גלריה

אני אוהב אותן קצת מהוססות. אני אוהב להיות זה שנותן להן יד ולוקח אותן לעולם שרחוק מהשיגרה המשעממת שלהן, מהבעל שהפסיק לגעת בהן כמו שהיה נוגע כשהכירו, מהילדים שצריך להשכיב לישון, מהארנונה ואותן סדרות משמימות בנטפליקס. עולם שבו הן כורעות על ברכיהן במרכז שדה חשוך ומסתכלות למעלה בעיניים בוהקות, חוששות; מבקשות לספוג את הסטירה, את היריקה, האצבעות שנדחפות לפה במורד הלוע בעודן מזילות ריר ללא שליטה. אני אוהב לדעת שרק כמה שעות קודם לכן הן בישלו ארוחת ערב, או דיברו עם אבא שלהן, או ניקו אבק בבית. אני מביט בהן בתאווה בשעה שאני משעין אותן על הרכב החונה ומפשיל את שמלתן, ומצמיד את האיבר שלי לרטיבות שלהן, מחכך מבלי לחדור. אני מחכה לשמוע אותן אומרות את המלים, מבקשות במפורש לחצות את הקוים ולהפוך למשהו שיאוננו עליו למחרת - ואז אני נותן דחיפה קלה ושומע אותן נאנחות ומתמסרות, ואת הרכב זע עם כל תנועת אגן. אני אוהב להריח את הפחד שלהן מהסיכוי הקלוש שאולי מישהו יראה אותן ויבין מה הן באמת וכמה נמוך הן מוכנות לרדת, ולכן אני מקפיד להאט מדי פעם ולבקש מהן לומר שוב מה הן באמת רוצות. כן, אל תחששי, אני מעודד אותן, את יודעת שאת מיוחמת, אני רק צריך שתגידי את זה בקול רם. ויותר מכל אני אוהב להרגיש את החמימות שמתפשטת באזור החלציים שלי ואת ההתכווצויות הבלתי רצוניות של פי הטבעת, בלוטת הערמונית ויתר השרירים הטבעתיים בעודי ממלא אותן בנוזל זרע. את הסימון הזה הן תיקחנה בחזרה הביתה ותזדחלנה איתו בחשיכה לצד שלהן במיטה, לצד בן הזוג שכבר ישן וכלל אינו יודע על ההרפתקאות המופלאות שחוו מבעד למראה, ומה שראו שם.

מערכה ראשונה

חול. הרבה חול, ורחש גלים. אירגנת את יום ההולדת המושלם. בכל זאת, לא כל יום חוצים עשור, ארבעים עגול. המסעדה, הטיול בחוף שלובי ידיים,  הלבנה העגולה שהשתקפה במים במעטה החשיכה. אנחנו מדברים על העבר ועל העתיד, על כמה התגעגענו, על החיים. בשלב מסוים את מגישה לי במבוכה מעטפה ועליה היה רשום "מזל טוב" בכתב היפהפה והמוקפד שלך. אני פותח אותה ועובר בזריזות על חמשת הדפים הצבעוניים שבתוכה. אור הירח מספיק לי בדיוק כדי לקרוא את הכיתוב הזהה שהופיע על כל אחד מהם. 

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לתת לי?" אני שואל, ואת מהנהנת.

"אני יכול להשתמש בהם בכל מקום?"

הנהון.

"בכל מצב?"

הנהון שלישי.

אני עוצר ומהרהר. לעתים נופלים בחיקך הפתעות כל כך טובות שזה כמעט פשע לבזבז אותן, אבל לא יכולתי להתאפק. הגשתי לה את אחד הדפים. במעטפה נותרו ארבעה. היא לקחה אותו.

"כאן?" את שואלת בחשש קל ומסתכלת סביב. החוף ריק ברובו, והפינה האינטימית בה אנחנו עומדים חפה מאנשים. ועם זאת.

"כן."

"עכשיו?"

"כן," אני אומר, ומתיר את החגורה. "על הברכיים."

את כורעת לפני בתפילה ומפשילה את מכנסיי, רוכנת לפנים ונוטלת את האיבר הקשיח-למחצה בפיך. את מביטה אלי, מעלה; העיניים העגולות והתמימות שלך מבקשות אישור. אני פורע את שיערך בעדנה ומניד בראשי, ואת יונקת אותי בהתלהבות שרק אישה שיודעת שהיא מוצצת בחסד מסוגלת להפגין. כשאני מתקרב לשיא אני אוחז בצידי ראשך ומצמיד אותך למפשעה. אני פורק בפיך ואת נאבקת לבלוע, וכשאני מפריד אותך את מלקקת את שפתיך; ואז, כשהמציאות שוב מכה בך, את מסתכלת לצדדים בחשש. 

"אל תדאגי. אף אחד לא ראה אותך," אני מרגיע אותך ועוזר לך לקום. אנחנו משאירים את הכרטיס על החול הרך. "זה ישעשע את מי שימצא אותו," אני מחייך לעברך ומחבק את מותנייך. על הכרטיס רשום בעט, "כרטיס זה מקנה סיפוק אוראלי למחזיקו בכל מצב. נא להחזיר ל-XXX על מנת לזכות בשירות."

מערכה שניה

מסעדה איטלקית. מפת שולחן מפוארת, ועליה שתי מנות פסטה. לידנו חולפים מלצרים. אנחנו אוכלים כדי לחגוג את הקידום שלך בעבודה. את מספרת לי בדיחה ומצחקקת, וכשאת רוכנת אלי לנשיקה, אני מניח את הפתק על הצד שלך בשולחן. הוא מטלטל אותך מעט - כאן? עכשיו? כשכולם סביבנו? את מסתכלת עלי במבט שואל. "כן," אני עונה בלקוניות, ומסמן לך לזחול מתחת לשולחן. המפה הנשפכת מסתירה אותך. בכוונה בחרתי פינה צדדית, מוסתרת. אני מגלגל את הפסטה הארוכה על מזלג ומניח לך להיאבק במכנסיים שלי, עוזר לך רק לפרקים. הפה החם שלך על האיבר שלי מרגיש מטונף כנגד המסעדה המעונבת ומנות השף המושקעות. כשאני גומר אפשר לראות רק את הנחיריים שלי מתרחבים קמעה, וכמה תנועות לא-רצוניות עדינות של שרירי הפנים. כשאת חוזרת למעלה אני כבר מחייך. 

"נוזל לך מהפה," אני אומר, ואת מסמיקה וממהרת לנגב את הזרע עם המפית. המלצר מגיע ושואל אם הכל בסדר. "מצוין," אני עונה. "עוד שתי כוסות יין, בבקשה."

מערכה שלישית

סלון מואר. צחוקים. את נכנסת הביתה ומוצאת אותי רוכן מעל לפטופ פתוח לצד מיכל. אנחנו עובדים קרוב לחצי שנה על הפרויקט, ואת לא מופתעת למצוא אותנו שוב עוברים על המסמכים והחישובים ביחד, על הספה. את מחייכת לעברה ושואלת אם הצעתי לה לשתות, והיא אומרת שכן, אבל שתשמח לעוד כוס. את חוזרת מהמטבח ומנהלת את הסמול-טוק ההכרחי עם השותפה שלי לעבודה. בשלב מסוים כשהיא מספרת לך על יום ההולדת המתקרב של בעלה ועל הנופש הזוגי שהיא חושבת לרכוש לו, אני מתערב.

"למה שלא תתני לה מתנה כמו שענבל נתנה לי?"

את נועצת בי מבט שיכול להצמית אדם.

"לא!" את מסננת, אבל אני מנפנף בידי בביטול. הפנים שלך אדומים, והמבט שלך יקר מפז. לא יכול להיות שאני מדבר על זה.

"תראי," אני שולף את הכרטיסיות מכיס המעיל ומראה אותן. את עומדת לידנו, קפואה. מיכל קוראת אותן.

"חסרות פה שתיים."

"כן," אני עונה.

"ואת - את באמת עושה את זה? בכל פעם שהוא מגיש לך אחד מהם? בכל מצב?" היא מסתכלת עליך כעת. את רק רוצה לקבור את עצמך באדמה. הנשימות שלך רדודות.

"בטח שהיא עושה," אני אומר. "היא גם ממש טובה בזה. אני אראה לך."

העיניים שלך נפערות בתדהמה כשאני נוטל את אחד הכרטיסים ומגיש אותו. "לא, לא," השפתיים שלך ממלמלות ללא צליל. אנחנו יושבים שם, מסתכלים עליך. את עומדת, והשקט מחלחל לכל סדק וכל חריץ - אולי כמה שניות, אולי חמש דקות. אף אחד מאיתנו לא יודע. את לוקחת את הפתק מידי, וכובשת את מבטך ברצפה בעודך כורעת על הברכיים מולי. 

אני מפשיל את המכנסיים שלי ומסמן לך. את זוחלת אלי על ארבע ושולחת יד מהוססת אל האיבר שלי, מצמידה את שפתיך החמות אל הכיפה. השיער הארוך והשטני שלך מסתיר את פניך. מיכל קמה ונעמדת מאחוריך ואוספת אותו בדאגה כמעט אמהית. היא לא משחררת אותו עד שאני לא מגיע לשיא. את בולעת.

"היא ממש טובה בזה," אני מתנשף ושוכב שם זמן-מה, מתאושש. מיכל עוזרת לך לקום. את לא מסוגלת להישיר את עיניך לעברה.

מערכה רביעית

שמש נעימה. רוח. מוזיקה קצבית. אנחנו נוסעים ברכב. אני ומיכל צוחקים במושב הקדמי, ואת יושבת מאחור בשתיקה, מביטה מהחלון אל הנוף היערי שחולף על פנינו. באחת הפניות אנו יורדים מהכביש וממשיכים עם דרך עפר ארוכה, עד שהרכב נעצר בפינה מבודדת. אנחנו יוצאים מהאוטו, ואת עורכת את המחצלת ואת סלסלת האוכל שהכנת לפיקניק. את נראית מעט מרוחקת. אני ומיכל משתרעים על המחצלת. שתיכן לובשות שמלות קיציות שמתבדרות ברוח. 

"לא יאמן שזה הצליח," מיכל אומרת לי בחיוך רחב.

"עבודה קשה תמיד משתלמת בסוף," אני עונה.

מיכל שולחת יד אל התיק הקטן שלה ושולפת מתוכו כרטיס אדום. היא מגישה אותו לך. את נוטלת אותו, חסרת הבעה, פרט לסומק שפושה בלחייך, והיא מפשקת את רגליה. היא נראית כל כך יפה, בבריזה הקלילה, בשמלה החושפנית. כשאת זוחלת אליה את יכולה לראות שהיא לא לובשת תחתונים. את נבלעת בין קפלי השמלה וזוחלת קדימה, ומיכל נשענת לאחור על המרפקים ועוצמת את עיניה.

"היא באמת טובה בזה," היא ממלמלת.

"אמרתי לך. רוצה ענבים?" אני שואל, ומגיש לה אשכול מהסלסלה שארזת למעננו. 

מערכה חמישית

צלילי סכו"ם. צלחות. שיחת חולין חסרת משמעות. אנחנו יושבים יחד איתם לארוחת ערב משותפת. זו הפעם הראשונה שאני פוגש את בעלה של מיכל. הוא איש קטן, צנום, פסיבי למדי. לא אומר הרבה. שלושתנו בעיקר מדברים בינינו. את מחמיאה לה על הארוחה. "תודה," היא מחייכת. "אין לי הרבה הזדמנויות לבשל, אז זה כיף לארח אתכם."

בשלב מסוים היא קמה ומניחה את הכלים בכיור, וכשהיא שבה לשולחן, היא נוגעת קלות בכתפי. אני אוחז בידה וקם. "אנחנו הולכים לחדר השינה," אני אומר לך ומלטף את ראשך. "תוכלי לנקות את הכלים בשבילנו?"

הבעת הפנים של בעלה לא משתנה. הוא נותר ישוב במקומו, קפוא, ובקושי טורח לעקוב אחרינו כשאנחנו נבלעים בפרוזדור וסוגרים אחרינו את הדלת. כשאת שוטפת את הכלים אפשר לשמוע אותנו מצחקקים. כשאת מסיימת ושבה לשולחן את מרגישה משהו אוחז בזרועך. את מביטה למטה, ונתקלת בבעל, בידו כרטיס כתום. מבלי להוסיף מילה, את כורעת מולו והוא שולף את האיבר שלו. בשעה שהוא נע בפיך פנימה והחוצה אתם יכולים לשמוע גניחות מחדר השינה. את מנסה לדמיין לאיזה משני החורים שלה אני חודר, ואיך זה היה מרגיש להיות במקומה. הבעל לופת את שיערך ומכתיב את קצב תנועות הראש. את שולחת יד ומצמידה אותה לרטיבות שבמפשעה שלך; את צריכה את זה כל כך. את יודעת שהוא לא יאמר דבר ולא יגלה לאיש כמה פאתטית את יכולה להיות. את משפשפת ועוצמת עיניים; מאזינה לקול נשימותיו של הבעל, שהולכות ונהיות כבדות; ומדמיינת איך זה ירגיש אחר כך, כשהיא תבעל אותך עם הסטרפ-און שלה במרכז הסלון לעיני כולם.

"שלישיה," אמרתי, והנחתי את הקלפים על השולחן. זו היה הניצחון השלישי שלי. גרפתי את הקופה ממרכז השולחן, ואת הסתכלת עלי בכעס מהול בהפתעה. אלה היו אמורים להיות השקלים שלך - לפחות בסיפורים שטווית בדמיונך במהלך הסיבוב. "הזהרתי אותך לא לשחק נגדי. זה שאת חושבת שאת טובה בפוקר לא אומר שאת טובה בפוקר." 

"אתה רימית!" ניסית להתנגד. שלחת את ידך לשטרות אבל משכתי אותן בזריזות.

"יש אמירה בפוקר: תסתכלי על השולחן. אם את לא מצליחה לזהות את הפתי, אז הפתי הוא את." חייכתי.

"בן-זונה," אמרת. היית מחויכת, אבל ידעתי כמה את שונאת להפסיד, וכמה האגו שלך חבול. בכל זאת, שלוש פעמים. ברציפות.

"יש לך ממש פה כמו ביוב. אמרתי לך את זה פעם?"

"כן, וזה לא מעניין אותי."

"זה חבל מאד," אמרתי. "גם לוזרית וגם חסרת חינוך."

"אתה לוזר," החזרת.

"בוגר מאד. את רוצה לבקש סליחה?"

"לא." ניסית להיות נונשלנטית, אבל הכרת אותי מספיק זמן וזיהית את טון הדיבור. הצרפתים הבינו זאת כבר במאה השמונה עשרה, כשאחד מהם אמר שנקמה היא מאכל שמוגש קר; והיהודים עוד קודם לכן, לפני הספירה, כשרשמו בתלמוד שהפנקס פתוח והיד כותבת. ואת הבנת את זה חודש לתוך הקשר שלנו, כשלמדת שהזיכרון שלי מצוין ערב אחד כשהפשלתי את מכנסייך אחרי האוכל, ללא התרעה מוקדמת, והצלפתי בישבנך עם חגורה על התחצפות ערב שעבר. היית קצת כמו בסיפור ההוא על הצפרדע והעקרב: עקצת למרות שידעת שתטבעי לאחר-מכן. 

"אידיוטית," גיחכתי, והתקרבתי אליך. "לכי תעשי לי קפה ואני אשקול אם לסלוח לך."

באותו הלילה הזדיינו בלהט. בכל זאת היה משהו בלהפסיד שהיה מרטיב אותך, משהו בכישלון שהיה מכניס אותך לסוג של סאב-ספייס מיוחד שהשפלות אחרות לא היו מוציאות ממך. היית חמה ומלאת תשוקה. אחריו נצמדת אלי והתכרבלת כמו חתולה מדושנת ונרדמת, ואני החזקתי אותך בזרועותיי ובהיתי בתקרה טרם נרדמתי בעצמי. קמתי למחרת עם אור ראשון של שחר - ציפה לי יום ארוך בעבודה. הבטתי בך. יצאתי מהמיטה וניגשתי למטבח. חיפשתי דבר מה בארונות ובמגירות, וכשמצאתי אותו חזרתי אל המיטה.

ליטפתי אותך, ואת זעת מתוך חלום בין הסדינים, עדיין שרועה על בטנך. ידי החליקה מתחת למכנסי הפיג'מה החמודים, ועיסתה את הישבן שלך. התמסרת למגע. כששלפתי והחזרתי אותה, הצמדתי אצבע משוחה בחומר סיכה ועיסיתי את פי הטבעת בתנועות מעגליות, עד שהאצבע החליקה פנימה. 

"מממממ ... " המהמת. "מישהו קם קצת חרמן."

"שששש, אל תזוזי," אמרתי. הפשלתי את מכנסי הפיג'מה שלך עד לברכיים. "ישנת טוב?"

"מצוין."

"נהדר," שלפתי את האצבע וניגבתי אותה בעורך. התיישבתי על רגליך מאחור וקיבעתי אותך, ואז נטלתי את החפץ מהמטבח והצמדתי אותו אל החור המשומן. זה היה משפך רחב, והחדרתי אותו בתנועה אחת מדויקת בפעולה כירורגית. חומר הסיכה עשה את מלאכתו. חשת שמדובר במשהו אחר

"רגע," ניסית לזוז. "מה אתה עושה?"

"אמרתי לך, אל תזוזי." החזקתי אותך בכוח, ולקח לך שניות ספורות להבין מה קורה.

"רגע, תן לי לקום - " ניסית להתהפך ואני השבתי אותך לתנוחת הבטן בתנועה חדה.

"את זוכרת שאמרתי שהפה שלך כמו ביוב? כן? את יודעת מה נמצא בצד השני של פתח הביוב?" 

"מה? לא, לא ... " התפתלת תחתי. 

קירבתי את פי לאוזנך. "בצד השני של כל פתח ביוב יש שירותים. אז בואי ואגיד לך מה עומד לקרות: תקוע בתוכך משפך גומי ברוחב פתח של עשרים סנטימטרים. אני עוד לא השתנתי הבוקר ואני חייב ללכת, אז אני הולך להפשיל את המכנסיים שלי ולרוקן את שלפוחית השתן שלי לתוכך. את יכולה לשכב שם ולקבל את המציאות, או שאת יכולה לנסות ולהתנגד, מה שאומר שמחכות לך כמה סטירות טובות לפני שארתק אותך, ויכול להיות שאני בכלל אתמקד יותר מדי בזה ופשוט אפספס בזרם ואז אספיג אותך ואת המזרן האהוב שלך. את יודעת כמה קשה זה להוציא ריח של שתן ממזרן אז מה את אומרת? את הולכת להיות ילדה טובה ולתת לי להתרכז ולכוון, או ששנינו נצטרך מקלחת ואת תבלי את הבוקר בקירצוף?"

היית בסופרפוזיציה של עירות וחלום, מנסה ונכשלת בהבנת הסיטואציה, אבל הפסקת להתנגד.

"ילדה טובה. אני סומך עליך."

התרוממתי במקצת. נדרשת מידה לא מבוטלת של שליטה עצמית כדי לרוקן שלפוחית שתן מלאה, כ-500 מיליליטרים, אל תוך פתח משפך צר. שכבת שם כחמש דקות, קפואה, וטיפין טיפין השתן הצהוב נקווה בפתח המשפך וחילחל לתוכך. כשסיימתי, הסרתי את המשפך בעדינות והותרתי אותך שכובה על גחונך. טפחתי על ישבנך וקמתי מהמיטה.

"זה היה נהדר," אמרתי. "אולי נהפוך את זה לטקס קבוע בבקרים בהם אני ישן אצלך."

הבטת אלי בעיניים רושפות מאותה התנוחה, אבל שתקת.

התכופפתי ונשקתי ללחייך. "זה מה שאני אוהב בך. דיבורים דיבורים, עד שאת חוטפת איזו סטירה והופכת לסמרטוט. אז איך זה גם להפסיד לי בפוקר שלוש פעמים וגם לתת לי להשתין לתוכך על הבוקר?"

ידעתי שאין לך תשובה מוכנה. 

"אני צריך להתקלח, אבל את יודעת מה? בואי אני אזיין אותך לפני, שלא תגידי שאני איזה בן-זונה אגואיסטי. שגם ייצא לך מזה משהו." נצמדתי אליך מאחור, וחיככתי בך את האיבר שלי, שהספיק להתקשות. כששיקעתי את עצמי בתוכך, היית נעימה, חמה ורטובה; ההיפך המוחלט ממה ששידרת כלפי חוץ. "הנה, זה לא נחמד ככה? את יודעת, הרגע גיליתי שכשאת ממשיכה לכווץ את הסוגרים שלך זה גורם לך להיות קפוצה במיוחד. תיזהרי, אני לא רוצה שתהיה לך תאונה על המיטה. בכל זאת, לא הייתי רוצה לתת לך להרגיש פאתטית מכל הסיפור הזה, נכון?" 

לא העזת לזוז, ורק נותרת שרועה בלחיים בוערות. לקח לי דקות ספורות לפרוק בתוכך. בקרני השמש הראשונות של עלות השחר השארתי אותך שם, על המיטה, מלאה בזרע ובשתן, והלכתי להתקלח.

ישבנו ואכלנו ארוחת ערב. אלוהים, איך ידעת לבשל, לקחת חבילת פסטה משמימה מהמדף בסופר ולגרום לה למטמורפוזה. היית אמנית, ואוכל היה המדיום. דיברנו - בעיקר את, על העבודה ועל כמה את לא מספיקה דבר ממה שתיכננת, ואיך כל החיים שלך יצאו מאיזון לאחרונה. אהבתי ללעוס את האוכל שהכנת ולהקשיב לקולך הרך. שוב לא הצלחת להתמקד במטלה שנתן לך המעסיק, ומצאת את עצמך נגררת לדחיינות ולביזבוז זמן. זו בעיה בדחיית סיפוקים, אמרתי, והנהנת. סיפרתי לך על הניסוי המפורסם של וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, בו ילדים קיבלו מרשמלו לידיהם ונאמר להם שיוכלו לקבל עוד חתיכה אם רק ימתינו עשרים דקות לפני אכילת החתיכה בה הם אוחזים. במעקבים ארוכי טווח התגלה שילדים שהצליחו לדחות את הסיפוק הצליחו יותר בחייהם, הצטיינו בלימודים והגיעו לתוצאות גבוהות יותר במבחני ה-SAT הפסיכומטריים. 

לגמתי מהיין. "אז אם, נגיד, הייתי שואל אותך אם את מעדיפה לקבל יריקה אחת לפנים עכשיו, או שתיים יותר מאוחר, מה היית בוחרת?"

כמו תמיד, התיזמון שלי קלע למטרה, סאקר-פאנץ' שהוציא ממך את האוויר ברגע. "מה?" שאלת.

שנאת יריקות, ושנאת עוד יותר לחוש אותן על עור הפנים העדין, המושלם שלך. זה היה כמעט פשע, וזה מה שהפך את זה לכה מהנה עבורי. "שמעת מה ששאלתי. אחת עכשיו, או שתיים יותר מאוחר?"

"לא רוצה בכלל. שמור אותן לעצמך," אמרת וחייכת. אבל מאחורי החיוך כבר ראיתי את הספק מחלחל.

"לא, אני חושב שאני אחלוק איתך בכל מקרה. אז מה את אומרת?"

"על מה?" היתממת.

הסוד לנצח בכל מאבק הוא להישאר מפוקס. לא להניח להסחות דעת, הומור, התחנחנות להסיט מהמטרה. הסתכלתי עליך באותו חיוך סתום. "אחת עכשיו, או שתיים יותר מאוחר?"

"מתי יותר מאוחר?"

הנה, הגענו להתמקחות.

"את זה אני אחליט," אמרתי. "אחת עכשיו, או שתיים יותר מאוחר? אם לא תעני אני פשוט ארשום שתיים לאחר-כך." 

ניסית לחשוב על תגובה הולמת. "טוב, מה עכשיו? סיימנו לאכול ארוחת ערב. אולי נראה סרט ביחד?"

חייכתי אליך ואת חייכת בחזרה. "בטח. מה חדש בנטפליקס?" הסערה נסוגה, השמיים התבהרו. נשמת לרווחה.

מאוחר יותר, בעלתי אותך בעדינות במיטה, במיסיונרית. לעתים הדרכים המסורתיות הן הנעימות ביותר. אהבתי להביט בעיניך בעודי מחדיר את עצמי לתוכך. משכתי בשערך  השופע והיטיתי את ראשך מעט לאחור, מספיק כדי להזכיר לך את מקומך תחתיי. לקראת השיא, כשעצמת את עיניך, נאנקת ושפתיך נפרדו בעונג, הידקתי את אחיזתי בשיער, ושלחתי את ידי השנייה אל לחייך.

"תפתחי," אמרתי.

פקחת את מבטך, מבולבלת. 

"את הפה. אחת עכשיו או שתיים אחר כך. תפתחי," אמרתי, ומשכתי שנית.

"לא, לא," התחלת לומר, והסטירה לא איחרה לבוא. הסתכלת עלי בתחינה, בעירבוביה של הנאה וחלחלה, כשהבנת מה עומד לבוא.

"לא בפה פתוח," ייללת. "בבקשה."

"כן בפה פתוח. קדימה."

לחצתי מעט בידי השנייה על שרירי הלסת - לא בכוח, מספיק כדי לעודד אותך לפעור את פיך. ליטפתי אותך ולחשתי לך, "זה יגמר מהר. תעצמי עיניים."

עצמת עיניים, ואני ירקתי לתוכך, בו בזמן שאיברי החליק אל הנקב התחתון שלך. רגליך נשארו כרוכות סביבי, ואת השתנקת. רצית לשנוא אותי, אבל הפיזיולוגיה שלך ניצחה, כמו תמיד, והזרמים החשמליים העזים שההשפלה החדה שלחה אל השרירים הטבעתיים של הנרתיק שלך רק הגבירו את הייחום. לחצת אותי אליך. היית כמו חיה פצועה ושבורה, ואני הסתכלתי בעוויתות היפהפיות שפקדו אותך כשנכנעת ונתת לעצמך להיות מובסת.

* * * * *

שבועיים לאחר מכן החניתי את הרכב בכניסה לבניין הדירות החדש אליו עברה ממש עתה חברתך הטובה. החזקתי את העוגה ובקבוק היין. היית יפה, בשמלה הקיצית הפרחונית שאהבתי ובאיפור טבעי. ישבנו באוטו ווידאנו שלא שכחנו דבר. ליטפתי את שערך.

"אני לא רוצה לאחר," אמרת. "בוא."

"תביטי אלי ותפתחי את הפה," אמרתי לפתע.

הבטת בי, מבולבלת.

"אחת עכשיו או שתיים אחר-כך. זוכרת?" שאלתי. "נתתי לך רק אחת. נשארה אחת. תפתחי את הפה."

לקח לך כמה שניות להיזכר, ואז כיוונת את הגבות בזעם. "אתה לא תעז!" ריססת לעברי. 

בידי החופשית הנחתי עליך סטירה מצלצלת. קפאת. עיניך רשפו.

"יש שתי דרכים בהן זה יקרה. או פה, באוטו, או בלובי של הבניין, או אפילו מול החברה שלך. תחליטי," אמרתי בשלווה.

"אתה לא נורמלי," אמרת, והסטירה השנייה פילחה את חלל האוטו.

הבטתי בך, ואת הבטת בי. בן-זונה, ודאי חשבת. כזה בן-זונה. אבל שתי סטירות לרוב מספיקות איתך. פתחת את פיך. "לא על השיער," מלמלת.

לא עשיתי מאמץ מיוחד לקלוע, ופניך התמלאו ברוק. לא היה לך שרוול לנגב בו את הנוזל, ורק מרחת אותו בכף ידך ואז מרחת אותה בבד המושב. חלק מהרוק נזל אל סנטרך והתמזג שם לטיפה. התנשפת בכבדות. דמעה זלגה במורד לחייך הימנית.

החלקתי את ידי מתחת לשמלה והצמדתי אותה למפשעתך. בערת. בחוץ היה חשוך.

"אף אחד לא רואה כלום, ויש לנו קצת זמן," אמרתי. "תאונני."

שלחת יד מתחת לשמלה. שפתך התחתונה רעדה. עברה אולי דקה עד שנרעדת וגמרת בחניה צדדית ברמת-גן, בחושך, כשהרוק שלי נוזל במורד פניך ואת בעין הסערה של הוריקן אימתני. 

"את כזו לוזרית חמודה." רכנתי ונישקתי אותך, ויצאתי מהאוטו. "בואי. אנחנו מאחרים."

הקשת בדלת, וכשהיא פתחה אותה היה לה את החיוך הסתום ההוא, שאף פעם לא הצלחת לפענח. נעים, חביב, אך לא רחב מדי, כמו פקידת קבלה אפרורית. היא הנידה בראשה ואת ניגבת את המגפיים שלך שוב בשטיחון ונכנסת פנימה. חום נעים אפף אותך. 

"את מעדיפה להתפשט כאן?" היא שאלה, ובו-ברגע הרגשת את הבטן שלך מתכווצת מעט. הנהנת. היא צפתה בך בסבלנות מסירה את המעיל, את המגפיים, את הסוודר הצמוד, את התחתונים שהוא קנה לך ליום ההולדת האחרון. בהתחלה השקט היה מביך אותך, אך הנוכחות המרגיעה שלה עזרה לך להתרגל אליו. הגשת לה את הבגדים, מקופלים לערימה. היית טובה, וחיכית למבט המאשר שלה, שלא איחר לבוא. היא הניחה אותם על שרפרף עץ סקנדינבי בכניסה וסימנה בראשה.

הלכת אחריה, וחשבת על איך שהבית מרגיש כמו בית של גדולים, מהתמונות הממוסגרות הכבדות ועד לשולחן האוכל הארוך והכבד והתאורה המודרנית שנתלתה מעליו. היא פתחה את הדלת לחדר צדדי. איכלסו אותו שטיח רחב ומדפי ספרים גדולים ורחבים מעץ אלון, טלוויזיה רחבה, ורגלית משולשת ועליה מצלמת וידאו קומפקטית. במרכז החדר, מול הטלוויזיה, נח לו הדום רחב ומזמין. היא הובילה אותך ועזרה לך לכרוע ברך מולו. היה בה איזשהו רוך אימהי ומנחם, והיא אחזה בך וייצבה אותך בשעה שהנחת את גחונך עליו. שמעת רישרוש מתכת בשעה שהיא הצמידה את ידייך לשני מוטות בקצוות ההדום ואזקה אותן אליהן. הכרית מתחת לסנטר יישרה את צווארך. השתקפתן במסך הטלוויזיה הכבוי.

"מיד אשוב," אמרה, והשאירה אותך במרכז החדר עם המחשבות שלך. לא הצלחת לראות אותה כשחזרה, אבל ידעת מה עומד לקרות כשכרעה מאחוריך. שמעת גומי נמתח ואז נצמד ליד, ואז חשת באצבע בכפפה נצמדת לפי הטבעת שלך. היא מרחה חומר סיכה בנדיבות טרם החדירה אותה בעדינות והוציאה; הטקס חזר על עצמו מספר פעמים לפני שהתווספה אליה אצבע משומנת שנייה, ואז שלישית, עד שהשרירים הטבעתיים נכנעו לגורלם ונירפו. לא דיברתן כלל. היה משהו מרגיע בשקט ובהעדר הסימטריה המוחלט ביניכן, איזשהו מרגוע בהשלמה. 

היא הסירה את הכפפה ודחפה קלות את ירכייך. "תפשקי אותן. זה יקל עליך." היא קמה, ולפני שעזבה את החדר לחצה על כפתור. מסך הטלוויזיה נדלק מולך, ועליו הופיעו פנים של בחורה צעירה; לא זיהית אותה, אבל זיהית מצוין את הגבר שכרע מאחוריה, ואת הבעת העונג הבלתי מעורערת על פניה. נורה אדומה נדלקה במצלמה לצד הטלוויזיה. ידעת מה המשמעות שלה. 

"הוא קצת מתעכב, אבל הוא יגיע עוד מעט." היא סגרה אחריה את הדלת והותירה את החדר שומם, עצוב, פרט לגניחות של הבחורה על המסך. ניסית להתעלם מהן, אבל לא יכולת שלא לחשוב איזה פרצוף את תעשי ברגעים האלה. 

הדלת נפתחה בשלישית והביאה עימה נקישות חלולות של נעל אוקספורד קלאסית שגרמו לחמימות להתפשט בעורך. חשבת שאם תגייסי את כל השרירים המשונים ההם שאת עובדת עליהם בשיעורי היוגה שלך תוכלי להסתכל על הצללית שלו מאחוריך, אבל ידעת שזהו מאבק אחד שאינך מעוניינת לפתוח. שכבת שם ושתקת, ושמעת את הצליל הפעמוני של אבזם החגורה, ואת הרעש המוכר של בד מתחכך כנגד עור. בתגובה פבלובית הפרדת את ירכייך וליקקת את השפתיים. הוא התקרב ויכולת לחוש בחום גופו, וכשהאיבר הזקור שלו נצמד אל הישבן שלך ולחץ כנגד פי הטבעת, שאפת אוויר והתרכזת. הרפית את השרירים כפי שהיא לימדה אותך, וחשת בו מחליק לתוכך - גדול, כובש, עטור ורידים פועמים, תובע בעלות על החלחולת. רצית להצמיד את זרועותיך לגופך, להתכרבל לכדור ולהתמסר, אבל האזיקים החזיקו אותך פרושה ופגיעה. בשלב מסוים נכנעת; יישרת את הפנים למסך ולמצלמה, והנחת לו לאונן בתוכך.

לקראת השיא הוא תמיד היה לופת את האגן שלך באצבעות ארוכות, והולם בך בחייתיות מתפרצת, כמו בוכנה, עד שהיה נצמד וקופא, והיית חשה בו שופך את עצמו לתוכך, תמיד באותה שליטה-עצמית מופתית, בעוד את מתפתלת ומכווצת את הגבות ופורשת וקומצת את ידייך במחזוריות. הגוף שלך מעולם לא ידע כיצד להכיל עונג, וכשהוא היה מתגבר ומגדיש את הסאה היית מתקפלת ומתעקמת והוא היה זולג ממך ללא שליטה. יכולת לחוש בתכווצויות של שרירי האגן והשרירים הטבעתיים שלו. אהבת להקשיב לרעשים הקטנים שהפיק, את ההתנשפויות המבוקרות, ולדמיין את ארשת פניו בשיא.

כשנשלף ממך יכuלת לחוש בזרע מטפטף במורד הירך. שמעת אותו מושך במכנסיו, את הרוכסן והחגורה, ואז את הדלת נפתחת ונסגרת אחריו. העין האלקטרונית של המצלמה צפתה בך באדישות. לפעמים שאלת את עצמך האם הוא מקרין את הסרטים שלך לאחרות, ואם כן, מה הן חושבות על הבעות הפנים שלך, ומה לדעתן חולף לך בראש. כשהדלת נפתחה שוב, היא שבה ובחנה אותך. היא כיבתה את העדשות והטלוויזיה בלחיצת כפתור. "הוא היה צריך לעזוב מוקדם היום," היא אמרה, בעודה מתירה את ידייך מהאזיקים ומורחת עליהן משחה כנגד אדמומיות, "אבל הוא מסר שהוא ישוב בשבוע הבא, כרגיל. לרשום אותך ביומן?"

"כן," אמרת. ענית בלי לחשוב. כבר הפסקת להיות מופתעת כמה מהר את מסוגלת להתרגל לסיטואציות כה בלתי רגילות. 

"יופי," היא המהמה. "לי דווקא יש קצת זמן, וקצת מדגדג לי להרגיש אותך בתוכי. בואי." היא השילה את נעליה האלגנטיות לצד ההדום ונעמדה כשגבה מופנה אליך. זחלת אליה. ידעת מה מצופה ממך. היא הרימה את שמלתה. שלחת זוג ידיים קטנות והפרדת את ישבניה וטמנת את לשונך עמוק ביניהם. ריח חזק עלה בנחיריך, ריח של ענווה והקטנה והתמסרות. החדרת אליה את לשונך בלהט, בשעה שהזרע שלו זלג אט אט והכתים את השטיח. 

צעדנו הביתה מהפאב. יש משהו משכר במעבר מההמולה הרועשת לשקט של רחוב תל-אביבי צדדי בשתיים בבוקר. דיברנו על חלומות ופנטזיות וההוא שמעצבן אותך בעבודה. היית שיכורה ותמכתי בך בחלק מהדרך. כשחלפנו על פני חסר-בית שהדיף צחנת שתן משכת אותי למדרכה ממול ולפתת את אפך. "איזה סירחון," אמרת, ואני הבטתי בו והירהרתי.

"בואי נשחק במשחק," אמרתי.

הראש שלך הזדקר. "משחק? איזה משחק?" 

היו לך יחסי אהבה שנאה עם משחקים. אהבת אותם. אהבת לנצח בהם. ויותר מכל אהבת להפסיד בהם, לאדם הנכון. אנחנו כמובן שיחקנו רק משחקים בהם הפסדת.

"קוראים לו, 'כמה את פאתטית'," חייכתי. ידעתי בדיוק איפה ואיך ללחוץ על הכפתורים שלך. גופך כבר נדרך. ידעת שמשהו עומד לבוא, אפילו מתוך מולקולות האלכוהול שעוד זרמו בדמך.

"איך משחקים?" לחשת.

"זה פשוט מאד. אני אשאל אותך שאלה ואת תצטרכי לענות את התשובה הנכונה. פשוט, לא?"

בלעת. "בסדר ... " 

"הנה, נתחיל במשהו קל. כמה את פאתטית מ-1 ועד לחטוף סטירה מצלצלת ולומר תודה?"

היססת לרגע. ניסית לחפש מוצא, אבל היית שיכורה מדי. לא נותרה בך אפילו היכולת להמציא קאמבק אחד כזה מתריס, מתחכם, שיוכיח שלפחות יש לך איזושהי מידה זעומה של שליטה בסיטואציה.

"שבע?" ניסית בלחש.

"לא. התשובה הנכונה היא, לחטוף סטירה מצלצלת ולומר תודה," אמרתי. עצרנו באמצע הרחוב השומם. הבטת בי בעיניים גדולות, מתחננות, אבל הגשת את הלחי כמו ילדה טובה. לא היו כל גינונים או הקדמות מיותרות, והצליל הדהד בין קירות הבתים המטונפים ודעך. ההומלס נותר מכורבל באחת הפינות וישן. "מצוין," אמרתי, וראיתי את תחילתה של דמעה כבר נקווית בזוית העין שלך. הכי כיף לתפוס אותך ככה, מפורקת ממגננות. 

"את לא שוכחת משהו?"

לקח לך רגע להתאפס ולעקוב. "תודה ... " 

"ילדה טובה," אמרתי. "את רואה? זה דווקא משחק נחמד, לא היה לך ממה לחשוש. רוצה עוד סיבוב?"

"לא ... " אמרת, אבל נותרת שתולה במקום, תולה בי את אותו מבט מעורפל. קולך היה מסכן אבל הנחיריים המורחבים שלך, הצורה בה בלעת את הרוק, כולם היו סימנים גופניים ששידרו בבירור מסר אחר.

"יופי, אני שמח. את מוכנה?"

הנדת את ראשך. נראית כל כך קטנה שם, בפינת הרחוב הדומם.

"את חושבת שאת יותר טובה מההומלס שם בפינה?" הצבעתי עליו.

הסתכלת ונדנדת לשלילה. 

"את חושבת שהוא רצה ללכת לישון בשלולית של שתן כשקם בבוקר, ואז שאיזו צפון תל אביבית מתנשאת תסתום את האף שלה כשתחלוף על פניו? או שהוא רצה להירדם ברחוב דפוק בדרום תל-אביב? כשהוא היה ילד הוא בטח הביא לאמא שלו ציור עם פרחים בכיתה ב'. אז תגידי לי שוב, את חושבת שאת יותר טובה ממנו?"

"לא, לא," מלמלת.

"את צודקת," אמרתי, וקירבתי את שפתי אל אוזנך. "אז תגידי לי, כמה את פאתטית מאחד ועד להשתין על עצמך פה ברחוב צדדי בדרום תל אביב?"

האישונים שלך היו פעורים לגמרי. לא יכולת להוציא הגה. ככה נראה שחמט. את הכניעות הטבעית שלך תיבלתי במינון הגון של אשמה. לא הייתה עבורך דרך חזרה. היית לבושה בשמלה האדומה, הצמודה, היפה. זאת שהבליטה את הקימורים שלך במקומות הנכונים. מתחתיה שמת את הגרביונים החמודים עם הכלבלבים. הצמדתי את היד שלי ללחי האדומה שלך והנדתי בראשי, ואת ידעת מה חייב לקרות. עמדנו מתחת לפנס מהבהב כששני ליטר בירה מצאו את דרכם החוצה ממך, טפטפו והספיגו את הגרביונים, חילחלו אל נעלי העקב המפונפנות שלבשת. היינו שני פסלים, ומלבדנו לא היה עוד איש בעולם, ואת השתנת על עצמך וביקשת מהעולם מחילה.

כשסיימת הבטתי בך. היית בודדה, רועדת, קטנטונת. צבטתי את אפי.

"איזה סירחון," אמרתי בלגלוג, ואחזתי בידך. הובלתי אותך אל סמטה חשוכה בקרבת מקום, ותוך דקה קצרה הגרביונים שלך כבר היו מופשלים סביב הברכיים. הצמדתי אותך לקיר המטונף ונעצתי אותי עמוק בתוכך: את אוננת את עצמך לדעת, ואני הלמתי בך עד שהשתן החם שלך התערבב בזרע שלי והדפת ריח מהפנט של סקס והשפלה. 

אני זוכר איך אצבעותיך התלפפו סביב שלי כשהחזקת את ידי ונצמדת אלי בקור הלונדוני האפרורי; אבל מה זה קצת גשם לעומת להיות בעיר בה הביטלס הקליטו את Abbey Road, או בה אפשר לראות את הגיטרה הראשונה שפיט טאונסנד ריסק על הבמה - או לפחות את מה שנשאר ממנה. עמדנו בתור על גדות נהר התמזה לעין לונדון, גלגל ענק שהפך לאחת מנקודות המשיכה העיקריות של העיר מאז נבנה בסוף המאה שעברה. יש משהו בנקודות תצפית גבוהות שמושך אליהן תיירים ונותן להם תחושה שהם באמת ראו את העיר, כמו מגדל אייפל בפריז או בניין האמפייר-סטייטס במנהטן. 

בתא הפרטי שהזמנתי כמה שבועות לפני-כן המתין לנו בקבוק יין, ובזמן שהתגלגלנו בעצלתיים עד לנקודת התצפית הגבוהה כבר הספקנו לפרק את מחציתו. הנוף היה מרהיב, ויכולנו לראות בחשכת הליל את ביג בן ואת ארמון ווסטמינסטר מוארים בצבעים אדומים-צהובים מרהיבים. הגשם התחזק, והיה נדמה שאנחנו לבד בעולם, מרחפים מעל עיר יפהפיה ללא אנשים. חיבקתי אותך, ואז רכנתי ולחשתי לך, "זה נראה כמו מקום טוב."

הסתכלת עלי. "מקום טוב למה?"

"קדימה," התיישבתי על הספסל הפרטי שלנו, וטפחתי בחיוך על ברכיי.

"מה? לא, נו, לא פה," הסמקת. 

"כן פה," אמרתי. "קדימה."

"אתה משוגע."

"קצת. אבל אף אחד לא יראה כלום. ותשמרי את עיני הבמבי שלך לגברים שאכפת להם. קדימה."

בהית בי בלחיים בוערות.

"לגלגל הזה לוקח שלושים דקות להשלים סיבוב. אנחנו נהיה פה למעלה רבע שעה. כל דקה שאת עומדת שם ומסתכלת עלי רק מגדילה את הסיכוי שמישהו באמת יראה אותך."

נותרת נעוצה במקום. קמתי אליך ונטלתי את ידך בעדינות. היית צריכה רק דחיפה קטנה. הובלתי אותך בחזרה לספסל. נשכבת לאורכי. עזרתי לך להפשיל את התחתונים והגרביונים שלך עד לברכיים, ואחר-כך הרמתי את השמלה וחשפתי את הישבן המושלם שלך. כף ידי האחת ליטפה אותו, והשנייה ליטפה את ראשך.

"רוב האנשים שיעלו על הגלגל הזה יזכרו את הנוף המדהים הזה בצורה שונה לגמרי ממך. את לא חושבת?" שאלתי. שתקת. המשפטים המוצלחים ביותר הם אלה שאין לך עבורם קאמבק טוב, אלה שיכולים לשקוע לקרקעית ולהתנחל שם, להכות שורשים ולהפוך אט-אט לחלק מהזהות שלך.

כשהיד פגשה בבשר הרך לראשונה נרעדת. ההתחלות הכי קשות, לימדתי אותך פעם; בשביל זה אני פה, לעזור לך לצעוד את הצעד הראשון, זה שאת מתביישת להודות שאת רוצה לקחת. הצעדים הבאים קלים יותר. לא השמעת קול בהצלפות הבאות, ובמשך כמה דקות ספורות שמעתי רק את האנקות החרישיות שלך שניסית לכבוש. מדי פעם ליטפתי את שערך בידי הפנויה, או עצרתי כדי לחפון את המפשעה שלך. בסוף חמש דקות היית רטובה והתנשמת בכבדות. עצרתי.

שכבת שם בלי להתנגד, רפויה. החלקתי אצבע אל תוכך. השפתיים הרעבות ינקו ולחצו אותי בנואשות.

"היית ילדה טובה," לחשתי. "יש לגלגל הזה עוד עשר דקות לפני שנחזור למטה. תגעי בעצמך."

לא היית צריכה הזמנה נוספת. ידך הזדחלה מתחתיך לרטיבות והחלה לשפשף. שלפתי את האצבע החלקלקה והצמדתי אותה לפי הטבעת.

"אל תעצמי את העיניים. תסתכלי החוצה בכל היופי הזה. ככה אני רוצה שתזכרי את לונדון," אמרתי לך. "חצי עירומה, ישבן אדום, אצבע של גבר בטוסיק. מיוחמת. חסרת שליטה." לא היית צריכה עשר דקות. תוך דקה אחזו בך גלים של פירכוסים, ואני החדרתי אגודל עמוק אל תוך הכוס הפועם שלך ועיסיתי את הדפנות שלו מבפנים. התכווצת ונצמדת אלי, אבודה ורועדת, מייבבת בהשפלה ובהנאה, וכל הזמן הזה לא העזת להסיט את מבטך המצועף מהגשם הזועף ומהעיר שתשוב ותקבל אותנו אל זרועותיה בעוד דקות ספורות. 

את כל כך יפה, אני אומר ונושק לך, ואת מחייכת בהתרסה פלרטטנית. בטח אומרים לך את זה המון גברים כבר שנים כדי לנסות ולהיכנס לך לתחתונים, איזה קישקוש רומנטי שהם למדו מסרטי דיסני, ואת עוד מתה על סרטי דיסני. ההבדל ביני לבינם, הסברתי לך פעם, הוא שאני כבר הייתי בתחתונים שלך. האהבה שלי היא אהבה שאינה תלויה בדבר; היא רק צורת התפעלות  כנה מהסימטריה של הטבע, מגוף האישה, מהעיניים האלה, שעמוקות כמו האוקיינוס וגורמות ללב שלי להחסיר פעימה, כמו ציור של ורמיר. וחוץ מזה, רכבת ההרים לא תהיה מהנה באותה המידה בלי עשר השניות האלה בהן היא מושכת את עצמה לאחור, ואת יודעת שהיא עוד רקע תעוף ואת תצרחי. בכל זאת, אני יודע איך להרים אותך ולגרום לך להרגיש ברקיע השביעי; אחרת הסטירה שתעיף אותך ממנו לא תהיה מהנה באותה המידה. 

ככה יפה לך, עם לחי אדומה ומבט של נעלבת. איזה יופי העיניים שלך מתרחבות, האישונים הופכים לשתי צלחות שחורות עגולות, והצבע האדום שוטף את הלחיים, עירבוב של תגובה סימפתטית שמרחיבה את כלי הדם שלך והשפלה, ובעיקר חוסר אמון, כאילו את לא מכירה אותי מספיק כדי להאמין. את חמודה ככה, כשאת לא יודעת מה לומר; לא כמו ההתחכמויות שלך בתחילת הערב. בין החברות שלך את נחשבת השנונה. חבל שהן לא יכולות לראות אותך עכשיו, קליפה חלולה של עצמך. את מסתכלת עלי במבט מטומטם. אני מנצל את ההיסוס ונושק לך שנית, ואת מושכת את עצמך לאחור, כאילו נעקצת.

הכי יפה לך המאבק הזה, כמה שניות בודדות בהן המוח שלך מתפוצץ בסערה של קורטיזול ואפינפרין, בשעה שהאמיגדלה שלך מחשבת בקדחנות אם לברוח או לעמוד ולהילחם. קוקטייל של חרמנות וכעס, ייחום וכניעה, שמנסה להחזיק יחד את כל פיסות המידע השונות שזולגות לך בין האצבעות ולחלק אותן באפס. אני רואה את הייסורים, את הניסיון לחשב את ההשלכות של התרסה אפשרית, ואני נחלץ לעזור לך. סטירה שנייה, ואז שלישית, מאפסות אותך ומחליטות בשבילך. כל שריד של חשיבה עצמאית נמחק, וכשאני שולח את ידי למטה אל תוך המכנסיים והתחתונים ומצמיד אותה למפשעה שלך אני מרגיש בלהט וברטיבות. כמה שאת צפויה, אני לוחש לך ונושק לך בשלישית. הפעם את רפויה, ואין בך שום מאבק. כשאני מוריד אותך לרצפה ופותח את הרוכסן, את מישירה זוג עיניים מובסות אל שלי; וכשאני מחדיר את האיבר הזקור שלי אל פיך אני לא אומר דבר, ורק מניע את שפתי בלי להוציא הגה. פאתטית. אבל את כבר יודעת את זה, וידך נשלחת בתגובה לדגדגן שלך ומתחילה לשפשף אותו.

רומיאו עומד מתחת לחלון של יוליה וזורק אבנים על חלונה. המרחק הזה ביניהם על הבמה הוא מטאפורה ויזואלית לכמיהה הבלתי-ממומשת שלהם זה לזה. לכל תרבות יש את המרחק שלה. האמריקאים אוהבים לומר Absence makes the heart grow fonder. כשאומרים בדסמ הדברים הראשונים שקופצים לראש הם שוטים ואזיקים, אבל הכלים המרתקים ביותר הם אלה שנסתרים מהעין, ויש משהו עמוק במרחק ככלי בדסמי, שיכול לכאוב יותר מכל מכת שוט. זה יכול להיות המרחק הזעיר בין האצבעות שמרחפות מעל הדגדגן אך אינן נוגעות בו בגלל איסור מפורש, או המרחק שבין בעל שקשור לכיסא בפינת החדר, נתון להוריקן של תחושות שגוזר ממנו חתיכות בעודו צופה באשתו שוכבת עם גבר אחר. ואלה יכולים גם להיות שני מטרים של מקל מטאטא. 

התנשקנו בלהט על הספה. ישבת על ירך ימין בתחתונים ובחזייה והתחככת בי, בעוד ידיי חובקות ומלטפות את גופך. המפשעה שלך הרגישה כמו כבשן לוהט. הלשונות שלנו נכרכו וחיזרו אחת אחרי השנייה. היינו ערימה ג'לטינית של תשוקה, ואת נצמדת אלי והתחלת להגביר את קצב החיכוך, אבל עצרתי בעדך.

"לא ככה," אמרתי.

"מה? למה?" התנשפת. היית קרובה לקצה. ניסית לזוז, לגנוב עוד קצת עונג, וכרכתי את זרועי סביב מותנייך כדי להחזיק אותך במקום. 

"זה נורמלי מדי בשבילך," חייכתי. "בחורות כמוך לא באמת רוצות לגמור בצורה נורמלית, נכון? זה משעמם אותך. ואותי. את הרומנטיקה הזאת תשאירי לדייטים שלך מטינדר. אני יודע איך המוח הדפוק שלך עובד, ומה באמת שורף לך את החיווטים בין תאי העצב."

הסתכלת עלי. כשההורמונים שלך השתוללו היה לך קשה לחשוב בהיגיון. זו הייתה הדרך המושלמת לפרק אותך מנשקך, הנקודה האופטימלית בזמן לתת את הדחיפה שתדרדר אותך במדרון. כשהיית כזו מטומטמת הכל נדמה לך הגיוני. לא היה מחיר גבוה מדי על מנת לספק את הצד החייתי של מוחך. כך מצאת את עצמך שוכבת על הספה על גבך, בעירום מלא, ממתינה, מתנשמת בכבדות. כשחזרתי, אחזתי בידי מקל מטאטא, וסביב קצהו קשרתי בחוט מהודק איבר מין ארוך מסיליקון. התיישבתי במרחק-מה ממך על כיסא.

"זין אמיתי זה לנשים עם כבוד עצמי. נשים פתטיות כמוך צריך לזיין עם זין על מקל. מרחוק."

הלסת שלך נשמטה, אבל לא נתתי לזה מעולם להפריע לי.

"תפשקי את עצמך." 

אדום הוא אחד הצבעים הישנים ביותר בלוח הצבעים. יש למעלה מחמישים שמות שונים בשפה האנגלית לוריאציות עליו, מאוקרה לורמיליון לסינבר למיניום, אבל אף אחד מהם לא התאים כדי לתאר את הצבע שפשה בלחייך בשעה שפערת את עצמך מולי ואני כיוונתי את מקל המטאטא לעברך. הדחקתי גיחוך. השעשוע המוחצן שלי רק גרם לך לרצות לטמון את פנייך בידיך ולהתפלל לכך שהאדמה תבלע אותך; אבל איבר הסיליקון שהתחכך בך לא אפשר לך לחמוק מהמציאות המשפילה.

"אל תזוזי. צריך קצת קואורדינציה בשביל לדחוף לך דילדו ממרחק שני מטר. וג'יזס, תפסיקי לגעת בעצמך ולחכך את היד שלך בדגדגן. את פשוט לא יכולה להפסיק, אה? אפס שליטה עצמית." 

שאפת אוויר בחדות כשחדרתי אליך. 

"את יודעת," אמרתי, בעודי מושך ומחדיר את המקל בזהירות, "נדמה לי שראיתי פעם איזה סרט כזה בנשיונל ג'יאוגרפיק. משהו על איזה עדר של פרות במונגוליה, ועל איך שהחוואים הזריעו אותם מרחוק עם דוגמית זרע שחיברו לקצהו של איזה מקל ארוך. את באמת מזכירה לי קצת איזו חיה כשאני מסתכל עליך ממרחק של שני מטרים. אם הייתי בן-זונה אמיתי הייתי גם מבקש ממך לעשות רעש של פרה, אבל אני נחמד מדי היום. על לא דבר. אל תפחדי, את יכולה להזיז את האגן שלך. בעצם, את יודעת מה? אני אחזיק את המקל ככה, יציב, ואת תזייני אותו. זה נדמה לי יותר מתאים לכבודך, להזדיין עם מקל של מטאטא. קדימה."

ידך האחת נאחזה במשענת הספה כדי להתייצב, והשנייה נגעה בשדייך החשופים ולא העזה להדרים. זה היה הגבול בין מותר ואסור, ואת אהבת גבולות. מתת עליהם; את אלה הבלתי-נראים יותר מכל. גבולות מייצרים מרחקים, ומרחקים מייצרים כמיהה. והכמיהה שלך גרמה לך לטפטף, לפשק את רגליך ולתת לאגן שלך להתנועע ברעב עמוק. ידעתי כמה כל תנועה כזו פוצעת את גאוותך ומשאירה בה שריטות עמוקות שיקח להן זמן רב להתאחות, ובו-בזמן מכווצת את השרירים הטבעתיים בכל החורים שלך. כשגמרת, השרירים בבטן התחתונה שלך נקפצו וכל גופך נדרך והתקפל אל תוך עצמו, כמו אצבעות יד שנקמצות לאגרוף. גלים קטנים של רעד שטפו אותך, פקדו את גופך, וכיווצו אותך. 

קמתי והתיישבתי לידך, וחיבקתי אותך אלי, מרגיש את בית החזה שלך עולה ויורד בקצב לא-סדיר. גופך נותר רפוי, סמרטוט חסר רצונות ומאווים. היית חפץ. חיה.

"אפילו בסטנדרטים שלך, זה היה עלוב בצורה יוצאת דופן,"  לחשתי לך, ופרעתי את שערך. היית זקוקה לזמן הזה לבד, בעולם הפרטי והדומם שלך; אוקיינוס חשוך וחמים שהוא רק שלך, ואת שכבת בתחתית שלו ובהית בפני המים, שם צפו להם הכבוד העצמי והגאווה שלך. ידעת שעוד מעט תשחי מעלה ותשיבי אותם אליך, אבל בינתיים הנחת את ראשך על הקרקעית, מובסת, וחשבת כמה נוח זה שהם שם ואת פה, בחשיכה, וכמה נעים המרחק ביניכם.

הצורה האהובה עלי לבשל בשר תמיד הייתה בישול ארוך. הבישול מפרק אט אט את הבשר לרכיביו, שלב אחר שלב: תחילה חלבוני קלפאין ב-40 מעלות צלזיוס; אחריהם מיוזין ב-50 מעלות, שדוחפים את המים החוצה מהרקמה; מיוגלובין וקולגן מתעוותים ב-60 מעלות והבשר מאבד נוזלים נוספים והופך יבש וקשה ללעיסה. אבל בסביבות 70 מעלות אט-אט קורה קסם: הקולגן, שנמצא בשרירים, משנה את המבנה המולקולרי שלו והופך לג'לטין, שהופך את הבשר לעסיסי ומחפה על איבוד המים, כפי שקורה בתבשילים ארוכי-הכנה כמו גולאש וחמין. מעבר הפאזה הזה מצריך טמפרטורה יציבה, ובעיקר סבלנות וזמן. עם מספיק זמן, אפשר לפרק גם את נתח הבשר העיקש ביותר, בתנאי שיש בו מספיק סיבי שריר מלכתחילה, אבל גם מייצר את התוצאה הרכה ביותר. 

הדפיקה החלשה בדלת גרמה לי להרים את הראש מהספר הכבד שהיה פתוח לפני על השולחן. הסתכלתי בשעון. כשפתחתי את הדלת עמדת שם, עטופה בצעיף, בכובע גרב ובמעיל התפוח שלך, שגרם לך להיראות כמו סופגניה קטנה. תלית בי עיניים גדולות, שני ירחים תאומים בוהקים, קצת נואשים. נתתי לך לעמוד שם מספר שניות, בשקט.

"הקדמת," אמרתי.

"סליחה," אמרת. תמיד דיברת בשקט, שריד של נימוס שירשת מבית הוריך. היית ילדה טובה, כזו שאף פעם לא הרימה את קולה, שחיפשה את האישור של האנשים סביבך. אהבתי את זה בך. 

"בואי כנסי," סימנתי לך. הובלתי אותך אל חדר העבודה המרווח, המרוהט. "יש לי הרבה עבודה להספיק, אין לי זמן לשחק איתך היום. אבל אני אצפה בך." התיישבתי בחזרה בכיסא. נותרת באמצע החדר, תלויה באי-ודאות, עד שאמרתי, "תתפשטי. עד התחתונים."

המשכת להסתכל עלי גם כשהיית עירומה לגמרי. חיכית לאישור, או איזושהי הוראה. הנדתי בראשי אל עבר המגבת שהנחתי בעוד מועד על הכורסה. ידעת מה אמור לקרות, אך נותרת קפואה.

"את מחכה למשהו?" הרמתי גבה. 

"לא, אני ... " גמגמת. קולך רעד, כמו תמיד כשהיית מיוחמת. שבוע של הודעות זימה מבלי שיהיה לך מותר לגעת בעצמך היה די והותר לפרק את תהליכי המחשבה שלך ולהפוך אותך לשלולית של הורמונים, לכווץ ולחצוב בקוגניציה שלך ולהשאיר רק את התהליכים הבסיסיים ביותר, עד שהמוח שלך יכל לעבד רק פקודות בסיסיות ביותר ובקושי הספיק כדי לצלוח את היום.

"אין לי הרבה זמן. Chop chop."

הסתכלתי עליך. הייתה במבטך איזו נואשות. נותרו בך עדיין שביבים של כבוד עצמי, של עלבון אישי, אבל היית כמעט מוכנה, כמו נתח בסופו של בישול ארוך. היית בדיוק מספיק פתטית כדי להתקשר אלי לפני שעה ולבקש בטון מגומגם לבוא. בהתחלה היית נשבעת שהפעם זה יהיה שונה, אבל בסוף תמיד היית מתקשרת. כמו בשיר ההוא של רדיוהד, היית עושה את זה לעצמך.

ניגשת בהיסוס לכורסה. הנחת את המגבת על הידית, התיישבת עליה. הנעת את עצמך באיטיות ועצמת את עיניך. חשבת שזה יהיה פחות משפיל אם תצללי לתוך עולם סודי, ותעמידי פנים שאני לא נמצא מטר וחצי ממך ומגחך. לא הייתה לי כמובן שום כוונה לתת לך לעשות זאת.

"תסתכלי עלי," פקדתי.

פקחת את עיניך. היה בהן מבט מרוחק, אך לחייך היו צבועות באדום בוהק. 

"תמשיכי, לא אמרתי לך להפסיק. אבל תגידי, מ-1 ועד 10, כמה לוזרית נראה לך שאת עכשיו?" שאלתי, משועשע. הקול שלי והשאלה הוציאו אותך משיווי משקל.

מלמלת משהו. היה לך קשה לחבר את האותיות למלים  או לייצר מחשבות קוהרנטיות. 

"לא שמעתי," אמרתי.

"שמונה." לחשת.

"באמת? שמונה נשמע לי די נדיב. את מכירה הרבה נשים שהיו מתקשרות ומתחננות לרשות לבוא ולאונן על הריהוט של גבר בזמן שהוא בוחן אותן? אני חושב שאם היינו באולימפיאדה של הפתטיות היית מקבלת עשר עגול על המופע הזה שלך. אל תפסיקי, את כמעט שם. רק עוד קצת."

המלים עשו את עבודתן נאמנה. השבוע האחרון פירק את המגננות שלך, והעלבונות ננעצו אחד-אחד במעט שנותר לך מהתודעה והורידו אותך מטה-מטה. לא נזקקת ליותר מדקה של התחככות בידית ובמגבת לפני שנשימתך נעתקה ונאחזת במשענת כדי לייצב את העמידה שלך. ראיתי את השרירים הקטנים בגופך רועדים - רטיטות שמישהו שלא מכיר אותך היטב היה מפספס. את ההתעוות של האצבעות בכף היד וברגל, ואת הרעש הקטן ההוא, כמו עכברית חמודה, שאת עושה כשאת גומרת. נשארת שם דקות ספורות. חלק בך לא רצה להתנתק מהעונג, וחלק אחר לא רצה לחזור למציאות ולהתמודד עם העליבות שהפגנת מולי. קמתי והגשתי לך מגבת שניה, כדי שתוכלי להתנגב, ולקחת אותה ממני בהססנות ובביישנות לא-אופיינית.

"את יודעת שאת לא חייבת לעשות את זה. שום דבר מזה," אמרתי לך. "יכולת פשוט לאונן בבית בלי לספר לי. או להפסיק לבוא לגמרי." זאת הייתה האמת. את ידעת שזו האמת, ואני ידעתי שאת יודעת שזו האמת, וזו הייתה העליבות האמיתית, זאת שהייתה נותנת לך את האגרוף בבטן אחרי שסיפקת את הצרכים החייתיים שלך, זאת שלא יכלת לטאטא מתחת לפני השטח עם כל השנינות והאינטלגנציה הרגשית והקאמבקים המהירים שלך.

נתתי לך נשיקה על המצח. "יש לי כרטיסים לברי סחרוף. אני עסוק עכשיו, אבל נתראה בעוד יומיים?" אמרתי, וסימנתי לך בכיוון הדלת. כשהיא נסגרה אחריך מצאת את עצמך, בפרוזדור החשוך והשקט, רק את והפאתטיות שלך. קיללת אותי כמו הגיבורה הקטנה שאת, בסתר, ובו-בזמן הלחיים שלך בערו ודמיינת אותך נוגעת בעצמך בנסיעה בדרך הביתה.