתקלח," אמרתי בקול רם מספיק כדי שישמע. "חכו לי בחדר השינה."

כשיצאתי מהמקלחת, עטוף במגבת, גיליתי שהיא עמעמה את האורות בבית. מצאתי אותם בחדר השינה, עירומים: אותה יושבת על קצה המיטה, ואותו כורע על ארבע במרכזה, בכיסוי עיניים. יום יבוא וניפטר גם מהכיסוי, אבל בינתיים ידעתי שזה קשה לו מדי. אגו צריך לדעת לשבור בחתיכות קטנות, אחת בכל פעם, אחרת הוא מתפורר לך בין הידיים. נתתי למגבת להחליק על הרצפה והתמקמתי מאחוריו. היא הגישה לי את חומר הסיכה ומרחה ממנו על האיבר שהיה בשלבי התקשחות מתקדמים.

"מאיה אמרה לי שהיה לכם שבוע קשה. שהיה לך שבוע קשה."

הוא שתק.

"זה קורה. במיוחד בשלבים הראשונים. בחודשיים הקרובים אבוא על בסיס שבועי. אני חושב שזה יעשה לשניכם טוב," אמרתי.

נצמדתי אליו מאחור וחיככתי בו את האיבר הקשה; ואחר כך הצמדתי את הראש אל פי הטבעת שלו.

מאיה ליטפה את ראשו. "תגיד לו," לחשה.

החזה שלו עלה וירד, וניכר שמתחולל בו איזה מאבק פנימי. המתנתי בסבלנות. הוא ידע מה עליו להגיד. ידה העדינה של מאיה החליקה במורד גבו, מנחמת אותו.

"תודה ש - " הקול שלו נסדק לרגע, והוא נעצר והתנשם. "תודה שאתה מזכיר לי את המקום שלי."

הכרתי גברים כמוהו. הם תמיד רוצים להגיע לתחתית אבל לא יכולים להגיע לשם לבד. האגו מוביל לתיסכול, התיסכול הופך לכעס, והכעס מתנקז לשלוליות מפעפעות של רעל שנספג ביום-יום, גורם להם לפקפק בעצמם ובסובבים אותם. יש להוביל אותם בעדינות, שלב אחר שלב, כמו חיה פצועה, למקומם הטבעי. לגרום להם להבין שאין שום עלבון או פחיתות כבוד בלשרת את מטרתם. פאק פרייד. 

"אין בעד מה," אמרתי, ובאיטיות החדרתי אליו את האיבר הזקור, המשומן. הוא פלט גניחה חנוקה ונאחז בסדינים. החלקתי פנימה עד שחשתי באשכים שלי כנגד שלו; עצרתי והנחתי לו להתרגל לתחושת המלאות.

בעלתי אותו שם על המיטה שלהם; איפה שהם שכבו בלילה של יום החתונה שלהם. איפה שהזרע שלי מילא את אשתו בפעם הראשונה, בשעה שהוא ישב על הכיסא בפינה ונגע בעצמו. נתתי למשקל גופי להכריע אותו, והוא השתטח אט אט על הבטן ונאנק בקצב שהכתיבו תנועות האגן שלי. היא הסתכלה עלינו בעיניים נוצצות וליטפה את שנינו לסירוגין. אל תילחם בזה, היא אמרה, תן לו לגמור בתוכך. אתה צריך את זה. אנחנו צריכים את זה. קולה היה מנחם, רך, אבל המלים שלה ננעצו בו כמו פיגיונות קטנים, מרסקים אותו לאט בדיסוננס מבלבל של חמלה ואכזריות. כך זה נעשה, חשבתי לעצמי. סטירה וליטוף, ליטוף וסטירה. עד שהקליפה הישנה שלהם איננה עוד, והם יכולים סוף סוף להפסיק לשנוא את עצמם.

כשגמרתי בתוכו נותרתי בפנים עד שהפסקתי לפעום, וכשנשלפתי הותרתי אחרי חור פועם ושובל דק של זרע. הנהנתי לעברה, והיא כרעה מאחוריו והצמידה אליו את לשונה, מעסה ומנקה את האזור. זה היה הטקס הפרטי שלהם. סטירה וליטוף. הוא שכב שם ללא תנועה, נותן לאבק לשקוע, להבנה לחלחל. לא הפרעתי לאינטימיות שלהם. חמקתי בשקט מהחדר וניגשתי למטבח כדי להכין לעצמי משהו לשתות. 

חודש לאחר מיכן הוא עמד במרכז הסלון, במכנסיים מופשלים, ואני מאחוריו. היא עמדה מולו וליטפה את פניו. כיסוי העיניים היה מונח על הרצפה למרגלותיה. היא נשקה לו ברכות, ואז התרחקה מעט ואיזנה את הנייד שלה, לפני שצילמה אותי מטלטל את עולמו.

ישבנו במרפסת בדירה הישנה שלך בשתיקה, על הספה הישנה שאספת מהרחוב ושיפצת וצבעת. היה לך כישרון כזה לסדר דברים, להתאים צבעים, לשזור סיפורים מחפצים; קינאתי בך קצת. אבל באותו הערב לא קינאתי בכלל. הבטתי בנוף הצחיח והקדמוני של הרי יהודה, ונתתי לאצבע שלי בהיסח הדעת להתחפר שם עמוק בפי הטבעת שלך. שכבת על בטנך בחיקי, בשמלה מורמת ותחתונים מופשלים, והסתכלת גם את בשמיים ובכוכבים. הייתה בנו שלווה כזו סטואית. לא היינו צריכים להחליף מילה. האצבע שלי דיברה בשמי, בעודה חודרת אליך ויוצאת החוצה, לוחצת עליך מבפנים, מסתכלת על המבע המזוגג שלך ועל הפה שנפתח ונסגר, בעודך נאבקת בעצמך לא להתחיל להתחכך בי לפני שאתן לך רשות.

האיפור שלך קצת זלג מסביב לעיניים היפות, הירוקות שלך. זה היה הזיכרון היחיד לדמעות שזלגו לך קודם, כשהיד שלי הצליפה בישבן החשוף שלך. שעת הלילה המאוחרת, האורות המעומעמים והגג והמעקה שהסתירו אותך השאירו לשכנים רק מקום לדמיון. נשכת את שפתך ויבבת שם אל תוך הכר בתמהיל של כאב ועלבון. ליד שלי לא היה אכפת  מהדוקטורט שלך, או מהעובדה שידעת לנגן איזה אטיוד של שופן, או שיכולת לנקוב בשם של כל עיר בירה באירופה; ואת רק שכבת וספגת והרגשת כיצד את הולכת וקטנה, מתכווצת אל תוך כדור קטן ושוכחת את עצמך. כמו שאהבת.

אחר כך, כשמשהו שבר את הסימטריה של השקט, התיישבת על הירך שלך והתחככת בי ללא תחתונים, תחילה באיטיות ואחר כך בקצב הולך וגובר. לא הייתי צריך להסביר לך שוב את הכללים. לגמור מותר רק תוך כדי שמירה על קשר עין, בצורה מקטינה שכזו. לא היה נראה שאכפת לך, אחרי שהקפדתי לפרק אותך מהאגו הזה שלך שתמיד מפריע. בזמן שגמרת לחצתי על הכפתור ההוא שלך, זה שכל כך רצית ושנאת לבקש; שאלתי אותך, "כמה את פתטית שלי, מאחד ועד עשר?" ואת רעדת ומלמלת באוזני את התשובה שוב ושוב.

זמן הוא דבר מוזר - מרפא פצעים, אבל גם מעצים געגועים; מערבב בין התחדשות וקמילה, מלמד אנשים ואז לוקח מהם את הכוח לזכור את מה שלמדו. איתך, יכולתי רק לחשוב איך הזמן העצים את החלל בינינו עד שנהיה בלתי נסבל; עד שלא יכולתי לעשות דבר פרט להיכנס לרכב ולנסוע, לחלוף על פני תחנות דלק וחנויות נוחות מנוכרות, עד שצלצלתי בפעמון ואת פתחת לי את הדלת. לא היה צורך בגינונים, או אפילו מקום להם. נצמדתי אליך וכרכתי את זרועותיי סביבך, ופי מצא את שלך לנשיקה ארוכה, אלימה, שאמרה את כל מה שרצינו בלי מלים. בלענו אחד את השני כמו נחש אורובורוס, עד שלא היה ברור היכן אני מתחיל ואת נגמרת. הבגדים זלגו מאיתנו, ובדרך לחדר השינה החלפנו משפטים שבורים. הייתה לך חצי שעה, שעה לכל היותר לחזור אליו לפני שיחשוד. הוא חשב שהלכת להראות את הדירה שאתם משכירים לדייר פוטנציאלי חדש. גם החול בשעון שלי אזל לאיטו, עד לרגע בו ישימו לב שאינני נוכח.

בחדר השינה חפנתי את שדייך מאחור ונשקתי לצווארך. הצמדתי את האיבר הקשה שלי אליך וחיככתי אותו בין הישבנים שלך. השענתי אותך בגסות על המרפקים על השידה בקצה החדר. החדרתי אצבע עמוק אל פיך, ואז שלפתי אותה והצמדתי אותה לפי הטבעת. ירקתי ולחצתי אותה פנימה, ונוזלי הפה של שנינו התערבבו בתוכך. לאחר מכן סיככתי את האיבר הזקור שלי ושיקעתי אותו בתוכך ללא גינונים מיותרים. פלטת את הגניחה הקטנה ההיא, שאהבתי לשמוע, שילוב של געגועים וכניעה והתמסרות. המיטה נותרה יתומה - לא השתמשנו בה. מיטות הן לאנשים שיש להם זמן. זיינתי אותך שם, על השידה בדירת השכירות שלכם, בפראות, כמו חיה. התנשקנו בלהט ונצמדתי אל התחת העגול והרך שלך והלמתי בו עד שנאלצת להחזיק בצידי השידה כדי לייצב את עצמך. היינו שני נוודים מוצמאים שמצאו את נווה המדבר שלהם.

רציתי לפעום בתוכך, למלא אותך בזרע שיטפטף בדרך חזרה על המושב של הרכב ואז, מאוחר יותר, בין הרגליים שלך כשהוא ישאל איך היה ואת תנשקי אותו; אבל היו לי תוכניות אחרות עבורך היום. כשחשתי בשיא המתקרב שלפתי את עצמי מתוכך, סובבתי אותך ודחפתי אותך קלות מטה, על הברכיים מולי. ידעת מה מגיע כעת, ובשעה שידך הימנית נצמדה לדגדגן ושפשפה אותו בנמרצות, הגשת לי את ידך השמאלית מעלה. כשחשתי באורגזמה המתקרבת, הצמדתי את הראש הספוגי לקמיצה שלך. הבטנו זה בעיני זו, בפיות פעורים ומלאי התרגשות ותשוקה, כשגל אחר גל של זרע לבן כיסה את טבעת הנישואים שלך. הזמן עצר מלכת ולרגע לא חשבנו על דבר פרט לסמליות, לצורה הכנה ביותר בה יכלת להגיש לי את עצמך; לסמן לי עד כמה הקשר בינינו חזק יותר מכל דבר אחר שהכרת, עד כמה בוער בך הרצון להתמסר, לתת לי את כל מה שארצה לקחת. אז היכתה בך האורגזמה שלך, ואת גופך פקדו רעידות בלתי רצוניות. 

נשכבנו על השטיח, מתנשפים בכבדות זה לצד זה, בחיבוק רפוי. נזלתי בין אצבעותייך והכתמתי את השטיח. נשקתי שוב לצוואר הלבן, העדין שלך, ואת התכרבלת בתוכי. חשבתי איך יותר מאוחר תכיני לו ארוחת ערב, ושיירים ממני יתערבבו עם הירקות שתחתכי לסלט, וחיבקתי אותך אלי עד שהזמן חלחל בינינו וצלליות של ערב מילאו את החדר.

יש מקטע באודיסיאה בו הספינה של אודיסאוס חולפת על פני אי של סירנות, אותן נשים יפות תואר ששירתן הייתה מושכת מלאכים לקפוץ אל מותם במצולות. כדי לשמוע את שירתן בלי למות הוא מבקש מחבריו לקשור אותו לתורן ולאטום את אוזניהם באמצעות דונג, וכך הוא זוכה לשמוע את השירה ולהישאר בחיים. אבל יש בכל זאת משהו מפתה באלטרנטיבה, בלתת לסירנות האלה למשוך אותנו למעמקים, להילחם על שברירים של חמצן בעודנו נזכרים שאנחנו חיים בזרועותיה המנחמות של הסירנה.

וכך, אחרי הסטירות, אחרי האצבעות שנדחפו אל תוך הגרון שלך וגרמו לריר לנזול מזוית פיך, אחרי החגורה שהותירה סימנים אדומים על הישבן הלבן שלך שתצטרכי למצוא דרך להסתיר מחר, את מפשקת את עצמך מולי ומסתכלת בעיני. בוא לתוכי, את לוחשת, תגיד לי שאתה רוצה בי. תגיד לי שאני יותר טובה ממנה; שאתה תחשוב עלי אחר כך, כשתשכב במיטה בלילה לצידה ותאונן על הזיכרון של הרגע הזה. אני מביט בעיניך בעודי שוקע בתוך הקפלים שלך ומרגיש את החום הקורן מתוכך סביבי, מניח לעצמי להיעטף בשירת הסירנה שלך, מוריד את המגננות אותן הקפדתי לתחזק עד עתה ונותן לך את ליטרת הבשר לה את כה רעבה. השרירים שלך מתכווצים סביב האיבר שלי למשמע המלים הללו שאת רעבה לשמוע.

אנחנו מתנשפים ומיוזעים כשאני לוחש לך שאני קרוב לקצה. את כורכת את עצמך סביב הגב שלי ומהדקת אותי אליך, ואני מקמר את גבי ונוזל לתוכך בפעימות אלימות, כאוטיות. "תן לי אותך," את מסננת מבין שינייך. "תן לי את כולך. גמור בתוכי ואל תשאיר לה כלום. אני רוצה שהרגע הזה ייחרט בזיכרון שלנו, כמו קעקוע. שיכאב לנו עכשיו ביחד, כדי שאחר כך נוכל להיזכר כמה רחוק היינו מוכנים ללכת ביחד." אני מהנהן ונכנע, מניח לך לגרור אותי איתך למעמקים, והיוצרות בינינו מתהפכות לרגע קצר שנדמה כנצח.

אני הכי זוכר את החיוך הרחב שלך כשנפגשנו לראשונה: צחור, לבבי, נעים. את הגומות ואת הקמטים שהתחילו לנכס לעצמם את זויות העיניים שלך, שנצצו בהתרגשות. לא נשאר דבר מאותו החיוך מאוחר יותר בדירה שלכם, כשכרעת על ברכייך על רצפת הפרקט הסקנדינבית שהתקנתם רק שנה קודם לכן, בפה פעור ובמבט מעט מתחנן ומרוכז. אהבת שאומרים לך כמה את טובה, ואהבת את המגע החם והקטיפתי של האיבר הזקור שלי על פניך. היית שיכורה מעט מאלכוהול, אבל שיכורה הרבה יותר מכוח. הוא ישב בצד, בפינה, במבט מיוסר, ואת הגנבת לו מבט חטוף, כאילו מבקשת לומר, "תראה מה אני יכולה לעשות" לפני שפתחת את פיך והעברת את לשונך עלי. אחזתי בשערך ועד מהרה נאלצת להתרכז בתנועות האגן שלי, שלא הותירו לך זמן למחשבות. השתנקת והריר שלך נזל במורד הסנטר. רצית שאכאיב לך. רצית שהוא יראה את זה. שיראה אותך סובלת למעני, כדי שיוכל לסבול למענך.

אהבת ללחוץ על הכפתורים שלו, לראות אותו מתייסר. לראות אותו מתייסר למענך, ליתר דיוק. מה שהתחיל כסוג של משחק התפתח עם הזמן לצורך בלתי נשלט לראות כמה רחוק תוכלי לדחוק בו. זיהיתי את הרעב הזה, משום שחשתי בו בעצמי. הצורך לגרום לאדם אחר לחוות כאב עז, ואז לראות אותו חוזר, מושפל ומובך, כדי לבקש מנה שנייה. אהבת לחשוף את הכפתורים שלו, את החששות והלבטים ואת חוסר הביטחון, וללחוץ עליהם. למשוך אותו עוד צעד ועוד פסע, ואז לגרום לו לעצור ולהביט לאחור ולהבין כמה רחוק הוא כבר השתנה; ואז לבקש ממנו במתיקות, בחיוך התמים שלך, להשתנות רק עוד קצת. לקחת עוד צעד קטן. הרי הוא צעד כל כך הרבה צעדים, מה ישנה עוד אחד? 

יותר מאוחר שכבנו על הספה והתגפפנו מולו, עירומים. שלחתי יד אל השולחן, אל עטיפת הקונדום, אבל את עצרת בעדי. "לא, הפעם אני רוצה בלי," אמרת, בקול מספיק רק כדי שהוא ישמע. "אני רוצה שתגמור בתוכי, להרגיש את הזרע שלך ממלא אותי. אני רוצה שתסמן אותי. אני רוצה שינזל ממני וישאיר כתם גדול בדיוק איפה שאנחנו שוכבים, שיזכיר לנו אותך בכל פעם שנשב ביחד לראות טלוויזיה." ידעתי בלי לראות איך המלים שלך קורעות ממנו חלקים, ננעצות בבשר החי. הוא נגע בעצמו כשהייתי בתוכך, וכשמלמלת את שמי שוב ושוב שמעתי אותו מתנשף בכבדות. עצמתי את עיני והתרכזתי בתחושה החמימה, הבשרנית שעטפה אותי, וחשבתי לעצמי כמה את נפלאה וממכרת, וכמה אני מקווה שתתני לי לראות רציתי לראות עד לאן תוכלי לדחוף אותו לפני שיישבר.