שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

גלריה

תערוכה.
לפני 3 שנים. 20 בנובמבר 2021 בשעה 17:31

מדוע אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים? איזו מטרה אבולוציונית משרתת הכמיהה שלנו לכאב, או להשפלה, ומה גורם לחלקנו לחפש אותם בכזו עקשנות, על אף הסבל שהם גורמים לנו? מדוע אישה בוגרת, אם לשניים, חומקת מביתה בערב, פושטת מעליה את בגדיה ומפקידה את עצמה בציפיה על ברכיו של גבר שאינו בעלה, עיניה עצומות, נחיריה מורחבים, בציפיה דרוכה להקטנה, להתמסרות, ליחס המבזה ולשבירת הסימטריה המוחלטת שעמדו לפקוד אותה?

נראית כל כך קטנה שם למטה, על ברכיי, כמו שאנשים נראים קטנים כשמסתכלים עליהם מהקומה העליונה של בניין גבוה. הבטתי בך בהירהור, וידי ליטפה בהיסח הדעת את העור הלבן, החלק של ישבנך. היא עקבה בעצלתיים אחר הקימורים המרהיבים, מתחככת בהם. העברתי אצבע בריפרוף על הלאביה מאז'ורה, ואז הפרדתי את פלחי הישבן, ואת נרעדת תחתי כשחשת באוויר הקריר מלטף את פי הטבעת שלך. נאנקת, וידעתי שהשכיבה הפאסיבית והחשופה הזו גורמת ללחייך לבעור. ההמתנה, לימדתי אותך פעם, היא מחצית האקט. המחצית השנייה היא ההתענגות על הכאב שאחרי המכה. המכה עצמה היא כמעט משעממת; היא רגעית, מתפוגגת, מכאנית. התחושות לפניה ואחריה הן החלק המעניין באמת, עבור שני הצדדים. סוג של אנתיתזה לאורגזמה, שמהווה נקודה סינגולרית בזמן, שיא אליו בונים וממנו נרגעים.

המכה הראשונה היא תמיד הקשה ביותר. היא הדחיפה הראשונה שמתחילה את ההתדרדרות במדרון, את הנפילה החופשית. אלה שבאות אחריה קלות יותר. אמרת שהפעם לא תשמיעי צליל, אך הציפיה והדריכות עשו את שלהן ושיחררת אנקה חנוקה כשהיד פגשה בעור המתוח. עורך רטט והאדים שהמשכתי לרטוט לו. הכרתי את הריטואל: תחילה את מרסנת את עצמך, ואז מגיע העיקצוץ, שהופך בהדרגה לכאב שמתפשט באזור החלציים, והגבורה הראשונית אט אט נשחקת ואת מאגרפת את ידייך מעל ראשך ומנסה להחזיק מעמד. זה חסר טעם, כמובן, כמו לנסות ולסוכך עם הידיים על הראש בתאונה חזיתית. כמו בחמשת שלבי היגון, אחרי ההכחשה מגיע הכעס, ואת שואלת את עצמך מדוע שוב הכנסת את עצמך לפינה הזו. במוקדם או במאוחר תגענה ההתפתלויות הפאתטיות, הדמעות, העליבות. אסור היה לך לקום או לדבר, והרעשים החנוקים שהפקת היו הדבר הקרוב ביותר למשא ומתן בינינו. רק כשהם הפסיקו והתחלפו ביבבות חרישיות האטתי, ואז הפסקתי ואספתי אותך בזרועותי, שם התייפחת. הנזלת והריר שלך נוטפו מטה והכתימו את מכנסיי, ואת היית עלובה, כל כך עלובה; וליבי יצא אליך וחיבקתי אותך, עד שנרגעת ונותרנו מלופפים בזה בזה, באור העמום, בלי לומר מילה. 

לאחר זמן מה שלחתי את ידי אל הבקבוק שלצד הספה. עיסיתי את המשחה הקרירה בתנועות מעגליות, תחילה על העכוז הימני ואז על השמאלי, עד שהעקצוצים הפכו נסבלים. נטלתי עוד מנה נדיבה באצבע ידי הימנית, ומרחתי אותה סביב פי הטבעת שלך, ואז עליו, בתנועות מעגליות עם משרעת הולכת וקטנה. הפרדת את רגליך מעט כדי להקל על האצבע לחדור אליך. היית שבורה מכדי להתנגד, או לכבוש את פניך בידיך, או לחשוב על כמה זה משפיל לתת לי לחלל אותך כך, עמוק, בתנוחה כל כך חשופה, רק בגלל שרציתי; לא נותר בך עוד כוח, אז עצמת את עינייך ונתת לעצמך להיות פאתטית, כפי שבסתר ייחלת להיות.

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 20 בנובמבר 2021 בשעה 12:25

הן תמיד הסתובבו יחד בכל מקום, לכל אורך התואר הראשון. פגשתי אותן לראשונה בקפיטריה, האחת תמירה, דקיקה, שופעת קימורים וארוכת שיער, צחקקנית ומוחצנת. בקושי היה אפשר לשים לב לחברתה הנמוכה, השמנמנה, עם המשקפיים עם המסגרת המעט-מיושנת. היא לא הייתה חסרת חן, אבל לצד חברתה הניגוד היה בולט, והיה נדמה שההבדלים עשו אותה עוד יותר ביישנית ומופנמת. התחברתי לשתיהן מהרגע הראשון. עם הצחקקנית יצאתי תקופה קצרה בשנה הראשונה, ובמשך חודש וחצי ידעה הקומה שלה במעונות בדיוק אילו צלילים היא מפיקה כשהיא מיוחמת; אך היא הייתה תלותית מדי עבורי ואני הייתי קצת מחושב מדי עבורה, וזה לא החזיק מעמד, אבל לא נטרנו טינה ושמרתי איתן על קשר.

היינו לעתים יוצאים לשתות יחד, ויכולתי לראות איך השמנמנה תולה עיניים בורקות בצחקקנית. באחד הערבים הפגישה בינינו עברה מהפאב לסלון הדירה הפסטורלית בבית הכרם של הצחקקנית. הן כבר היו שתויות למחצה. הצחקקנית ישבה ליד השמנמונת, והיא שיחקה בשיער הקצר והגלי שלה לפרקים. דיברנו על התואר, על החיים שמצפים לנו אחריו, ואז על הבחור החדש שענבל, הצחקקנית, מתראה איתו. הוא היה מבוגר ממנה בכעשור, ונשוי. 

"מיכלי חושבת שהוא לא טוב בשבילי," אמרה ענבל, והנידה בראשה אל עבר השמנמונת.

הסתכלתי עליה. היא זעה בחוסר נוחות מסוים בכורסה ומשכה בכתפיה. "זה לא רעיון טוב."

"אבל הוא מת עלי," אמרה ענבל. "הוא לא יכול בלעדיי. אני אוהבת אותם ככה, קצת נואשים." ידה יצרה ופרמה לולאות בשיער הקצר של חברתה.

"הוא ישבור לך את הלב," מיכל מלמלה.

"בשביל זה יש לי אותך." ענבל חיבקה אותה. "את תהיי שם בשבילי כדי לאחות את השברים. כי את הכי אוהבת אותי בעולם."

מיכל לא אמרה דבר. לחייה האדימו, וההבעה שלה הייתה ערב-רב של רגשות. ענבל רכנה אליה ולחשה באוזנה בקול מספיק רם כדי שאשמע, "רוצה להראות לו כמה את אוהבת אותי?"

אם דיסני היו מייצרים סרט על עופר שאמו נורית למוות על ידי ציידים חסרי לב, זה ודאי היה המבט שהיו מציירים על פניה בשניות לפני שהחץ מפלח אל גופה. אישוניה התרחבו ופיה נפער כדי לומר משהו, אך אף מילה לא יצאה. האלכוהול זרם בדמן וככל הנראה התיר עכבות בשתיהן. עקבתי אחריהן בדריכות.

"רוצה לראות משהו חמוד?" ענבל פנתה אלי. היא שלחה את ידה לתיק היד שנשאה עימה ופשפשה בו. הנדתי.

"לא ... " מיכל מלמלה.

ענבל שלפה משהו קטן, עגול. לקח לי כמה שניות לזהות את העצם.

"בבקשה," מיכל רק תלתה מבט מתחנן, נואש, בחברתה הגבוהה שעד לפני רגע שיחקה בשיערה בתמימות.

"פה גדול."

"בבקשה, לא." קולה היה כעת בקושי לחישה, אבל לא היה לו השפעה כלשהי. ידה של ענבל תחבה את העצם הקטן אל פיה. פניה התכרכמו לחלוטין ונשימותיה היו מעט לא-סדירות. 

מוצץ.

"נכון שזה חמוד?" ענבל קרנה בהתלהבות כנה. "לפעמים כשאנחנו לבד אני נותנת לה כזה. היא יכולה להיות איתו שעות."

גם אם לא היה לה מוצץ תינוקי בפה, מיכל ודאי לא הייתה מסוגלת לענות בשלב זה. היא לא העזה להישיר את המבט אלי, ועיניה היו נעוצות ברצפה הקרה, אך המוצץ נותר במקומו. החתיכות של הפאזל התחברו מעצמן: המבטים המעריצים שמיכל הייתה תולה בה; הדחף הבלתי פוסק שלה לרצות; העובדה שמעולם לא היה לה בן זוג, או אפילו יזיז שהזכירה, בשלוש השנים בהן הכרתי אותה. הסתכלתי על שתיהן. ענבל הסתכלה עלי וחייכה. היה לה מבט בעיניים שאמר, "תראה מה אני יכולה לעשות." זיהיתי אותו מיד. טורף תמיד מזהה טורף. 

היא ידעה. לא היה סיכוי שלא ידעה.

"אני יכולה לגרום לה להסכים לכל דבר כשהיא ככה, אתה יודע?" היא אמרה בשקט, נטלה את ידה של מיכל, והקימה אותה מהספה. ידיה ליטפו אותה בעדינות, והיא הסתכלה בפניה. "בשבילי?" שאלה במתיקות.

מבלי לחכות לתשובה - אם בכלל הייתה אחת - היא אחזה בסוודר ועזרה לה למשוך אותו מעל ראשה. אחריו הופשלו המכנסיים, החזייה והתחתונים, עד שנותרה עירומה מול שנינו, פרט למוצץ שבפיה. ידה של ענבל נשלחה למפשעתה והיא העלתה את האצבעות הרטובות אל אפה ורחרחה אותן; ואז סובבה את מיכל, לחצה אותה מטה, וסידרה אותה על שש מולנו, מפושקת, חשופה. מיכל התנשמה בכבדות דרך האף, אך לא הוציאה הגה. היא הייתה הטרף המושלם, כזה שאורז את עצמו בסרט צבעוני.

ענבל הנידה בראשה מבלי לומר דבר. לא היה צורך במלים. התרתי את החגורה שלי, התמקמתי מאחורי מיכל והפשלתי את מכנסיי. הצמדתי את האיבר שלי אליה; היא הייתה רטובה לחלוטין. החלקתי פנימה ללא צורך בסיכוך. היא קרנה חום, ופתטיות, ונידיות, וכניעות, וכל חושי הטורף שלי עיקצצו עם כל חדירה. ענבל הביטה בנו בדריכות מבלי להוציא הגה. היא כרעה ברך לצד חברתה השמנמונת וליטפה את ראשה שוב ושוב. "אני כל כך גאה בך."

הלמתי במיכל מאחור, וראשה נרעד במחזוריות בעוד ענבל מערסלת אותה בזרועותיה; וכשגמרתי בתוכה והזרע שלי מילא אותה, אולי לראשונה בחייה, ידעתי שהמופע המרכזי קורה מאחורי וילון סגור. אני רק הייתי המתאבן; המנה העיקרית לא נועדה עבורי. נותר לי רק לדמיין את סימפוניית הרגשות שהתחוללה בעיניה, את הסבל, את התבוסה, התיעוב, הסיפוק, העליבות והריצוי, בעוד האישה שהיא אוהבת עוטפת אותה ולוחשת לה שהיא ילדה טובה.

 

לפני 3 שנים. 16 בנובמבר 2021 בשעה 17:10

בשנים המעצבות של חיינו, לרוב אי שם בין גיל ההתבגרות לאמצע שנות העשרים, אנחנו מכלים שנים מחיינו בהצבת מגננות וביצורים, חומות שיגנו עלינו מהעולם החיצון ויעזרו לנו למצוא את מקומנו בו. וכשהחומות במקום, אנו לרוב מגלים שלא רק שהגנו על עצמנו מהעולם החיצון, גם כלאנו את עצמנו בפנים, ואז מתחיל התהליך ההפוך, במסגרתו חלקנו מנסים לשבור את החומות האלה - יש אנשים שלוקחים סמים משני תודעה, ויש כאלה ששותים ארבע כוסות יין; כאלה שקופצים באנג'י, וכאלה שמחפשים את עצמם בהודו שנתיים. ויש כאלה שרוצים שיצליפו בהם עם חגורה תוך כדי שהם שוכבים בשלולית שתן של עצמם בראש מורכן. טוב, תמיד יש יותר מדרך אחת לקלף תפוז.  

כשנכנסתי בדלת באותו אחר-צהריים והנחתי את המפתחות על השולחן. שמעתי את ההתנשפויות הכבדות מהסלון עוד מהמבואה, ואיתן את הגניחות התיאטרליות והאנקות. פסעתי אל הסלון ושם מצאתי אותך, שרועה בערום על הכורסה, ידך דבוקה למפשעה, מתחככת בדגדגן שלך. פיך היה פעור למחצה והיה לך מבט מזוגג בעיניים. הרמת אלי את המבט והיה ניכר מהן שאת מכירה בנוכחותי, אבל לא אמרת דבר. על המסך יכולתי לראות זוג, אישה טרנסית שופעת איברים בועלת אישה ביולוגית, כמו זוג כלבים. הן גנחו ואת - את כבר היית הרבה מעבר לגניחות.  

"היית ילדה טובה?" שאלתי והנחתי את ידי בתנועה מלטפת על ראשך.

הרמת את ראשך והנהנת. לא היו בך די ריכוז או יכולות קוגנטיביות על מנת להוציא משהו מורכב יותר.

"לא גמרת?"

נידנוד לשלילה.

"את רוצה פרס?"

הנהנת. זה מה שארבע שעות של אוננות רצופה יכולות לעשות לאדם.

כשהתכתבתי איתך כמה ימים קודם לכן ושאלתי אותך אילו סוגים של פורנוגרפיה הכי מעוררים אותך, נתת לי את התשובות הבנאליות. כמו תמיד איתך, הייתי צריך לחפור כדי לאט לאט לחשוף את הטינופת האמיתית שמסתתרת מתחת לחזות התמימה. גם בפורנו. כשסוף סוף רשמת במה את באמת צופה כדי להגיע לסיפוק, כשאף אחד לא מסתכל, ידעתי שהלחיים שלך בוערות מאחורי המסך. כשהגעתי אליך בבוקר אותו שבת והתחלתי את הנגן עבורך נראית ספקנית. שנינו ידענו איך תתחילי את המרתון הזה, אבל רק אני ידעתי איך תסיימי אותו. השארתי אותך ויצאתי לפגוש חברים, והשארתי אחרי ניסוי חי בפיזיולוגיה התנהגותית.

"קומי," הוריתי לך. התנשמת בכבדות כשנטלתי את ידייך בעדינות ואזקתי אותם מאחורי הגב. ידעתי שהנוירונים שלך מטוגנים מעודף גירוי, מהגעה חוזרת ונשנית לקצה מבלי לגעת בסיפוק, אבל לא רציתי להסתכן. כשכופפתי אותך על הספה והוצאתי את חומר הסיכה, נותרה בך בדיוק מספיק הכרה כדי להבין את הכוונות שלי. בימים כתיקונם היית מוחה, מתחננת, מנסה להתמקח, אבל לא היה אכפת לך. רצית גירוי, כל גירוי. התמסרת לאצבע המשומנת שחדרה אליך לפי הטבעת, ואחר כך לאיבר הזקור שהגיע בעקבותיה. פלטת איזו יבבה חנוקה, שילוב של גניחה ומחאה, ואז פישקת מעט את רגליך כדי להקל עלי להעמיק ולחפור בתוכך. זה מה שנקרא לגיזה בשחמט, חשבתי לעצמי: אם תגמרי, זו תהיה הפעם הראשונה שתגיעי לסיפוק מיני מחדירה אנאלית, וההשלכות הפסיכולוגיות המשפילות של העובדה הזו עוד ילוו אותך ואותנו זמן רב. אם לא, יחכו לך עוד שעתיים מתוקות של תיסכול לפני שארשה לך להביא את עצמך לשיא. 

היית רפויה, סמרטוט, כשלפתתי את אגנך ושפכתי לתוכך שוב ושוב. רפויה, מתוסכלת ועייפה. התנתקתי ממך, התרתי את האזיקים והנחתי אותך בחזרה על הכורסה. "היית נהדרת," לחשתי לך. "השעה עכשיו ארבע חמישים ושבע. תמשיכי לאונן עד שש חמישים ושבע, ואז תוכלי לגמור. תתארי לי בהודעה את הסצינה שהייתה על המסך כשגמרת."

הרמת את הראש. העיניים שלך הביטו לתוך שלי, והאישונים שלך התרוצצו לכל עבר, מחפשים משהו להאחז בו. לרגע הבליח בהם שביב של מודעות, וחשבתי לרגע שאולי תתאפסי על עצמך ותקראי לי בן-זונה, נצלן, חסר רגישות, שתיבכי בתיסכול; אבל זו הייתה רק צלילות רגעית, שהתפוגגה כשם שבאה. בו-זמנית ידעת ולא-ידעת שאני נוכח. העיניים שלך שבו להיות מצועפות, וננעצו בתועבה שהתנגנה על המסך. היד שלך נשלחה שוב בחוסר דעת לדגדגן הנפוח. השפתיים שלך נותרו פעורות, ויכולתי לראות שובל קטן של ריר זולג מזוית הפה.  מקולפת לחלוטין. ככה הכי יפה לך, חשבתי לעצמי,  נשקתי למצחך ויצאתי לדרכי. 

 

 

לפני 3 שנים. 14 בנובמבר 2021 בשעה 23:55

בואי נשחק במשחק, רק שנינו, שנקרא להכאיב לך. לא באמת, טיפשונת, בכאילו. אנחנו נפגש ונדבר ונצחק ונתנשק, ואת תיפתחי ותספרי לי על כל הכפתורים שלך, אחד-אחד, ותלמדי אותי איך ללחוץ עליהם. לא אלה שקל לראות, שכל אידיוט עם חגורה או כף יד יודע לתפעל. אני רוצה את אלה שאת מסתירה עמוק מתחת לפני השטח, איפה שאת מאפסנת את הפחדים והחלומות והתקוות שלך. את אלה אני ארצה לראות. יהיה לך מבט חולמני כזה וחיוך יפה כשנתחיל, ואת תנסי להיות גיבורה, אבל עמוק בפנים את תהיי כמו החייל ההוא שנופל בשבי ושואל את עצמו מתי יהיה מותר לו כבר להישבר בלי להרגיש שלא התנגד בגבורה לאויב. כשחיוך שלך יימס, את מקומו יתפסו עיני הכלבלב, אלה שודאי עובדות על הגברים אצלך במשרד, או על הבחור שהכרת לפני חודש, אבל הן רק שופכת עוד דלק למדורה. זו רק שאלה של זמן עד שהחנופה תפנה את מקומה להבנה שגשם חזק עומד ליפול פה. לא, אל תבכי, הדמעות הן לאחר-כך, כשנשכב ואני אערסל אותך ואתן לך מחסה. עכשיו אני רק רוצה לראות אותך קצת מתה מבפנים, את הלחיים שלך בוערות, את השיניים שלך חורקות. ויותר מכל, אני רוצה לראות את המבט שאת עושה כשאת באמת נוגעת בתחתית, זה שאת שומרת לבני-זונות מוכשרים במיוחד, כשאני בתוכך ואת גומרת שוב ושוב, והשרירים הטבעתיים שלך לופתים אותי בחוזקה ומתחננים שלא אעזוב אותך לעולם.

לפני 3 שנים. 10 בנובמבר 2021 בשעה 15:35

הפעמון צלצל, ואז הפרוזדור החשוך התמלא באור רך, עמום. פתחת את הדלת וחיבקת אותי, ואחר כך נשקתי לך, והרגשתי את הצמא שלך למגע ואת החזה שלך נמעך כנגד שלי. לא השתהינו בפתח - הייתי דחוק בזמן וציפתה לי טיסה יותר מאוחר באותו הלילה, אבל כשהתקשרת אלי בדרך הבטחתי לך שאפנה שעה מזמני ואעבור דרככם. כשנכנסתי פנימה אל המבואה, יכולתי לראות אותך יושב בסלון, בפנים חסרי הבעה, צופה באיזושהי סדרה בנטפליקס. את נטלת ממני את התיק שלי והגשת לי כוס מים, ובשעה שהסרתי את הנעליים שאלת אותי, "היכן אתה רוצה אותו?"

"הספה," אמרתי בקצרה. "כמו פעם שעברה."

זה כבר היה ריטואל קבוע. לא היינו צריכים הרבה מלים בכדי לתקשר, כפי שקורה כשכל אחד יודע את מקומו. לא היה צורך להוסיף דבר. הוא שמע אותנו, ועוד לפני שסיימתי לפרום את הכפתורים בחולצה שלי, הוא כבר היה שרוע על גבו, ערום. כשהתמקמתי מאחוריו עדיין מרחת את חומר הסיכה סביב פי הטבעת שלו, והחדרת שתי אצבעות דקיקות פנימה לפני שהגשת לי את הבקבוק. הצמדתי את הכיפה הספוגית אל החור הפעור. הוא התנשם, ואת הסתכלת בעיון כמעט אקדמי עלינו, על המבט המרוחק, המת שלו, ועל השרירים הקטנים שהתכווצו סביב עיניו כשהפעלתי מעט כוח והחלקתי פנימה. אומרים שלשרירים טבעתיים יש זיכרון; חשבתי על איך בפעם הראשונה הוא ייבב ונאנק, וכמה הוא התקדם מאז.

ידך האחת ליטפה את ראשו, והשנייה נשלחה אל איברו ונגעה בו - מספיק בשביל לשלוח גלים של עונג בגופו, אבל לא מספיק בשביל להביא אותו אל הקצה. תמיד אמרת שהכיף האמיתי הוא לגרום להם ליהנות מזה; לקשור גירוי חיצוני פיזיולוגי חיובי לכאב הפסיכולוגי ולהשפלה. אהבת לערבב את השניים ולצפות בקוקטייל שניבט מעיניהם, לשכר אותם עד שהתחילו להטיל ספק בעצמם ובכל הזהות שלהם. שאלתי את עצמי כמה הוא שונא אותך עכשיו, ובכמה עוד דרכים תוכלי לשבור אותו לפני שלא ישאר ממנו כלום. אהבתי את זה בך, את הסאדיזם המנטאלי ואת הרצון ללכת עד לנקודה שמפרידה בין עונג לסבל ולדגדג את הנקודות הכואבות ביותר בנפש של בני הזוג שלך. לא היה אכפת לי להיות רק ניצב בהצגה שלך, ולראות איך הטרגדיה שאת כותבת הולכת ומתפתחת. 

ידעת לזהות מתי הייתי קרוב לקצה, והרפית ממנו. האיבר הנוקשה שלו התנפנף באוויר בתגובה לתנועות הבוכנה שלי. גברים ברמת עוררות גבוהה הם מטומטמים, היית אומרת לי בחיוך. הם יעשו כל דבר פחות או יותר בשבילי אם אומר את המלים הנכונות. תהיתי האם גם אני הייתי מטומטם אם הייתי במקומו, ועבר בי רעד; ואז אחזתי בירכיו והצמדתי את עצמי אליו, בעודי חש בזרע הנפלט ממני וממלא את החלחולת שלו. הבטת עמוק אל תוך עיניו, ליטפת את לחיו ונעצת בו פגיונות קטנים כשאמרת לו כמה הוא טוב וכמה את אוהבת לראות אותו מוזרע על ידי גבר אחר. זה היה המשחק שלך, תמיד: ללכת על הקו הדק הזה, לומר מלים מלטפות וטובות שקורעות חתיכות קטנות מהנפש של הקורבנות שלך. זכרתי איך בפעמים הראשונות עצם את עיניו בהכחשה, ואיך הנחתת עליו סטירות מצלצלות עד שפקח אותן ולא יכל להתחבא מהסיטואציה.

אחרי שנשימותי שבו לסדרן, נכנסתי למקלחת והשארתי את שניכם לבד. כשיצאתי, לבוש ומוכן לדרך, רכנת מעליו עם הסטרפאון שלך והנעת את האגן שלך בחתוליות. לא טרחת אפילו לפשוט את בגדיך. לא היה בך כל רוע לב הפעם; הוא שכב שם, מובס, בעיניים עצומות, ונתן לך לערסל אותו, כילד קטן ומפוחד. סימנתי לך, וידעת שאתקשר אליך כשאחזור בתחילת שבוע הבא. סגרתי את הדלת אחרי, ועוד שמעתי במוחי את המלים הטובות שלחשת לו ואת מבט הניצחון הקטן שהיה נסוך על הפרצוף, כמו בסוף של כל מפגש כזה.

 

לפני 3 שנים. 9 בנובמבר 2021 בשעה 15:58

אחת מהכלים האפקטיביים ביותר לגרום לאנשים לקבל תעמולה שקרית בעליל הוא לגרום להם תחילה לפקפק בעצמם ובאמיתות שנראות להם ברורות. למשל, לגרום להם להצהיר על דברים שבמודע אינם נכונים, גם אם אין להם קשר ישיר לתעמולה עצמה. הדבר שוחק בהדרגתיות את היכולת שלהם להתעקש על האמת ולוותר במאבקים שהם חושבים שאינם מרכזיים או חשובים, כך שלא ישאר להם כוח להילחם עבור האמת שבאמת חשובה להם. כך היה למשל בתחילת הקומוניזם, בו השקרים התחילו בקטן, אפילו בצורה חיובית, עם הבטחות לשיוויון חברתי, וניטוו והפכו לאימפריה סובייטית שמושתתת על הכחשה, מאסרים באמצע הלילה והעלמת מתנגדים.

תמיד התגאית בשליטה שלך במוזיקה פופולרית. יכלת לשלוף בלי לחשוב מי היה אחראי לחומת הסאונד של הביטלז, או לספר את הסיפורים הקטנים מאחורי כל שיר ששמענו. כששכבנו יחד על הספה, מכורבלים זה בזה, הצעתי לך לשחק בטריוויה כזו. "מה אקבל אם אזכה?" שאלת, ועינייך נצצו. ידעתי מה את באמת רוצה - ולחשתי לך אותו באוזן.

"ואם אטעה?"

"סטירה," אמרתי בפשטות.

אדם חכם אינו מכניס את עצמו לבור ממנו אדם נבון יכול להימלט, אבל באותו הרגע הגאווה עשתה את שלה והובילה אותך אל קיצך. נתתי לך להיות צודקת כמובן בשאלות החימום, אבל כששאלתי אותך מה האלבום הנמכר ביותר של הרד הוט צ'ילי פפרס ואת מיהרת וענית "קליפורניקיישן", הסטירה המצלצלת לא איחרה לבוא. איך אהבתי את המבט הנעלב והמופתע שהופיע כשהיד שלי עזבה את פרצופף. הסתכלת עלי כלא מאמינה.

"מה עשית?" רשפת.

חייכתי. "מה זאת אומרת מה עשיתי? טעית."

"בחלום שלך טעיתי," אמרת, כלא-מאמינה. ניסית לחייך קצת, אבל ידעתי שהסטירה הוציאה אותך משיווי משקל.

"אין בעיה. את יכולה לבדוק את זה בגוגל, אבל אם זו טעות, מחכה לך עוד סטירה בסופה."

תפסת את הנייד עוד לפני שיכולתי לסיים את המשפט והקלדת בחיפזון, ואז הרמת את המסך כדי להראות לי כמה את צודקת, אבל לא הספקת אפילו ליישר אותו מולי כשהסטירה הבאה תפסה אותך לא מוכנה לחלוטין.

"מה אתה עושה?!" קולך התרומם אבל לא עד-כדי צעקה. ידעת לא לצעוק - לפחות חינכתי אותך כראוי.

"שוב - אמרתי לך שאם תטעי תמתין לך סטירה נוספת," אמרתי בשלווה.

"אבל לא טעיתי!" אמרת בחוסר אמון. "אם היית מסתכל בגוגל היית רואה - "

"אני לא צריך. את עדיין טועה," עניתי.

"מה - " שוב אותו מבט של חוסר אמון. גלגלי השיניים החלו לנוע באיטיות, והתחלת לחשב. אי-שם בירכתי התודעה שלך ידעת מה מתרחש, אבל האונה הקדמית שלך סירבה להכיר במציאות. "מה זאת אומרת אני עדיין טועה? פשוט תחפש!"

"אני לא צריך לחפש," אמרתי. "ואני חושב שזה לא בסדר מצידך להאשים את גוגל בטעויות שלך. על זה מגיעה לך עוד סטירה."

אם הייתי יכול לתלות ולמסגר את תערובת הרגשות שניבטה מעיניך הייתי עושה זאת - היה מגיע לה מקום של כבוד לפחות כמו של המונה ליזה. ידעתי שברגעים כאלה של קונפליקט הדבר הנכון לעשות הוא ליטול יוזמה, ולכן הושטתי את ידי קדימה ולפתתי את פניך בעדינות. לא היה צורך להפעיל כל כוח. הדיסוננס הקוגנטיבי האינטנסיבי בו היית שרויה היה כמו סוג של טישטוש. הרמתי את ידי השנייה והנחתתי אותה בכוח על לחייך. 

"אני מוכן לסלוח לך אם תודי שאת טועה," אמרתי.

"אבל לא - " התחלת לומר, ואחריה נחתה עליך סטירה רביעית.

הנשימות שלך היו כבדות, והאישונים היו מורחבים. נותרת קפואה במקומך, אבל בתוכך ידעתי שמתחוללת סערה, כזו שמנסה ליישב את האינפורמציה האובייקטיבית שלך לגבי העולם החיצון עם העיקצוץ החמים שנותר בלחייך והחמימות שהתחלת לחוש בחלצייך. 

"מה אמרת?" שאלתי שוב, באיטיות. 

הנשימה שלך הייתה חנוקה, ויכולתי לראות את תחילתן של דמעות. כמה ששנאת אותי באותו הרגע, אבל עיניך היו דבוקות לכף ידי שנותרה באוויר. לבסוף אחד הכוחות הכריע את השני. השפלת את מבטך ומלמלת משהו.

"סליחה, לא שמעתי."

"טעיתי," אמרת בלחש.

"ציפיתי ממך ליותר, אבל אני סולח לך," אמרתי.

שתקת. בדמיונך ודאי עשית לי דברים נוראיים, אבל במציאות עמדתי מעליך ואת ישבת על הספה בראש מורכן וכתפיים שמוטות ושתקת, וזה היה כל היופי.

מאוחר יותר הפשטתי אותך ואזקתי את ידייך מאחורי גבך. ידיי אחזו בשני צידי הראש שלך וחדרתי אל פיך בתנועות איטיות ומדודות. ברקע התנגן Give it away של הצ'ילי פפרז. היה לך מבט מרוחק, כמעט חולמני, בשעה שהתחככת בכרית ששמתי תחתיך ונרעדת.

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 8 בנובמבר 2021 בשעה 16:38

אני זוכר את הנשימות שלך באוזן ימין, את הידיים שנכרכו סביב צווארי והרגליים שהידקו אותי אליך. היית כמו כדור אש בתנועה. נאנקת ולחשת לי באוזן את כל הדברים שרצית שאעשה לך, ואני נעניתי ברצון. ידי האחת חנקה את צווארך לסירוגין, והשנייה לפתה באחד מישבנייך והיכתה בו מפעם לפעם. מוקדם יותר, כששכבת על הרצפה בידיים אזוקות מאחורי הגב וליקקת את אשכי בפנים אדומות ממבוכה, היית נשלטת, אבל כעת ההגדרות האלה כולן אופסנו. שנינו שכחנו את צלם האנוש שלנו והיינו כחיות שכל הווייתן מתרכזת בנקודה אחת. כשהרגשתי את הפורקן מתקרב, התרוממתי מעט וקירבתי את פניי אליך. לא אמרתי כלום, אבל ידעת למה התכוונתי גם ללא מלים, ונעלת את מבטך בשלי. הנהנת שוב ושוב ושרירי הפנים שלך התעוו כאילו מצצת לימון וצחקת בו-זמנית, והיקום עצר מלכת. בסופו של דבר אני גבר די שמרן, ואני אוהב להסתכל בעיניה של אישה בעודי ממלא אותה בזרע.

ארבעה שבועות קודם לכן, כשטסתי לחוף המזרחי, השארתי אותך עם שתי הוראות בלבד. היה אסור לך לגעת בעצמך, והיה אסור לך לשכב איתו. חודש שלם. ידעתי שזה ידרוש ממך מידה לא מבוטלת של יצירתיות. לא הייתי צריך לשכנע אותך יותר מדי - זה מה שאהבתי בך: את היית רקובה עוד לפני שהגעתי, ואני רק הראיתי לך איך להיות עצמך. את אהבת את הקונפליקט, את רגשות האשמה, את העובדה שהנוכחות שלי מחלחלת אל תוך חדר המיטות שלכם אפילו כשאני מרוחק ששת אלפים מייל ממך. שנאת ואהבת בו-זמנית לייבש אותו עבורי, לראות את המבע הנעלב או הנפגע על פניו כשאמרת לו שכואב לך הראש או שהיום לא מתחשק לך, ואז לשכב לידו במיטה בלילה, ולקלל אותי על שאסור לך לתת מפלט לכל הרגשות המורכבים שהצטברו בתוכך. "תשלחי לי תמונה שלך ברגליים מפושקות, במיטה, כשהוא ישן לצידך," רשמתי לך באחת הפעמים, ואת שלחת חמש.  

היית מיוחמת, אבל לא ידעתי עד כמה עד שחזרתי ונפגשנו כהרגלנו. היית שלולית של דמעות ותיסכול וכעס; שנאת אותי על מה שגרמתי לך להיות ולעשות, ואהבת אותי כמו שרק כלבה טובה יכולה לאהוב את בעליה. בכית וגירגרת וניסית להתרפק עלי - היית קרובה לסף שמפריד בין אישה לחיה, ואני, שחזרתי מהטיסה רענן ורגוע, הייתי ההיפך המוחלט ממך. שנאת אותי גם על זה, אבל היית חלשה, ואהבת את החולשה שלך - וגם את העובדה שניצלתי אותה עד תום. וכשהאיבר שלי חדר אליך לראשונה לאחר ארבעה שבועות ידעת שההשפלה, התיסכול והשקרים היו שווים את זה. אמרת לי שאת לא רוצה שאלך, וביקשת שאגמור בתוכך ואסמן אותך. "כבר סימנתי," עניתי בחיוך. "כבר סימנתי."

 

 

 

לפני 3 שנים. 21 באוקטובר 2021 בשעה 16:30

רק לפני שעתיים היית אישה למופת, שלכל היותר התכתבה ברגעים מתים עם גבר זר שהכירה בפורום אונליין, או החליפה איתו תמונות. זה הכל היה משחק תמים, משהו שלא יקרה לעולם. זאת הייתה אמורה להיות רק פגישת הכרות קצרה, קפה, חשבת לעצמך. רק כדי לדעת מי עומד מאחורי כל האמירות השערורייתיות האלה. אחריה תקומי ותלכי הביתה. לא היית מוכנה לצמרמורת שעברה בך כשידו נגעה בידך מתחת לשולחן. הוא היה נעים, מנומס, משכיל, אבל גם אמר לך דברים שלא אמרו לך מעולם. הוא הזכיר לך ימים אחרים, ישנים, בהם הדם שזרם בעורקיך עוד בעבע והשתוקק לדברים אחרים, לפני שהמשכנתה והגנים לילדים והארוחות המשפחתיות בימי שישי אילפו אותו. 

קונפליקט הוא מעדן. הרגעים האלה בהם אפשר לראות את גלגלי השיניים מסתובבים, את ההיסוס, את השקילה הקפדנית יותר-או-פחות של תרחישים - ואז את הבחירה, הכניעה, ההשלמה. מה שבא אחריהם גם הוא מהנה, אבל הרגע ההוא שבו משהו נשבר, שסינפסות מחווטות את עצמן מחדש כדי שתוכלי להצדיק לעצמך את מה שאת עומדת לעשות, הוא החלק ששניכם חיפשתם באמת. כך מצאת את עצמך כורעת על ארבע בעירום בדירה שכורה, בפה פעור, מנסה להרפות את שרירי הגרון הטבעתיים שלך בעוד איבר של גבר זר מנסר את דרכו שוב ושוב אל תוכך. הריר נזל מזוית פיך, וידיו אחזו בצידי ראשך ועדינות; ואת איפשרת לו, כפי שלא איפשרת לאף גבר אחר מעולם. הוא לא היה  צריך יותר משעות ספורות כדי לחדור בעד מעטה שלאחרים גם שנים לא הועילו. את, שלא הכרת יותר משתי תנוחות, שהפנית לבן-זוגך כתף קרה רק לילה קודם לכן, רצית שהגבר הזר הזה יקח ממך את מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, מבלי להתייעץ איתך או לתכנן מראש. רצית שישבור אותך מספיק כדי שישאיר בך סדקים גם כשתחזרי יותר מאוחר הביתה. הרגשת אותו, זקור וקשה, וידעת שהוא ניזון מהקונפליקט שבך, מההיסוס, מהפיתוי. רצית לומר לו, "חיכיתי לך. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אבל הפה שלך היה מלא, אז רק אוננת ונרעדת, ונתת לו להוריד אותך נמוך-נמוך, איפה שיכולת סוף סוף להניח את ראשך על האדמה ולנוח.

 

לפני 3 שנים. 6 באוקטובר 2021 בשעה 13:10

ריח חד ומתקתק עומד באוויר, ריח של לפני-גשם. האדמה היבשה שלך יכולה לחוש בשינוי המתחולל, בענני הסערה המתאספים להם למעלה, ואת מושיטה אליהם ידיים מעלה ומחכה לטיפות הראשונות שיגעו בך. כל קצוות העצבים שלך דרוכים לדבר אשר עומד לקרות. את מגדל קלפים שממתין לאדם הנכון שידע לשלוף את הקלף הראשון לפני שתתמוטטי אל תוך זרועותיו. והוא עומד מבחוץ, רוצה לשלוח אצבעות אל תוך הסדקים שבך, לפלס את דרכו פנימה אל העולם המהוגן שלך, כמו כתם דיו על בד שמלת כלה לבנה. את עוד לא יודעת זאת, אבל הוא לאט לאט ישחק את ההגנות שלך ויביא איתו את הסופה; הוא יקח אותך למקום בו יוכל להשחית אותך, וברגעים שתהיי איתו הוא יגזול אותך מהעולם ההוא, היבש, חסר המים. הוא לא יצטרך שוט או אזיקים או בגדים מיוחדים כדי להוריד אותך על ברכיך מולו, לגרום לך לחצות קווים וגבולות למענו. זו דינה של ארץ חרוכה המשוועת להקלה. כשתטפסי עליו, עירומה וסמוקה, לא תחשבי על בעלך, או החבר שלך, או האנשים מהצד השני של הדלת, או העבודה המשעממת שממתינה לך למחרת. לשונו תחדור אל פיך ותתבע את שלה, בזמן שידך תישלח לאחור ותאחוז באיברו הזקור ותחכך אותו ברטיבות המטפטפת שלך. לא חשבת שאי פעם תשובי ותחושי כך. 

"בוא לתוכי," תגידי לו. "חיכיתי לך כל כך הרבה זמן."

כשהוא יחליק לתוכך, חשרת העננים תיפרד ומטר יבוא, ואת תהיי שלו כפי שלא היית של אף אדם אחר.

 

 

לפני 3 שנים. 3 באוקטובר 2021 בשעה 23:45

זה היה ריקוד אחר. משכת באפך וקינחת את הדמעות שנקוו בזוויות עיניך, ואנחנו עמדנו מחובקים בסלון שלי. פניך היו טמונים בכתפי, והמסקרה נמרחה על החולצה. לחצתי אותך אלי, ובמערכת מאחורינו התנגן Everybody Loves Somebody Sometimes של דין מרטין. אהבת לצחוק עלי. אמרת שיש לי טעם מוזיקלי של סבא בן 60. לא רציתי לתקן אותך שגם לפני ששים שנה השיר הזה היה ישן, ומזל שלא שמתי משהו של פאטס וולר. הישבן החשוף והאדום-כחלחל שלך פנה אל חלון הסלון, אבל היינו בתוך היקום הקטן שלנו ולא היה לנו אכפת מאף אחד. 

כשהתקשרת אלי בטלפון סיפרת לי בקול מונוטוני על איך שהוא קם וארז ועזב, והשאיר אותך לבד בדירת הרווקות המפונפנת שלך בפלורנטין. הקשבתי לך בשקט ואז אמרתי רק, "בואי," ואת ניתקת, וכבמטה-קסם הופעת אצלי בדלת לאחר שלושים דקות. הכנתי לך חליטה כמו שאהבת, אבל היא התקררה בזמן שזחלת לתוכי והתכרבלת בסבלך. ידיי חיבקו אותך בהתחלה, ואחר כך ליטפו את גופך כשסיפרת לי בלחישה על הריב האחרון שלכם. כמו שתי חיות שלא זקוקות להסברים מפורטים,  ידענו בדיוק מה לעשות. התרתי במיומנות את חגורת המכנסיים שלך ומשכתי אותם מטה, ואחריהם את התחתונים; ואת, תוך כדי מלמולים על אוסף התקליטים שהשאיר מאחור, פרמת את כפתורי החולצה. עד מהרה נותרת עירומה, והדיבורים שלך האטו עד שפסקו כליל. סימנתי לך ואת טיפסת למקומך, ואני שלפתי את החגורה שלי ומתחתי אותה. בדרך כלל היית נשברת מהר, אבל הפעם החזקת מעמד הרבה יותר מהרגיל, כאילו חשבת שאם תישברי מוקדם יותר תודי באיזושהי חולשה או אשמה; אבל במוקדם או במאוחר כולן נשברות, וכשהדמעות שלך הגיעו הן באו בצורה של התייפחויות קטנות ובלתי נשלטות. ליטפתי את שערך והנחתי את החגורה בצד, ונתתי לך לבכות, עד שלבסוף השתתקת. 

ישבנו כך, בלי לומר דבר - את מכורבלת לכדור, עירומה, מתחככת בבד המכנסיים שלי. אחרי נצח קמתי והכנתי לך עוד תה ושמתי מוזיקה ברקע. לקחתי אותך בזרועותיי ועמדנו ככה, באמצע הסלון, מבלי לזוז יותר מדי. מחר לא תוכלי לשבת, אמרתי לך, ואת לא ענית ורק רקדת לאיטך. שפשפתי את גבך ונתתי לך להוביל אותנו לשום מקום.

יותר מאוחר, אחרי ששתית את התה וראינו משהו מטופש בטלוויזיה, צחקת בפעם הראשונה. מאוחר עוד יותר ריתקתי אותך אל השטיח בסלון ובעלתי אותך בכוחניות בפי הטבעת שלך, במקום בו הוא אף פעם לא ביקר. נגעת בעצמך והתנשפת בכבדות, בין הרגעים בהם ידי לפתה את צווארך וחנקה אותך לסירוגין; ורגע לפני שגמרת והשתלטו עליך הרעידות הבלתי-רצוניות, יכולת רק למלמל כמה חסרתי לך ולהתחנן שאשבור אותך עד שאף גבר אחר לא יוכל לתקן אותך שוב.