גלריה

אהבתי לבקר אצלך בסטודיו, לראות את ציורי השמן היפהפיים ואת רישומי הפחם; כישרון אמיתי, כזה שנוגע רק במתי-מעט, הוא אחד ממעוררי החשק הטובים ביותר. אולי אהבתי אותם כי אף פעם לא ידעתי לצייר בעצמי, והכתב שלי נראה כאילו נתקעתי איפשהו בין כיתה ב' ל-ג' ביסודי. ועכשיו הסתכלתי בך, כרועה למרגלותיי בעודי מלטף לך את השיער. שניות ספורות קודם לכן הייתי נעוץ עמוק בפיך ואת השתנקת והזלת ריר מזוויות פיך, וכעת קברת את פניך באשכיי ונתת לי למרוח אותו על כולך. כל אחד כנראה מצייר במדיום שהכי מתאים לו, ושלי היה זוהמה. הרוק ומיצי הקיבה נזלו מטה והכתימו את החולצה שלך, ניקוו בעמק בין שדייך ועשו את דרכם מטה אל המכנסיים. מעניין מה החבר שלך היה חושב אם היה רואה כך את החברה הקטנה, העדינה שלו? מה היה מזעזע אותו יותר. השקרים? העובדה שהיא עם גבר שיכול להיות אביה? או עד קל היה לי לגרום לה להתפלש בליכלוך עצמי ולהשפיל את עצמה? לא שאני לוקח לעצמי יותר מדי קרדיט. כשאני מגיע, אבני הדומינו כולן במקום ודרושה רק תנועה קטנה כדי להפיל את כולן. 

כשהיה נדמה לי שאת נהנית מעצמך מעט יותר מדי, תפסתי בשערך ושבתי וחדרתי אל פיך. השתנקת והפקת את הרעשים הקטנים, החמודים האלה, כאילו את עומדת להקיא,  והריר התחדש וטפטף ללא הרף. לא רצית עדינות. קיבלת מספיק ממנה ממנו, ומהגברים שבאו לפניו. ממני רצית לקנות כרטיס בכיוון אחד אל התחתית וקצת מעבר לה, ואני לקחתי אותך לשם בצעדים מדודים. הרמתי אותך אלי ונשקתי לך. ידי אספה את נוזלי הגוף העסיסיים שהצטברו על פניך, ואז עשתה את דרכה אל ישבנך, החליקה פנימה ומרחה את המיצים בחריץ ההוא, סביב פי הטבעת. "תסתובבי," אמרתי, ואת ידעת את התירגולת.

הפשלת את מכנסייך עד לברכיים ואחזת במשענת הכורסה הישנה שמצאת בבוגרשוב וצבעת בורוד עליז. נאנקת לרגע כשהחלקתי לתוכך, והכנת את עצמך, אך דבר לא קרה. הסתכלת לאחור, מבולבלת, ואני רכנתי לפנים ולחשתי לך, "אני צריך ללכת לשירותים." עברו מספר שניות טרם הבנת את מה שאמרתי והתחלת לנוע בחשש, אך זרועי הכרוכה סביב מותניך החזיקה אותך במקום. כשנרגעת, הדרכתי אותך לנשום באיטיות. צריך מידה בלתי מבוטלת של שליטה עצמית כדי ללכת על הקו הדק שבין זיקפה לבין רפיון, כזה שאיפשר לי להישער נעוץ בתוכך אבל לשחרר בו זמנית את השרירים הטבעתיים שלי, ועברה דקה קלה לפני שעיניך נפערו והרגשת את הזרם החם בתוכך.

עמדנו כך דקה ארוכה, קפואים בזמן. השמש והפרחים והיער הפסטורלי הביטו אלינו מהקירות האילמים, בעודי צובע אותך מבפנים בצהוב-חמניות ומתפלל שהרגע הזה לא יחלוף לעולם.

תמיד חיבבתי זונות. לא את אלה העצובות, בתשלום; אלה שבנשמה, שעבורן מדובר בשליחות, שחופרות בעצמן ומחפשות את החוויה הבאה שתסתום את הצורך הבלתי נגמר שלהן בריגוש מיני. לא שגברים לא יכולים להיות זונות, mind you, אבל אנחנו לרוב עסוקים בלהיות טינופת בדרכים אחרות, ולמען הסר ספק, אני מתכוון למילה טינופת באופן החיובי ביותר שלה. בינינו, הטינופת הרי היא מה שהופך את כל העניין למהנה.

שנינו שכבנו ביחד במיטה, מתנשפים, ואני עירסלתי אותך מאחור. ידי האחת חפנה שד ושיחקה בו, והשניה הייתה כרוכה בנונשלנטיות סביב צווארך, אחרי שקודם הייתה מהודקת יותר, כשהאיבר שלי היה שקוע עמוק בתוך פי הטבעת שלך ואת ביקשת ממני לחנוק אותך. כלומר, כשיכולת לדבר ולא היית עסוקה בלייבב כמו - נו, זונה. ליטפתי את שערך הארוך בפיזור דעת. אמרת שאם מישהו היה מספר לך לפני חצי שנה שתשקרי לבעלך כדי להתגנב למיטתו של גבר נשוי אחר, שיסטור לך ויקשה עליך לנשום בעודו בועל אותך בכוחניות מאחור, היית חושבת שהוא הזוי. 

לא ראית את החיוך שלי. יותר מכל אני מחבב את הזונה שלא יכולה להודות שהיא כזו, בין אם בפני עצמה או בפני הסובבים אותה. זאת שאחרי שכרעה בשירותים במסעדה, או סגרה את דלת המשרד ושלחה תמונת עירום למאהב, התפנתה לסדר את האיפור שלה וליישר את החצאית, ולהסתכל לצדדים בדאגה שמישהו הבחין בה. כמו רוטב חמוץ מתוק, העירבוב בין מבוכה וייחום משכר במיוחד. זונה כזו, לפרקי זמן קצרים או ארוכים, תנסה להתנער ממי שהיא: תחליט להיות רעיה, או אמא, או רופאה למען ילדים רעבים באפריקה, ותגיד לעצמה שהיא מתייקת את הימים הפרועים האלה בעברה. אבל בין האיפור והתספורת המסודרת וערבי הגאלה ושמלות הערב, במוקדם או במאוחר מבצבץ שוב הרעב ומתדפק בדלת, נושב בחלונות וחודר בעד לסדקים ולחריצים. כי בדיוק כמו שהיקום הולך ונהיה פחות ופחות מסודר ויותר כאוטי עם הזמן, כך גם הרעב הזה לריגוש מעולם לא נעלם. הוא רק יוצא לחופשה. ואצלך הוא חזר במלוא הכוח בגיל ארבעים, אחרי לידה שנייה ושיגרה שוחקת.

את כמובן לא היית כזאת. היה לך חשוב שאדע זאת, כששלחת את ההודעה הראשונה, המהוססת; כשהחלפנו תמונות, ואז, כשצילמת את עצמך בעירום על המיטה; כשנפגשנו לקפה ונשקתי לך בלהט במושב האחורי של מכוניתך; כשכרעת על ארבע ובלעת אותי לראשונה; כשהזרע החם שלי נזל בין רגליך וטפטף על המצעים המכובסים בחדר לפי שעה; כשכופפתי אותך על הדלפק במטבח אצלך בבית והפשלתי את המכנסיים שלך עד לברכיים, בזמן שבעלך שהה עם הילדים אצל גיסתו; כשביקשת ממני לצלם אותך ולהעלות אותנו לרשת אחרי שטשטשתי היטב את הפנים. באמת שלא היית כזו. זה רק הרעב שמדבר מגרונך. כלומר, ברגעים בהם הזין שלי לא תקוע עמוק בתוכו ואת נאבקת בזרם החם של השתן שממלא את פיך ומכתים את השמלה האהובה עליך. נזכרתי בכל אלה וחיבקתי אותך. משכתי אותך קרוב אלי, והזין שלי התחכך בין פלחי ישבנך ואותת לך שהוא מוכן לסיבוב נוסף. את מצידך שלחת את ידך הפנויה לאחור והפרדת אותם עבורי, ולחשת לי כמה את צריכה שאזכיר לך את מקומך.

זונה. לא אמרתי?

השקט בחדר מופר רק על ידי הנאקות שלך, המשולבות לפרקים בנהימות העצורות שלי. כבר חצינו מזמן את הנקודה בה למלים יש איזשהו משקל, וכעת התקשורת כולה מתבצעת דרך סדרה של גניחות והחלפות מבטים. אני נאלץ לאחוז בשערך כדי לייצב אותך, וכדי להזכיר לך מפעם לפעם שלא את זו שמנווטת את הספינה הזו יותר. מולנו, אתה יושב ונוגע בעצמך, בזהירות, יודע שאסור לך הערב להקדים את המאוחר. אתה מסתכל בעיניה והיא, חסרת נשימה, מחליפה איתך משפטים שלמים בשברירים של קשר עין, בו זמנית מרגיעה אותך ומפצירה בך לקבל את מה שממילא עומד לקרות.

כבר ראית את שניכם ככה, אחד מול השני, אבל הערב הזה שונה. נדרשו שלושה חודשים להביא אתכם אליו, לשחרר את העכבות, להרגיע, להיבדק, לתכנן, להשקיט את החרדות, אבל גם ללבות אותן; לשמור אותך על אש קטנה של קנאה, לבנות את המתח, לשחוק את ההתנגדות. ללמד אתכם לקבל: גם אותי אבל גם את עצמכם. לרוב, הכי קשה לאנשים להודות בפני עצמם מי הם באמת בפנים, והם צריכים שמישהו יזכיר להם, לפחות כמה פעמים בחודש.

הערב הגניחות שלך קצת יותר חזקות, והמבט שלך בעיניים קצת יותר מזוגג, מרוחק, והסאב-ספייס יותר עמוק. הן היו יותר חזקות מהרגע בו ביקשת ממני להחליק לתוכך ואני עשיתי זאת, לראשונה ללא הקונדום עליו הקפדנו בקנאות עד היום. כמה שנים עברו מאז האיבר של מישהו אחר פרט לבעלך התחכך בתוכך? עשר? חמש עשרה? זה נשמע כמו חמש עשרה, אם לשפוט על פי האנחות, אלה שאת מפיקה כשאת מאבדת שליטה. הייחום שלך גורם לחום שלך להקרין עלי ולזיעה שלך להיקוות בצידי ראשך ולנטוף על הסדינים, אלה שאאסור עליכם לכבס שבוע שלם.

את רטובה ומטפטפת, והשעון סופר לאחור: אולי יעברו עוד חמש דקות, אולי עוד עשר לפני שנחצה את הנקודה ממנה אי אפשר לחזור. אני אכרוך את ידי סביב מותניך, אמנע ממך לזוז ואנעץ את עצמי בך מאחור בחוזקה, וארגיש את השרירים הטבעתיים שלי מתכווצים בסדרת פעימות קצובות. אני אמלא אותך עד שלא יהיה בך עוד מקום עבורי ואז אתחיל לטפטף על ירכך; ואת תסתכלי עמוק אל תוך המבט המצועף של בעלך, אל הסבל המריר-מתוק בתוכן, ואל האיבר הזקור שלו, תיגעי בעצמך ותרעדי עד בלי די. 

 

 

אנחנו נוהגים בכביש הראשי. את עדיין לבושה בחצאית ובחולצה המכופתרת שמכריחים אותך ללבוש במקום בו אף אחד לא יודע מה מסתתר תחתם. את מספרת לי על המתמחה החדש שלא מסוגל לבצע את המטלות הבסיסיות שאת נותנת לו, ועל הדדליינים בהם את בקושי מספיקה לעמוד. אני מהנהן ומנווט את הרכב לדרך צדדית. יותר מאוחר יש לך אסיפת הורים, ואני יודע כמה את מקפידה על ההופעה שלך. כשהמכונית עוצרת בפינה מבודדת אנחנו עדיין משוחחים על הבוס שנושף בעורפך. האורות כבויים ואין איש במרחק קילומטרים. אנחנו לבד, בחסות החשיכה. את צוחקת מבדיחה שלי כשאת צועדת החוצה מהרכב ונפטרת מהחצאית בזריזות. 

אני אוהב את הרגע ההוא שבו נסדקת החיצוניות המהוגנת שלך והאישה שכלואה בתוכך מגיחה כדי לשחק, כמו קרח שנמס והופך למים בבת אחת. אי אפשר אפילו לשים עליו את האצבע במדויק; הוא קורה תוך כדי תנועה, עוד כשאת מדברת אלי ומצחקקת, ואז נשענת על חלקו האחורי של האוטו ומגישה את החור שלך, זה ששימנת בנדיבות זמן קצר לפני שיצאת מהעבודה. אני נצמד אליך מאחור ונשען לפנים, ומחליק פנימה ללא התנגדות גדולה. אני מתרגל כמה שניות לחום שמפיצה החלחולת שלך, ואת נושכת את שפתך העליונה כשאני מתחיל לנוע בתוכך. מה היה אומר בעלך אם היה רואה אותך כעת, אני שואל תוך כדי תנועה. מה היו אומרים השכנים שלך- הם, שרגילים לראות אותך מתוקתקת במעלית, ושרגילים לנימת הקול הקרירה והרחוקה שלך? היית רוצה שיהיו כאן, שיעמדו ויראו כיצד את מתכופפת ומקבלת זין בתחת מגבר שאינו בעלך? מייבבת כמו בסרט פורנוגרפיה? אני סוטר לישבנך שרוטט בתגובה, תחילה לאט ובעדינות, ואז בכוח הולך ומתגבר, עד שצלילי כף היד שלי שמאדימים את בשרך נישאים למרחק רב, שוב ושוב. הכאב מוריד אותך נמוך יותר והנהמות שלך הופכות להיות יותר חייתיות, כשאת הולכת ומאבדת צלם אנוש.

אחר כך, כשהזרע שלי מטפטף מתוכך, את תכרעי על ברכיך מחוץ לאוטו, ואני אתקרב אליך ואשקה אותך בתכולת שלפוחית השתן שלי. את תבלעי ותסתכלי למעלה בשקיקה. וכשאסיים, את תחזרי ותלבשי את החצאית והחולצה המכופתרת, תשובי ותעטי את המסכה שהשלת ממך לשעה קצרה. המבט המחושב יחזור לעיניך ושערך המסורק יפול בצורה גיאומטרית מושלמת על מצחך. וכשתרדי מהרכב במרחק כמה רחובות מביתך, האישה ההיא תעלם, וכל מה שישאר ממנה הוא חיוך חלוש שיבצבץ בין אחד הסדקים שלא התאחו.

 

מישהו פעם אמר לי, אולי אני מפלצת, אבל אם תגרד ותסתכל מתחת לפני השטח, תגלה שמסתתר שם דובי קטן ורגיש. אבל מתחת לדובי הזה מסתתרת מפלצת. וכך גם אני, עשוי שכבות-שכבות של תגיות ושיוכים ופטישים, עד שאי אפשר לראות מה מסתתר בשכבה התחתונה ביותר, זו שכביכול אמורה לייצג אותי נאמנה כשכל האחרות מתאיידות להן. ולפעמים, כל זה לא משנה, ואני רק גבר ואת רק אישה. כשפעמון הדלת צלצל ופתחת אותו, לבושה בחולצה צמודה ובחצאית קיצית, לא חשבתי על בדסמ או על הסטירה שאתן לך בהמשך; עוד לפני שסיימנו להחליף את הברכות הרגילות שלנו, ידי נשלחה לפנים והצמידה אותך לקיר מאחוריך, ונשקתי לך עמוקות. חשבתי עליך באוטו כל הדרך לכאן, לחשתי לך, ואת כבר התנשפת בכבדות ולא השבת. היה לנו זמן קצוב, ולא רציתי לבזבז ממנו דקה. 

כשהתקשרת אלי וביקשת ממני לבוא, שאלתי אותך פעמיים אם את בטוחה, ואת רק אמרת שכן. שמעתי אותך מתנשפת מעט. הוא חוזר מחר, אמרת. בטיסה מטעם העבודה. דיברתי אותו קודם, הוא במלון בפראג. אני רק אמרתי שאגיע עוד שעה.  הסתכלתי על הדירה בחטף כשנטלת את ידי והובלת אותי אל חדר השינה. שיפצתם לפני שנתיים ועיצבתם הכל מחדש בלבן מודרני, עם רצפת פרקט ותמונות של ניו יורק שקניתם באיקאה, אבל יהיה לכך זמן מאוחר יותר, כשאדאג לשגל אותך בכל אחד מהחדרים הנותרים. כבר בדרך לחדר השינה התגפפנו ואני הסרתי ממך במיומנות את בגדיך, וכשדחפתי אותך על המיטה הייתי גם אני ערום מהמותניים ומטה.

פישקתי את רגליך ולפתתי את צווארך מספיק חזק כדי לרתק אותך אל הסדינים. "באיזה צד הוא ישן?" שאלתי, ובצד ההוא בעלתי אותך. לא היה בזה בדסמ. בבדסמ יש אלמנט שכלתני, תהליכים קוגנטיביים שלא היה לנו בכלל רוחב פס לשקול. היינו כזוג חיות, סכר מתפרץ, ואני רק הלמתי בתוכך שוב ושוב והצמדתי אותך בחוזקה אל הסדינים, בועל אותך כאילו חיינו היו תלויים בדבר. ידי אחזו בבשרך החשוף ולשו אותו בעוצמה, וראיתי את פניך מתעווים בכאב מפעם לפעם, אבל את רק הידקת את רגליך סביבי וגנחת. היית כניצולה מיובשת שראתה מקור מים. "תזיין אותי, אלוהים, תזיין, תזיין, תזיין, קח ממני, אלוהים," שבת ומלמלת, ואני נשקתי והכאבתי לך לסירוגין עד שעורך שינה את צבעו. 

לבסוף, כששכבנו מיוזעים זה לצד זה במיטה וניסינו להשיב לעצמנו צלם אנוש, הזרע שלי טפטף ממך והספיג את הסדינים. את רק פתחת את רגליך יותר ונתת לו להשאיר את חותמו. כמה שנאת את החדר הזה עד היום, אמרת לי, את השתיקות הרועמות ואת המדבר אליו הפך בשנים האחרונות, ורק חיכית שאבוא ואשקה אותך. נתתי לך לדבר והקשבתי, וכשסיימת רק חיבקתי אותך. שכבנו מעורסלים עד שהדם חזר לזרום בחלציי, ואני חזרתי לחשוב על השולחן הרחב בפינת האוכל, וכמה יפה תיראי מכופפת לאורכו.

גנחת בקולות חנוקים בשעה שנשענת מכופפת על גבי השולחן הגדול שבסלון ביתך. את היית עסוקה באורגזמה השלישית שלך ואילו אני האזנתי לפסקול שזימרת ברקע, ומוחי כבר הפליג למחוזות אחרים. נזכרתי בפעם הראשונה בה כופפתי אותך על השולחן, איך התנשמת בכבדות, ואיך שאפת אוויר בפתאומיות מבין שינייך כשהאיבר הנוקשה שלי החליק לתוכך ופילס את דרכו אל עבר הרחם שלך, זכות בלעדית שהייתה שמורה לבעלך; ולעומת זאת איך היום התחככת בי ואחזת באיברי, ולחשת באוזניי מלים מטונפות שלמדת. השינוי בך היה הדרגתי אך ברור, ועם כל מפגש שלנו וכל זעקה שלך ביתקת עוד שרשרת שכבלה אותך אל האישיות האפרורית שאימצת לעצמך.

אהבתי להשחית אותך כך, לראות את הרגשות צפים וגואים בך ואותך מקבלת את עצמך ואת מקומך. כשהייתי בתוכך, אהבתי כשאמרת לי כמה יותר טוב לך איתי מאשר איתו.  רציתי שכשתחזרי הביתה לא תוכלי לשכוח: כשהוא יפשק את רגליך ויטפס ביניהן, שתחשבי עלי ועל הסטירה שהחטפתי לך יום קודם לכן. רציתי שכשהוא נושק לך, שתיזכרי שאת חלל הפה הזה צבעתי בזרע רק בתחילת אותו שבוע. לפעמים, אחרי שהוא נרדם, היית מתגנבת לחדר האמבטיה ושם נוגעת בעצמך ושולחת לי הקלטה של עצמך גומרת ומתייפחת, ואומרת כמה היית רוצה שאהיה שם איתך, שאבעל אותך כשהוא בחדר הסמוך. אהבתי לראות את הסטייה מכה שורשים, אוחזת בך, שולחת אצבעות מכל הכיוונים, משנה אותך, משחררת ממך את המיניות שעשרים שנה של חנק דיכאו.

באחד הערבים דיברנו וסיפרת לי איך תמיד היית ילדה טובה, מחונכת, כזו שמצקצקת בלשון על הבחורות ההן, הזולות, שמנפנפות במיניות שלהן כמטבע עובר לסוחר; ואז כרעת מולי על ארבע, הפשלת את מכנסייך ופישקת את ישבנך ואמרת לי, טעיתי, בוא, גם אני רוצה להיות כזו. בוא ותזכיר לי מי אני באמת ומה מקומי, עזור לי להיות מי שאני באמת רוצה להיות. שלחתי אותך באותו הערב מלאה בזרע לביתך, מבלי שהרשיתי לך להתנקות, וכששכבת לצידו בלילה והוא נחר, את נגעת בעצמך וגמרת שוב, ושוב, ושוב.

 

המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא קו ישר. כך אני אוהב את הכאב שלך: קצר, קולע, ללא תיאטרליות. אני לא זקוק לעזרים או להזמנות מעלי-אקספרס, רק לדברים שכבר נמצאים בהישג יד. כמו יד. אין הרבה דברים שיכולים לכרוך בתוכם כאב והשפלה יחדיו כמו סטירה טובה, במיוחד כשהיא מגיעה ברגע הנכון - כלומר, כשאת לא מוכנה לה, כשהמגננות שלך יורדות ואת זוקפת את ראשך כמו ארנבת שיוצאת מהמחילה שלה. זו הנקודה האופטימלית לחלץ ממך את הכמות המכסימלית של כאב, עלבון, דמעות, תרעומת ומיצי כוס, כמו ששנינו אוהבים. טוב, לפחות אחד מאיתנו. למשל, כשאני מלטף לך את השיער ואת יושבת על ברכיי ומספרת לי איך היה יומך, ואני מתעניין ושואל. אני מספר בדיחת קרש ואת צוחקת; ומשום מקום, הצליל החד חותך את השקט הקיצי המנומנם ומותיר אותך כך תלויה בין שמיים לארץ. למערכת ההפעלה לוקח זמן לאתחל את עצמה, ועיניך מחפשות בנואשות את הסיבה שאת כבר יודעת שלא קיימת. כי ככה. כי רציתי להכאיב לך, ואת רוצה שיכאיבו לך. אז הנה. סטירה נוספת, ועוד אחת, והדמעות כבר מבצבצות. 

יותר מאוחר, כשנשכב בין הסדינים הרכים בתנוחת כפיות והזרע שלי ינזל בין רגליך, זרועותי ייכרכו סביבך ויערסלו אותך, ואת תתכווצי לתוכי, אל תוך המקום הבטוח שלך, חזרה אל תוך המחילה שלך. אני אנשק לך את העורף ברכות ואת הפעם תספרי לי באמת את מה שהתחלת קודם. אני אקשיב ואלטף את שיערך, ואזכיר לעצמי כמה אנו זוג דפוקים ברי מזל.

 

אנחנו אוהבים להאמין באידיאלים כמו אחווה, שלום, אהבה, שיוויון, אבל כל אלה הם תוצר של תקופה קצרה מאד בהיסטוריה של המין האנושי. רק לפני מאה שנה בערך לנשים לא הייתה כלל זכות הצבעה כמעט באף מדינה מערבית. עד לפני מאתיים שנה, סחר העבדים שגשג בחופי צפון אפריקה ואנשים נמכרו בשלשלאות עבור כסף למרבה במחיר. העולם המודרני שבנינו הוא, בחלקו, אשליה נעימה, וקל להתפתות להאמין בה. אבל מדי פעם מבליחים רגעים שמזכירים לנו שמאחורי הוילון מסתתר משהו אחר, אפל; והוילון הזה דק במיוחד בבדסמ. 

כשצלצלת בדלת, הייתי באמצע יום עבודה מהבית. לא היה לי זמן רב, אבל היא התקשרה וביקשה, כמעט התחננה, ואני הסכמתי, ואמרתי שזמני קצר הפעם. רק הנהנתי לעברך בראשי וכיוונתי אותך אל האמבטיה. נבלעת מאחורי הדלת והגחת לאחר דקות ספורות, עירום, ואת הבגדים המקופלים בערימה הנחת על הכיסא במטבח כהרגלך. ידעת כבר היכן לכרוע, כיצד לפשק את רגליך, להרכין את ראשך ולהמתין בשתיקה, עד שאסיים לקרוא את העמוד הנוכחי ואניח את הספר בצד לרגע. לרוב העדפתי לשמן אותך בעצמי, אבל הפעם הגשתי לך את השפופרת בכניסה, ואתה ידעת מה לעשות. התרתי את החגורה והסרתי את המכנסיים בזריזות. כמעט שלא זזת או הוצאת הגה כשחדרתי אליך הפעם. נזכרתי באופן בו עירסלה את ראשך בזרועותיה בפעם הראשונה, הצמידה אותו אל שדיה ולחשה לך מלים של רוך ואהבה; ובעיניה הבוהקות ברעב אינסופי למשמע היבבות החנוקות שלך. 

איתה, למדתי כמה מהנה יכול להיות תהליך האילוף בזוג. לרוב, יש להקפיד לאזן בין ההנמכה וההשפלה לבין הרוך והרגישות, ואילו איתך יכולתי להיות השוטר הרע. היא הייתה זו שנשקה לך אחרי שעזבתי, שליטפה את פניך, שאמרה לך כמה טוב היית וכמה היא גאה בך. ואילו עבורי, היית סוג של כיבוש שעוד לא חוויתי עד אותה פעם ראשונה: כזה בו גבר אחד מפרק את גבריותו של אחר לגורמים, שובר אותו בצורה שאי אפשר לשבור אישה. זו נקודה ממנה אין דרך חזור, שמחלקת את חייו ללפני ואחרי. היא הציעה להלביש אותך בשמלה או לשים לך איפור, אך סירבתי. הסכמתי רק שתסיר את שיער גופך מתחת לקו הצוואר. הסברתי לה שרציתי שתשאר כגבר, כדי שלא תוכל להסתתר ולהעמיד פנים מאחורי פרסונה, או לומר שזו רק הייתה התנסות. 

כשנתתי את האישור, שלחת את ידך ונגעת בעצמך. רציתי שתחוש בעונג; אחד העקרונות הפשוטים באילוף הוא לגרום למאולף לשייך גירוי חיובי לאקט, על מנת שעם הזמן יתרגל לחדירה ואף ילמד להשתוקק אליה. היא גמעה בשקיקה את מה שלימדתי אותה, ואחר כך השתמשה בו בטבעיות; עד מהרה היא למדה לשחק ברגשות ובגמירות שלך ולכופף אותך לרצונותיה. גמרתי בתוכך, ונותרת רכון והמתנת עד שאצלם ואשלח לה. הסמיילי והלבבות לא איחרו לבוא, ואיתם השאלה הרגילה, "איך הוא היה?" יכולתי להרגיש אותה קורנת מבין לשורות הטקסט כשנתתי את אישורי. בסוף השבוע תפגשו את החברים שלה בארוחת שישי, היא הסבירה, והיא רצתה לוודא שאתה זוכר את מקומך. ידעתי שבערב היא תחדור אליך שוב. היא הייתה הרבה יותר יסודית ממני.

התלבשת ושתית כוס מים, ונפרדנו כהרגלנו בלקוניות. הסתכלתי בהירהור בדלת דקות ארוכות אחרי שנסגרה אחריך, ושאלתי את עצמי האם יום אחד אמצא מישהי שאוהב מספיק כדי לתת לה לעצב אותי מחדש, כפי שאתה נתת לה. 

 

יש קטע של היפסטרים מתלהבים, שאוהבים לנגן את "הצד האפל של הירח" במקביל לסרט מסוים. הפעם הראשונה בה נתקלתי בזה היה כשחבר טוב - לפני שנים רבות - ניסה לשכנע אותי שפינק פלויד כתבו את האלבום שישמש כפסקול ל

.

ובכן, אני פה כדי לומר לכם שזה עובד לפעמים בצורה די אקזיסטנציאליסטית עם פורנו. לא הכל, כמובן, וצריך משהו ארוך מספיק כדי לחוות את האלבום במלואו. אבל לראות איזו בחורה נחדרת בפי הטבעת, את כל גופה מטלטל ואת הגבר מאחוריה סוטר לישבנה, בזמן ש

ושלוש נשים מקפצות על זין - כל זה גורם לי רק להצטער שאני לא לוקח סמים ולא יכול לצפות בזה בזמן טריפ LSD. הדיסוננס הקוגנטיבי בהחלט גורם לכם לחשוב על דברים שלא קשורים בכלל לפורנו, ומזכירים יותר יגון קיומי.

לשיקולכם. סתם, אם משעמם לכם ואין לכם משהו יותר טוב לעשות.

תמיד מדובר בכלוב על להוריד נשלטת נמוך, אבל איתך זה היה שונה. איתך, כבר היית נמוך, כמו בור עמוק במיוחד בו האפלה לא מאפשרת לראות את התחתית; ואני רק רציתי לעקוב אחריו ולראות היכן התחתית. כל כמה שלא הנמכתי, מעולם לא זכיתי למצוא אותה, אבל כמו שנהוג לומר, המסע הוא החלק המרגש באמת. כשקיבלתי ממך את הודעת הטקסט כבר הייתי ברכב, דרכי הביתה בסוף יום עבודה ארוך, אבל היה לי תמיד קשה לסרב לך. כאשר פתחת את הדלת, ידי נשלחה כמעט ללא מחשבה ללפות את גרונך והצמידה אותך אל הקיר, בשעה שלשוני פילסה את דרכה בין שפתייך לנשיקה. לא יהיה לנו הרבה זמן, כתבת לי, הוא יגיע בעוד כשעה, לא יותר.

על הכיריים עמדו סירים ומחבתות. הערב זו הייתה לזניה, המאכל האהוב עליו. אהבתי בך את זה, את השילוב הבלתי מוסבר בין המנחם והאימהי מצד אחד, והסאדיסטי והאפל מצד שני; את הרבדים והשכבות של טינופת ויופי שהיו ארוגים לתוכך. היינו יעילים, ואת הפשלת את מכנסייך והתכופפת על הדלפק. היית רטובה, והצטערתי שאין לי זמן לעצור ולהתענג עליך כמו בדרך-כלל. כאשר האצתי את תנועות האגן שלי עצרת אותי והסתובבת אלי. "לא הפעם, בבקשה," לחשת לי, ואני הבטתי בך בסקרנות, מתרחקת ממני, ואז שבה ובידייך משהו.

"פה," ניגשת אלי. "אני רוצה לצפות בו הערב כשהוא מקבל אותך לתוכו. שכשנשכב יותר מאוחר, יהיה חלק ממך בתוך שנינו."

הבטתי אל התערובת במגש, ואז חזרתי והבטתי אל תוך עיניך. בכל פעם שהיה נדמה לי שאני רואה את התחתית מבליחה, היא שבה ונשמטה, ונותרתי עם האפלה שמביטה אלי בחזרה. כמה עוד עמוק הבור הזה מגיע? מה מסתתר בסופו? עברה בי צמרמורת קלה, וידי החלה לשפשף את האיבר הזקור. 

בדרך הביתה חשבתי על שניכם יושבים זה מול זה בשולחן האוכל, וביניכם דולקים נרות רומנטיים; ואותך מחזיקה את ידו ומביטה בו בזמן שהוא לוקח עוד חתיכה מהלזניה האהובה עליו.